בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מצרים: מהפכה גם בתקשורת

מרגע הסתלקות מובארק, ברור שגם ימיהם של כלי התקשורת ששירתו אותו ספורים. אולי בזמן שנותר, היעלמות הצנזורה תיתן להם הזדמנות לתקן במשהו שחיתות עיתונאית של דורות

תגובות

עד לפני שבוע עוד פירסם איברהים נאפע את טורו המשמים בעיתון "אל-אהראם". נאפע, עורך העיתון לשעבר, כתב על המצפון הלאומי והחמיא לחוסני מובארק ועומר סולימאן סגנו, שנאומיהם כנים והם מקבלים את כל תביעות העם. רק על עניין אחד שכח לכתוב. נאפע הוא אולי הסמל האולטימטיבי של שחיתות עיתונאית.

כאשר עזב את הנהלת הקונצרן התקשורתי אל-אהראם הוא הוריש למחליפו חובות של מאות מיליוני דולרים לממשלה ולספקים, בעוד הוא יצא ברכוש גדול, שנאמד בכשלושה מיליארד דולר. זהו פרי עמל ארוך שנים של גזירת קופונים מכל עסקה שעשה העיתון, מעמלה על רכישת נייר ועד קבלת שלמונים, על פי החשד, ממי שזכה במכרז להתקנת מעליות בבניין המפואר. משכורתו עמדה אז על כ-200 אלף דולר בחודש, כאשר עיתונאים מן השורה השתכרו בין 200 ל-500 דולר בחודש. הוא העסיק את בני משפחתו בסניפי העיתון במדינות המפרץ, ותמיד שמר אמונים ליד שהאכילה אותו.

בסוף השבוע פירסמו חברי מערכת "אל-אהראם" מוסף מיוחד, שכותרתו "מוסף צעירי אל-תחריר" וחילקו אותו למפגינים. בשבת התחולל עוד מרד בעיתון. כותרת אדומה באותיות עבות במיוחד בישרה: "העם הפיל את השלטון". הפיכה התחוללה גם ביתר העיתונים הממשלתיים. ב"רוז אל-יוסף" הפגינו העיתונאים נגד העורך עבדאללה כמאל ודרשו את פיטוריו ואת פיטורי יו"ר מועצת המנהלים, כרם ג'בר, וכן את סגירת העיתון "היום השביעי", שאותו עורך בנו של שר ההסברה לשעבר, ספואת אל-שריף.

עיתוני הממשלה והטלוויזיה הממשלתית הם היעד הבא של המפגינים. המערכות הללו מומנו במאות מיליוני דולרים מכספי הציבור, כדי לייצר את הנרטיב השלטוני הרצוי, לפאר את הישגי המשטר ולקדם את סיכויו של גמאל מובארק להיבחר לנשיאות. הם היו הזרוע של מפלגת השלטון והפיצו אימה ופחד בקרב תומכי האחים המוסלמים. אבל עכשיו הם הבינו שהם חייבים לשנות כיוון, ובמהירות, ובשבת כבר התייחסו לאחים המוסלמים בשמם המפורש, במקום לקרוא להם "הארגון האסור".

האם הצעדים הללו יסייעו לעיתונים הממשלתיים להמשיך ולהתקיים לאורך זמן? ספק. האגדה שהם מפיצים כשני מיליון עותקים ביום התרסקה מזמן, המספרים האמיתיים קרובים יותר לעשירית. בבניין הטלוויזיה שעל גדות הנילוס כבר התחילו חלק מן העובדים הבכירים לארוז את חפציהם ומאות המועסקים אינם יודעים מנין תבוא משכורתם. אבל בכל זאת, נראה שלפחות לעת עתה כלי התקשורת של הממשלה ישרדו. הצבא זקוק להם כדי לפרסם את הוראותיו, והממשלה הזמנית לא תוכל להרשות לעצמה לפטר בהינף יד את אלפי המועסקים בענף.

המידע האמיתי ימשיך לזרום דרך אתרי האינטרנט, אולם ייתכן שהחופש מצנזורה ייתן לעיתונים הללו הזדמנות לתקן במשהו שחיתות עיתונאית של דורות. זו תקשורת שיצרה דור שלם של אליטה עיתונאית שנהנתה ממעמד כלכלי וחברתי רם, ובתמורה יצרה שיח ציבורי מזויף, שתיאר מציאות שונה לחלוטין מזו שהכירו המוני האזרחים. "השלטון כנראה האמין לעיתונות שלו אף שהוא זה שגדש אותה בשקרים שהוא עצמו המציא, ולכן לא היה מוכן למהפכה הזאת", כתב לי בלוגר מצרי. "עכשיו צריך לקוות שיעלה שלטון שיודע לקרוא בלוגים ולהציץ בפייסבוק".

המהפכה בתקשורת עשתה השבוע עוד צעד, כאשר מאות עיתונאים חתמו על עצומה שקוראת לקיים בחירות חדשות לאגודת העיתונאים, שבראשה עמד העיתונאי הוותיק והמוכשר מכרם מוחמד אחמד. ב-1987 ניסו קיצונים איסלאמים להתנקש בחייו, והוא נמנה עם העיתונאים הבודדים שהיו מוכנים להגן על עורך העיתון "אל-דוסתור", איברהים עיסא, שעמד למשפט על שפירסם מידע על מצבו הבריאותי של מובארק. בשיחות שהיו לי אתו לא חסך אחמד את ביקורתו מן המשטר הרבה לפני המהפכה, אבל הוא גם הודה שהוא צריך להתפרנס ולשמור על מעמדו. בשבוע שעבר מנעו עשרות עיתונאים את כניסתו של אחמד לבניין אגודת העיתונאים ודרשו את התפטרותו.

מהתחייבותו של הצבא לקיים את ההבטחות שניתנו למפגינים, בהן ביטול משטר החירום ושינוי סעיפי חוקה נוספים שנוגעים לאופן בחירתו של הנשיא ולפיקוח על הבחירות, נעדרה הבטחה אחת, שגם המפגינים דחקו לקרן זווית: שינוי חוק העיתונות. חוק זה תוקן אמנם ב-2006, כך שעיתונאים שהורשעו בהכפשת אנשי ציבור בכירים דינם קנס כספי גבוה ולא מאסר, אך הוא עדיין אינו עולה בקנה אחד עם הדרישה לדמוקרטיזציה של המשטר.

על פי החוק כיום אנשים פרטיים אינם מורשים להקים עיתון, ורק תאגידים שמחזיקים בהון של מיליון לירות מצריות יכולים לבקש רישיון להקמתו. הוא גם אוסר גם על העלבת מדינות ומנהיגים ידידותיים ולהכפיש את שמה של המדינה. מה נחשב להכפשה או לפגיעה? על כך אין פירוט בחוק, ובתי המשפט הם אלה שמוסמכים לקבוע אם נעברה עבירה. לא רק את חוק העיתונות ישאפו העיתונאים לשנות, גם עשרות חוקי הצנזורה יצטרכו להתבטל. זה יהיה לבה של המהפכה.



מפגינים מול בניין הטלוויזיה בקהיר בשבוע שעבר. העובדים אורזים את חפציהם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו