בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היום שאחרי המהפכה במצרים: הנוער מטאטא את כיכר תחריר וחולם על העתיד בלי מובארק

המפגינים החלו להתפנות, אך כיכר תחריר עדיין אינה שקטה: הנהגים מחייכים וצופרים ואווירת הפסטיבל מתגלגלת בין המכוניות והטנקים

תגובות

לפני נפילת מובארק המפגינים בכיכר תחריר קראו: "הצבא והעם יד אחת". בשעות שאחרי נפילת השליט שמשל 30 שנה, חדי אוזן שמעו שהקריאה השתנתה מעט: "העם והצבא יד אחת". מישהו יזם את השינוי? הוא נוצר מאליו, בלי כוונה? האם זה איתות שהעם - אותו נעלם שהפך בתוך שלושה שבועות ליצור כה מוחשי וחי - מזהיר את הצבא שלא ישכח מי הריבון? ואולי חדי האוזן מעמיסים פרשנויות יתר על חילופי מלים? אין תשובה, אבל עצם השאלה מלמדת עד כמה אנשים גאים שהמהפכה שלהם התכווננה והתפתחה על פי איזשהו היגיון פנימי, קולקטיבי, טלפתי, בהרבה דו שיח והקשבה. לא בפקודות, לא בהנחתות מגבוה. למשל, בלי שמישהו ייתן הוראה - היה ברור שאין לתת לנושאים שונים להסיט את תשומת הלב מהעיקר: המשטר הדכאני. לא ארה"ב, לא ישראל, גם לא חזונות כלכליים שונים ומעוררי מחלוקת ובטח שלא חילוקי הדעות בין האחים המוסלמים לחילונים. לכל זה יש זמן.

אתמול, בשעה שהמועצה הצבאית הכריזה על פיזור הפרלמנט ועל השעיית החוקה (ראו תיבה), המפגינים הקבועים כבר הרשו לעצמם לנוח קצת, להאריך בשינה, להיעדר שעות ארוכות מהכיכר. הכיכר והרחובות היוצאים ממנה שבו להיות עורקי תחבורה. אבל גם כאן הקסם לא פג: לא רק הח"מ, אורחת בשעה השלישית שלה בקהיר המהפכנית, אלא גם תושבת הבירה, נהגת ותיקה, שמה לב שהנהגים ממעטים לצפור. רק במקום מסוים התבקשו הנהגים לצפור בקצב לכבוד איזו סיבה לא ברורה. וכל הנהגים נענו ברצון וצפרו, מחייכים אל אווירת הפסטיבל שמתגלגלת לה בין המכוניות והטנקים של הצבא, שאזרחים מטפסים עליהם ומצטלמים לידם. ועוד קסם: נהגים המתינו בסבלנות בקצה כל רחוב עד שהכיכר תתרוקן קצת מהמכוניות שהקדימו אותם, ורק אז החלו להתגלגל ולהיכנס לתוכה. סדרנים מטעם עצמם או מטעם "המהפכה" כיוונו את התנועה ושמרו על רציפותה טוב יותר מכל שוטר במשטרה השנואה כל כך. הכל נשמעו להם - גם כשההוראות של אחד סתרו את אלו של רעהו. "אף פעם לא ראינו מרחב ריק כזה בכיכר, כלומר שנהגים מכבדים כך את האחרים", העידה ילידת הבירה בהתפעלות.

אתמול בצהריים עברה שמועה בין המפגינים (אלו שבכיכר ואלו שכבר עזבו אותה), שהזמר מוחמד מוניר יקיים בה קונצרט. שאלה מעניינת: איך ינהג אותו יצור מוחשי וחי, איך ינהג הריבון האמיתי? הזמר הוא מאותם ידועי שם שנזהרו, בימיה הראשונים של ההתקוממות, שלא לשרוף גשרים עם המשטר, ושנמנעו מלהביע דעתם על המתרחש. "אנשים מאוד רגישים לאנשים שרק גוננו על עצמם", סיפרה פעילה שבילתה הרבה לילות בכיכר.

"האם הציבור יקבל אותו או ידחה אותו, כפי שדחה ידוענים אחרים שבאו באיחור רב לכיכר? איש הטלוויזיה עומר א-דיב, השחקן אחמד א-סקה: הראשון - עמדתו לא היתה ברורה. השני - הביע בהתחלה תמיכה במובארק. כשהופיעו בכיכר, הבהירו להם שהם אינם רצויים". בסופו של דבר התברר שהקונצרט הצפוי הוא שמועה ושעדיין לא ניתנה ההזדמנות ליחס הקולקטיבי למוניר לבוא לידי ביטוי.

כרזה בכיכר הכריזה שהיום מייפים את הכיכר. עשרות צעירים ופחות צעירים עסקו בטאטוא המדרכות והכביש, בליקוט אשפה, בסיוד שולי המדרכות בשחור/לבן ובצביעת המעקות בירוק בוהק ובצבע זהוב. כמה צעירים השגיחו שהולכי הרגל לא ידרכו על הצבע הטרי. "נוער המהפכה" הם מכנים את עצמם וסיפרו שהכל התחיל מיוזמה בפייסבוק, איך לא, ושהם עצמם תרמו כסף למטאטאים, לצבע ולמברשות. בלי קשר למי יזם ומי מממן, פעולות הניקיון והצביעה, כמו גילויי האדיבות המפתיעים של נהגים, "מביישים את המשטר" - חושפים אותו כסיבה לתופעות האלימות היומיומית שנראו בלתי נפרדות מחיי העיר: הלכלוך, ההזנחה, הרעש הבלתי פוסק, הסכסוכים בין נהגים. "בשלושת שבועות המהפכה, לא הרגשנו הטרדות מיניות מצד גברים", סיפרה מישהי בהתפעלות. "איזו ציביליזציה באה לידי ביטוי בשבועות האלו! איזו תרבות!".

תרבות ההפגנות מתבססת. פתאום מגלים שאפשר למחות נגד בכירים, בלי ששום כוח משטרתי יפזר את ההפגנה. שוטרים נמוכי-דרג מפגינים וקוראים להעלאת משכורותיהם. מקום ההפגנה - משרד הפנים, שלפי השמועה מתחבא בו שר הפנים השנוא חביב עדלי. שלשום היתה הפגנה כלשהי מול בניין של משרד התרבות. "אחרי שנציגי המשטר ובראשם מובארק, זלזלו במפגינים ואמרו ?מיליון זה כלום', נפלה שוב החלטה קולקטיבית, בלי שום הוראה, להגדיל את המספר", אמר אחד המפגינים.

הפעילים כבר מדברים על ימי המהפכה כאילו אירעה לפני דור, ועכשיו יש למהר ולהעלות זיכרונות בכתב. "נכון, הדרך שלפנינו ארוכה", אמר מורה לערבית שכדי להשלים את המשכורת (850 לירה, כ-120 דולר לחודש, אחרי 22 שנות עבודה) עובד כנהג מונית. "אבל קודם הדרך היתה חסומה, ללא מוצא". ידו הימנית חבושה. הוא נפצע כשהוועדה העממית השכונתית שבה הוא חבר עצרה גנב, "מאותם פושעים קטנים שהמשטר שלח. כך הוא פעל תמיד: הוא רושש אותנו והטיל בנו אימה, רק כדי שנזדקק לו, שנחשוב שאי אפשר בלעדיו".

בכיכר שמעתי כמה אנשים שהתלוננו על השמחה לאידם של מובארק ושריו. המורה-הנהג מסביר: "ישנם אלו שמרחמים עכשיו על הצד המופסד. הם רגשנים. וישנם כאלו שנוח להם חומרית: הם לא חשים בכאב שלנו".

גם הוא מדבר בגאווה על הציביליזציה. "העולם חשב שאנחנו מפגרים - והנה אנחנו מוכיחים מי אנחנו. בתקופת מובארק אנשים התביישו להגיד שהם מצרים. הרגשנו כבושים. כשזו ארץ אחרת שכובשת אותך - זה קל יותר מאשר כשהכובש הוא בן עמך, קרובך".



קצין משטרה שהצטרף למפגינים, אתמול בקהיר


דיוקנו של מובארק מורד מקיר אולם הקבינט לפני ישיבת הממשלה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו