בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ממחאה מקוונת למהפכה דמוקרטית

ביום הרביעי להפגנות הענק איבדו המפגינים את הפחד מהמשטרה. אז החלה הספירה אחורה לנפילת הנשיא

תגובות

חוסני מובארק אולי לא ידע את זה אז, אבל הוא איבד את השלטון במצרים כבר לפני שבועיים. ביום שישי אחר הצהריים, ב-28 לינואר, היום הרביעי להפגנות המאורגנות שנערכו במקביל בקהיר ובערים נוספות ברחבי המדינה, מאות צעירים ניצבו מול כוחות המשטרה, לא נסוגו, והמשיכו לנסות להגיע לכיכר א-תחריר למרות מכות האלות, זרנוקי המים ומטחי הגז מדמיע.

ברגע מסוים לקראת הערב, כשלמשטרה כבר אזל מלאי רימוני הגז, ובנקודה אחת על הגשר מדרום לכיכר, הצליחו המפגינים לדחוף את המשטרה אחורה ולהעלות את הניידת הראשונה באש. באותה שעה נשברה אימת המשטרה וההמונים החלו להציף את הרחובות.

מובארק נותר למעשה ללא אמצעים לאחוז בשלטון. המשטרה והמוחבראת (המשטרה החשאית) נעלמו מהרחובות. את מקומם תפס הצבא, שאמנם לא רצה לאלץ את הנשיא להתפטר, אבל גם לא היה מוכן לשמש כלי בידיו לדכא את ההמונים.

25 בינואר תחילת ימי הזעם

תחילת "ימי הזעם" היתה שלושה ימים מוקדם יותר, ביום שלישי, 25 בינואר, כשקבוצת ארגוני אופוזיציה לא רשמית, בהובלת קבוצת הצעירים "6 באפריל", שהתארגנו ברשת החברתית "פייסבוק", קראו לציבור לצאת ולהפגין למען הדמוקרטיה ב"יום השוטר הלאומי". ההפגנות החלו כפעולת הזדהות עם המהפכה המוצלחת שאירעה בשבועיים הקודמים בתוניסיה, אבל בעיקר נבעו מהצטברות התסכול על היעדר רפורמות במדינה ועל הבחירות לפרלמנט לפני חודשיים, שכללו האשמות רבות על זיופים ואיום על בוחרים. ההתארגנות נחלה הצלחה, כשאלפים התקהלו במרכזי ערים רבות, כולל יותר מרבבת אזרחים בכיכר א-תחריר בלב קהיר. המשטרה והמוחבראת הגיבו בניסיון אלים לפזר את המפגינים, אבל הם השיבו מלחמה ולא נסוגו.

ביומיים שלאחר מכן המשיכו ההפגנות, כשאלפים מתעמתים ברחובות עם המשטרה, וכוחות הביטחון עוצרים מאות פעילי אופוזיציה מוכרים. ביום חמישי בערב, ב-27 בינואר, המשטר ניסה לפגוע ביכולת של המפגינים להתארגן, וסגר את רשתות האינטרנט במדינה. האינטרנט יישאר חסום שישה ימים, אבל תנועת המחאה העממית לא נבלמה.

28 בינואר מסלקים את המשטרה

בבוקר יום שישי, 28 בינואר, ניתקו חברות הסלולר גם את שירות הטלפונים שלהם בהוראת המשטר. מיד לאחר התפילות במסגדים המרכזיים, החלו התנגשויות אלימות קשות עם המשטרה, שניסתה לפזר את המפגינים ולא לאפשר להם להגיע לכיכרות. בקהיר, ניסו אלפים לשוב לכיכר א-תחריר מנקודות שונות ברחבי העיר. כוחות המשטרה ירו מטח אחרי מטח של רימוני גז מדמיע, אבל המפגינים לא ויתרו, ובסופו של דבר הצליחו להדוף את המשטרה מהרחובות, כשהם מעלים באש עשרות רכבי משטרה ובוזזים מהשוטרים את הציוד לפיזור הפגנות. בערב הוכרז עוצר בערים קהיר, סואץ ואלכסנדריה משש בערב ועד שבע בבוקר למחרת, אבל אלפי אזרחים לא שעו לפקודה, המשיכו להפגין, ועם רדת החשיכה הוצת המטה המרכזי של מפלגת השלטון בקהיר.

עם נסיגת המשטרה, כוחות צבא עם טנקים ונגמ"שים נכנסו לקהיר ונפרשו סביב בנייני ממשל מרכזיים ובניין הטלוויזיה הממלכתית. החיילים נמנעו מלפגוע באזרחים, אפילו לאחר שאלה העלו באש את אחד הנגמ"שים. אלמונים פרצו למוזיאון הלאומי הסמוך לכיכר א-תחריר, ומרחבי העיר נשמעו דיווחים על מעשי ביזה נרחבים, בעיקר של אסירים פליליים שברחו מתחנות המשטרה הנטושות.

29 בינואר סולימאן סגן נשיא

לאחר חצות הופיע הנשיא מובארק בטלוויזיה הממלכתית, גינה את ההפגנות ואת הפגיעות במבני ציבור וסירב להתפטר. עם זאת הוא פיטר את ממשלתו, ולמחרת מינה לראשונה סגן נשיא, את הגנרל עומר סולימאן. ביומיים הבאים שבו רבבות רבות לכיכר א-תחריר ולמרכזי הערים האחרות, והמשיכו לתבוע את התפטרותו המיידית של מובארק.

המשטרה לא חזרה אל הרחובות, ובמקומם חיזק הצבא את אחיזתו בקהיר. בראשון בערב, בניסיון לאכוף את העוצר, הועבר בכיכר טור משוריין של 20 טנקים, ושני מטוסי קרב טסו בגובה נמוך מעל ראשי המפגינים, אבל אלה לא התפזרו. ביום שני הודיע הצבא באופן רשמי שהוא יגן על המפגינים ועל דרישותיהם "הלגיטימיות".

ההבטחה הזאת סייעה למחרת, יום רביעי, 1 בפברואר, כשארגוני האופוזיציה הוציאו לכיכר א-תחריר מאות אלפי מפגינים, באירוע שזכה לכינוי "צעדת המיליונים". באותו לילה נאם מובארק שוב בטלוויזיה, והצהיר שהוא לא יתמודד בבחירות לנשיאות בסוף השנה, אבל הוא התעקש להיות זה שיוביל את המדינה בתקופת המעבר.

2 בפברואר אנשי מובארק תוקפים

ביום חמישי, 2 בפברואר, הגיע תורם של רבבות תומכיו של מובארק לצאת לרחובות. אלה תקפו באלימות רבה את המפגינים למען הדמוקרטיה, כשהם מסתערים עליהם באלות, סכינים, סוסים וגמלים. במשך יומיים של קרבות אלימים נהרגו לפחות 13 אזרחים ונפצעו יותר מאלף. במרבית המקרים עמדו החיילים מנגד. אבל אלפי תומכי הדמוקרטיה לא נסוגו. גם מעצריהם של פעילי אופוזיציה ועיתונאים לא שברו את רוחם. העיתונאים, בייחוד הזרים ביניהם, היו בין המטרות העיקריות של קבוצות תומכי מובארק.

רק ביום שישי, 4 בפברואר, נכנס הצבא לפעולה, ביסס אזורי חיץ גדולים בין שני המחנות, ואיפשר את קיומן של הפגנות ענק. מעל מיליון בני אדם הגיעו להפגנות במה שכונה כ"יום הפרידה", אבל מובארק התעקש שהוא לא יעזוב.

9 בפברואר השביתות מתחילות

בשבוע האחרון קיוו במשטר שהמפגינים יתעייפו, אבל מדי יום עמדו בכיכר א-תחריר ובמרכזי הערים הנוספות מאות אלפי מפגינים. ביום שלישי הופיע בכיכר מנהל השיווק של גוגל, ואיל רונים, שהיה אחד ממארגניה הראשונים של המחאה המקוונת, ושוחרר אחרי שבועיים של מעצר. מאות אלפים באו לשמוע אותו נואם. למחרת, 9 בפברואר, הודיעו ארגוני עובדים מרכזיים במדינה, בהם עובדי הממשלה, כי הם פותחים בשביתה, והצטרפו למפגינים בכיכר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו