בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

באבנים ומקלות, הידרדרה המחאה במצרים לסף מלחמת אחים

בתחילה היה קשה להבחין בין הקבוצות: נשים, גברים וילדים. ככל שחלפו השעות התבהרה התמונה - בריוני מובארק באו לגרש את המתנגדים. לפחות שלושה נהרגו ומאות נפצעו

תגובות

בוקר בכניסה לכיכר א-תחריר בלב קהיר. באוויר עדיין תחושה של אופוריה מהפגנת המיליון של יום שלישי. בלילה, אחרי החצות, ביקרנו בכיכר, עשרות אלפים עדיין נותרו שם, מזלזלים בדבריו של הנשיא חוסני מובארק בטלוויזיה הממלכתית. "לא מעניין אותנו, מבחינתנו הוא כבר לא הנשיא, לא ניתן לו להמשיך עוד יום אחד בשלטון", אמרה חולוד רמדאן, מורה בת 42. רבים נותרו בכיכר כל הלילה, ובתשע בבוקר, עדיין נותרה התחושה המרוממת של ליל אמש.

בכניסה הצפונית לכיכר מתחיל להתלהט ויכוח. מסתבר שחבורה של מפגינים מנסה להיכנס פנימה עם מסר אחר. בהתחלה לא ניתן אפילו להבחין בין שתי הקבוצות השונות במעבר הצר שהותירו מחסומי הצבא על הכביש. מאות מצרים בבגדים רגילים, גברים ונשים בכל גיל, אבל במהרה מתברר, שהמבקשים להיכנס דווקא תומכים בנשיא, ורוצים לבטא את אהבתם אליו. הם דורשים שגם להם יתנו להיכנס לכיכר. חלק מהמארגנים הצעירים של המחנה הדמוקרטי דווקא מוכנים לתת להם להיכנס, "אנחנו צריכים להיות פתוחים לכל הדעות", הם אומרים.

אבל הרוב מתנגדים ומתחילות דחיפות, אבל עדיין לא מדובר באלימות של ממש. בין קבוצת התומכים של הנשיא יש גם נשים, ילדים ומבוגרים. "מובארק נתן לנו חיים של יציבות וביטחון", אמר אחמד רחמאן, מורה בן 31, "האנשים מוכנים לסכן את כל זה". צעירה לבושה בהידור ומאופרת בכבדות נשאה שלט עליו נכתב: "תודה לך מובארק על שלושים שנות שלום".

קבוצות נוספות של תומכי מובארק המשיכו להגיע לכיכר ועד מהרה עמדו אלפי מפגינים כעוסים בכביש המוביל לכיכר. החיילים שעמדו ליד, הסתכלו בעניין אבל לא ניסו להתערב. בשלב הזה, הכל עדיין נראה רגוע יחסית. ויכוח דמוקרטי בין שני מחנות. קשה היה עדיין להבין מי בעד או נגד, מי צועק "בדם ורוח נעיף את מובארק", ומי "בדם ורוח נפדה אותך מובארק". אבל היה זה רק הגל הראשון של תומכי הנשיא.

בשלב הזה התחלתי לחזור למלון רעמסס הילטון, כמה מאות מטרים מהכיכר, היכן שמתרכזים מרבית העיתונאים הזרים. הייתי צריך לגמור כתבה ליום שישי ולמרות ההתפתחות המעניינת, העניינים עדיין נראו לי שלווים יחסית. בדרך למלון, כבר ניתן היה להבחין בשינוי באווירה. מכיוון הקורניש, השדרה הרחבה שלאורך גדות הנילוס, כבר הגיעו קבוצות שונות באופיין. הם היו בעיקר צעירים, ומסביבם עמדו גברים מבוגרים יותר, במעילי עור, שנראו דומים באופן מחשיד לאנשי כוחות הביטחון שכבר לא נראו בעיר מאז יום שישי בערב, כשהמפגינים למען הדמוקרטיה הניסו אותם מהרחובות. הם רצו בדבוקות גדולות אל עבר הכיכר כשהקולות משם גוברים ומתערבבים.

העיתונאים החבולים נמלטים למלון

נכנסתי למלון, אבל בחוץ גברו הקולות. ליד המעליות, אנשי אבטחה עמדו ובדקו שכל מי שמבקש לעלות במעלית החזיק בידו מפתח לחדר. מדיניות האבטחה של המלון השתנתה מדי כמה שעות בשבוע האחרון, אבל זה עוד לא קרה. החלטתי לצאת החוצה שוב. "אני מציע לך אדוני, לא לצאת", אמר אחד השומרים בכניסה וביקש ממני להמתין ליד המחסום בחוץ. לרחוב הצדדי שמוביל לקורניש נכנסו בריצה מספר כתבים וצלמים. "It just got a bit hairy", אמר כתב בריטי אפור שיער, ותיק מלחמות. לרגע, לא קלטתי את האנדר-סטייטמנט, אבל העמית שבא אחריו הבהיר את התמונה.

"התקיפו אותנו קבוצה של בריונים עם אלות וסכינים. צלם אחד חטף מכות ואחר לבנה בראש. הם נכנסים לכיכר ומתקיפים את המפגינים ונראה שהם לא בדיוק מכבדים את חופש העיתונות". המשך היום היה רצוף בתסכול. כלוא במלון, למעשה כלוב של זהב, במרחק 300 מטר בקו אווירי מזירת קרב. מהמרפסות של המלון, היה ניתן להבחין בבירור כיצד בעקבות הגל של הכנופיות, מגיע טור של כרכרות משוכות על ידי סוסים, כאלה שבימים כתיקונם משמשות להובלת תיירים בין מראות העיר ובאופן ביזארי, גם גמלים. הרוכבים השתמשו במקלות ארוכים ומחודדים כדי להכות סביבם. רבים הגיעו מצויידים באלות, סכינים ובקבוקי תבערה.

עד מהרה עזבו כמעט כל העיתונאים את הכיכר, מלבד אלה שהצליחו כבר לתפוס נקודת תצפית בטוחה יחסית באחד הבתים. מהמרפסות הגבוהות שאיפשרו תצפית אל תוך הכיכר, נראו המונים נכנסים פנימה מהכניסה הצפונית, על יד המוזיאון הלאומי המצרי, כשמולם גלים של המפגינים נגד מובארק מתנפצים עליהם ומנסים לדחוף אותם חזרה. צלמים שניסו בכל זאת לתעד את האירועים חזרו מוכים וחבולים למלון. צוותים ספרדים וצרפתים חיפשו אחרי חברים אובדים. בכביש מתחת למלון, המשיכו לעבור קבוצות נוספות לקרוא להמשך שלטונו של מובארק, כשמשקיפים עליהם באין מפריע אנשי המוחבאראת.

בצהריים, כשעה לאחר שהחלו הקרבות בכיכר, באופן אירוני, המשטר הרפה את הלחץ בחזית אחרת ולראשונה בששת הימים האחרונים, חזר האינטרנט לפעול, באופן חלקי. מצד אחד, הייתי מחובר שוב לעולם, אבל פיזית, הייתי כלוא במלון. אחד הטכנאים של המלון ליווה אותי לחדר כדי לסדר את החיבור למחשב, מהחלון נכנסו קולות הסיסמאות למען מובארק. מחמוד החייכן, שכבר עוזר לי שבוע להתגבר על בעיות התקשורת ודואג שהפקסים שלי יגיעו למערכת בשלום, הסתכל החוצה וחייך. "טוב שאנשים תומכים במובארק", הוא אמר לי, "בזכותו יש כאן כלכלה משגשגת ויציבות. למה שנרצה לסכן את זה?".

ניסיתי להתקשר למספרים המצריים שיש לי. הצלחתי לתפוס מפגין שריאיינתי מוקדם יותר השבוע. "אני לא יכול לדבר עכשיו", הוא צעק, "אנחנו נלחמים כדי שהמנוולים של מובארק לא יעיפו אותנו מפה", וניתק. תומכי המשטר לא הסתפקו רק בניסיון לכבוש את הכיכר. הם סבבו גם בכבישי הגישה ותקפו מי שנראו להם כמפגינים למען דמוקרטיה. הם השתלטו על הכביש העילי מול הקורניש. בדיוק הנקודה שבה לחמו חמישה ימים קודם המפגינים נגד המשטרה ובה החל המפנה, כשרימוני גז מדמיע אזלו והמפגינים הצליחו להצית רכב משטרה.

בקבוקי תבערה וכדורים תועים באוויר

לכל אורך יום הקרבות בכיכר, לא היה ברור מה עושה הצבא. כבר בלילה, צמצמו החיילים את נוכחותם בכיכר ובבוקר, נכנסו מספר רכבי גרר צבאיים כדי להוציא משם את השלדים המפויחים של רכבי המשטרה שנשארו שם כאנדרטאות. כשהחלו העימותים האלימים, עלו החיילים הנותרים על הטנקים והנגמ"שים וסירבו לקריאות המפגינים להגן עליהם מפני הפורעים אבל הם המשיכו לעמוד מנגד. מדי פעם נשמע מכיוון הכיכר צרור יריות, חיילים יורים באוויר בניסיון חסר תועלת להשקיט קצת את האווירה. יותר מזה הם לא היו מוכנים לעשות. הם גם לא פעלו כשתומכי מובארק הסירו חלק מהמחסומים שהצבא הציב לפני יומיים. קצין החל לקרוא ברמקול למפגינים לפנות את הכיכר ולחזור לבתיהם. מתחרה בקריאות רמקול אחר, שקרא למפגינים להגן על הכיכר ולא לוותר. גדרות ברזל ואבני מרצפת נעקרו והפכו לכלי מלחמה.

במשך הצהריים התגבשה החזית. מתנגדי המשטר הצליחו להדוף את התוקפים מהצד הדרומי של הכיכר ותומכי מובארק שולטים בכניסה הצפונית. החשש המרכזי של המפגינים בשלב הזה היה מחדירה של סוכנים סמויים לשורותיהם. הם תקפו וכפתו מספר אנשים שנחשדו על ידם שהם שוטרים במסווה. על פי הטענות, חלק מהם הודו שקיבלו מאה לירות מצריות כל אחד כדי להגיע ולתקוף בכיכר.

בארבע אחר הצהריים, החלו להגיע לקצוות הכיכר אמבולנסים מבתי החולים במרכז קהיר. דיווחים שונים על מאות פצועים ולפחות הרוג אחד נפוצו מכל מקור. כשהחשיכה החלה לרדת, חלק גדול מתומכי מובארק החלו לעזוב ולחזור אל בתיהם בשכונות המרוחקות. הם הלכו לאיטם לאורך הקורניש, מצחקקים בקבוצות קטנות. כבר לא טורחים לקרוא סיסמאות למען מובארק. כמה מהם עדיין נשאו בידם מקלות ארוכים. בכיכר תחריר, יד נעלמה החליטה שלא להדליק את הזרקורים הגדולים המודלקים שם מדי לילה, ורק תאורת רחוב חלושה האירה את העלטה.

מתנגדי המשטר הצליחו להשתלט על רוב השטח והחלו ללחוץ על תומכי מובארק הנותרים שהתרכזו סביב המוזיאון, בצמוד לעמדות הצבא. על גג המוזיאון, נראו מספר אנשים זורקים בקבוקי תבערה. בהמשך הצליחו תומכי מובארק להשתלט על גגות נוספים. רבים מהפורעים שנותרו ברחוב, דאגו לבדוק כל אזרח זר, כדי לבדוק אם הוא עיתונאי.

הקרב נמשך אל תוך הלילה, כשהחיילים קורעים את שמי הלילה מדי כמה דקות בצרור יריות באוויר, אבל נשארים צמודים לטנקים שלהם. על מסכי הטלוויזיה הממלכתית הופיע שוב דובר הצבא, שרק לפני יומיים הודיע שחייליו ישמרו על שלום האזרחים, וקרא לכל המפגינים לחזור לבתיהם.



תומך של מובארק רכוב על גמל תוקף את מתנגדי הנשיא בעימותים בקהיר. למטה: מתנגדי מובארק שנפצעו בעימותים נחים לאחר שקיבלו טיפול רפואי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו