בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מצרים: המהפכה התבלבלה

בהעדרה של הנהגה חלופית בתנועת המחאה, התעקשותו של מובארק שיינתן לו לערוך את השינויים הדרושים במו ידיו, לפני שיפרוש, מצטיירת כדבר הנכון למצרים

תגובות

בין מי למי מתנהל המו"מ במצרים? האם זהו מו"מ בין משטרו של חוסני מובארק לבין הממשל האמריקאי, או בין מפגיני כיכר תחריר לבין מי שהמשטר מציע שיחליף אותו? למי יש יותר כוח במו"מ הזה? ומי בכלל מוסמך לנהל את המו"מ?

נדמה כי וושינגטון מכירה כבר בכך שכל שינוי שייעשה בשיטת המשטר במצרים, מוטב שיתבצע ויפוקח על יד המשטר הקיים, כלומר על ידי מובארק. אין מדובר כאן בזיק של גאונות מדינית, אלא בתיקון טעות.

הממשל האמריקאי, שהתייצב לצד המפגינים בכיכר תחריר כתיקון מוגזם להעדר עמדה במהפכה בתוניסיה, מזגזג: לפני כשבוע אמרה שרת החוץ, הילרי קלינטון, כי חיוני להשתית מיד דמוקרטיה במזרח התיכון, ודרשה שהעברת השלטון תיעשה עכשיו. אבל כעת מציע הממשל להניח למובארק להשלים את כהונתו, כדי שיוכל לבצע את ה"דמוקרטיה". ובכל זאת, על השינויים הפתאומיים הללו במדיניות אפשר לסלוח, במיוחד כאשר הם באים על רקע ההבנה, שאין כרגע תחליף לנשיא או למנגנונים שבהם הוא שולט.

העדרה של הנהגה חלופית ניכר משפע ההתבטאויות של אישים, עיתונאים או נציגים מטעם עצמם של המפגינים. כך למשל קמה לה בחופזה "ועדת החכמים" - זה שמה - שכוללת כמה אישים בעלי מעמד ושם בציבור המצרי, כמו פרופ' אחמד זוויל, חתן פרס נובל שמתגורר בלוס אנג'לס, עמרו מוסא, מזכ"ל הליגה הערבית, ונג'יב סאוויריס המיליארדר הקופטי ועוד כמה חברים בולטים. בסוף השבוע הם פירסמו מפת דרכים לשינוי שיטת המשטר בהדרגה תוך ניהול מו"מ עם עומר סולימאן. אבל משנשאלו כמה מנציגי תנועות הצעירים אם דרך זו מקובלת עליהם, הם ענו שוועדת החכמים איננה מייצגת אותם, ושאיש לא הסמיך אותה לפעול בשמם.

האחים המוסלמים מוכנים לנהל מו"מ עם סולימאן, אבל הם מציבים כמה תנאים מוקדמים שבלעדיהם לא ימשיכו במו"מ. זו הפעם הראשונה שמשטר מובארק מציע לתנועה, שפעילותה אסורה על פי חוק, שותפות פוליטית. אבל דומה שלכל תנועה יש את רגעי אובדן העשתונות שלה, וגם האחים המוסלמים לא יודעים כרגע איך להגיב. מנהיגם, אחמד בדיע, דוגל בכלל בניתוק הקשר בין הארגון לבין הפוליטיקה. רק בשל מאבקים פנימיים בארגון נתן את הסכמתו להשתתפות בבחירות לפרלמנט, והתוצאה היתה כישלון מוחלט.

גם בקרב התנועות שחוללו את ההפגנות אין השמחה שורה. תנועת כיפאיה רואה עצמה כבעלת זכויות היוצרים על הקמפיין שהביא להנעת הציבור נגד מובארק, וכחלוצת ההתנגדות להורשת השלטון לגמאל מובארק. אבל אחרי שחוסני מובארק הודיע על פרישתו מן המרוץ ושלף גם את גמאל מן הזירה הפוליטית, יצאה כל הרוח ממפרשיה. ממצעה לא נותר הרבה.

הפעיל הפוליטי איימן נור, שרץ לבחירות הקודמות לנשיאות והפסיד ברעש גדול, טוען שהוא המנהיג החלופי האמיתי, אך לא כך חושבות מפלגות האופוזיציה הרשמיות, כמו אל-וופד ואל-תגמוע, שמנהלות מו"מ עם סולימאן, אבל מייצגות רק את בוחריהן המועטים ולא נתפשות כתחליף ראוי.

בהעדר נציגות פוליטית להמוני המפגינים, הם, באופן פרדוקסלי, נאלצים להישען על ארה"ב כמנוף לחץ. כאן טמון האיום הגדול על תנועת המחאה. שכן הסתמכות על אמריקה שתחולל בעבורם את השינוי כמוה כבגידה במהפכה עצמה. המפגינים לא ירצו להיראות בעוד זמן כמי ששינו את שיטת המשטר על כידוני האמריקאים, ובכך לאבד את הלגיטימיות הציבורית שלהם.

התוצאה בינתיים היא שכל ויתור, כל שינוי וכל רפורמה מגיעים מלמעלה. מה שמובארק מוכן לתת זה מה שהציבור מקבל. אמת, מפלגת השלטון עברה טלטלה בסוף השבוע. הממשלה איננה כוללת עוד אנשי עסקים שכיהנו בה במשך שנים ונהפכו לסמל השחיתות של המשטר. כך למשל פוטרו ספוואת אל-שריף - מזכ"ל המפלגה שהיה צלו של מובארק, עמוד התווך של המפלגה, ושלט בכל אמצעי התקשורת הממשלתיים - ואחמד עז, ראש אגף הארגון במפלגה, שהיה מוקד לביקורת ציבורית נוקבת בשל הונו העצום שמקורותיו אפלים. גם גמאל מובארק, ראש ועדת המדיניות של המפלגה, התפטר. אולם המפלגה שייסד אנואר סאדאת ב-1978 עדיין חיה וקיימת, ומנגנוניה שולטים היטב במוסדות המדינה ובחלק מן האיגודים המקצועיים.

מובארק מוכן לתקן את סעיפי החוקה באופן שלא יגביל עוד את התמודדותם של מועמדים בבחירות, אלא שעד כה הוויתורים הללו, למרות השינויים המהותיים וההיסטוריים שהם אוצרים בחובם, לא ריצו את המוני המפגינים. הם רוצים עכשיו את ראשו של מובארק יותר מאשר את הרפורמה. מובארק מצדו מוכן לתת להם הרבה, בתנאי שאת השינוי הגדול הוא יעשה במו ידיו.

במצרים לא אירעה הפיכה צבאית, ומנגנוניה לא נהרסו עד היסוד, כפי שאירע בעיראק אחרי הפלת סדאם חוסיין. מדובר עדיין במדינה שבה מערכת משפטית שמצליחה במקרים רבים גם להציג עמדה עצמאית, ומוסדות שלמרות סיאובם מעניקים שירותים חיוניים לציבור. שאיפתו של מובארק איננה רק שאיפה אגואיסטית להיזכר כרפורמטור של מצרים. מדובר בהבנה ראויה, שרפורמות כאלה מחייבות מהלכים חקיקתיים שאורכים זמן.



מפגין בכיכר תחריר מנופף בשמה של מצרים. מי מוסמך לנהל מו''מ?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו