בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נשיא מזרח טימור, ז'וזה ראמוש הורטה: אל תשתעבדו להיסטוריה

חתן פרס נובל לשלום, ז'וזה ראמוש הורטה, סולח למעצמות שהפקירו את ארצו ("הן מדינות, לא ארגוני זכויות אדם"), לאינדונזים שטבחו בתושביה ("אין בנו מרירות") ואפילו ליריביו שניסו להרגו ("גם הם קורבנות"). בביקורו הראשון בישראל, אמר ל"הארץ": אתם והפלסטינים יכולים להגיע לשלום רק בכוחות עצמכם

תגובות

בתחילת שנות ה-90 היו הפלסטינים מושא קנאתו של ז'וזה ראמוש הורטה. מייסד החזית המהפכנית למען עצמאות מזרח טימור שאב השראה מתשומת הלב הבינלאומית שזכו לה באותן שנים יאסר עראפת וחבריו, שנראה היה כאילו עומדים לקראת פתרון מדיני. אם יצליח להפנות את עיני העולם גם לנעשה בארצו - כך קיווה - יוכל להביא לסיום הכיבוש האינדונזי באי הקטן שבדרום-מזרח אסיה. אך המעצמות ובראשן ארה"ב, אוסטרליה ופורטוגל, לא מיהרו להתערב בסכסוך כדי לא לפגוע ביחסים עם המדינה המוסלמית הגדולה בעולם. מזרח טימור נותרה טריטוריה מרוחקת, נשכחת מעין.

אך נדמה שמאז היוצרות התהפכו. ראמוש הורטה, בן 61, עומד היום בראשות מדינה עצמאית, שזוכה לאהדה מצד ראשי מדינות, משקיעים ודעת הקהל העולמית. הוא נחשב למדינאי נערץ ופרגמטי, מוזמן תדיר להרצאות מחוץ לארצו, וב-1996 זכה בפרס נובל לשלום על חלקו במאבק, ועל עמדתו הבלתי מתפשרת הדוגלת באי אלימות. מזרח טימור, שהכריזה עצמאות ב-2002, היא המדינה-החדשה השנייה בעולם (אחרי שקוסובו עשתה מהלך דומה ב-2008), ומצליחה לשמור על משטר דמוקרטי חרף בעיות קשות של אלימות, עוני ואבטלה.

בתחילת השבוע בא ראמוש הורטה לביקור ראשון בישראל, בהזמנת ידידו, נשיא המדינה שמעון פרס. בהמשך השבוע סייר ברשות הפלסטינית ונפגש עם היו"ר, אבו מאזן. בראיון ל"הארץ" במלונו בירושלים, הוא נשאל בהרחבה על הדמיון והשוני בין ההיסטוריה של ארצו לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

תיווך לא יעזור

"אי אפשר להכחיש שאנחנו, אני וכל אזרח מזרח טימור, מרגישים סימפטיה לעם הפלסטיני ומאמינים בזכותו לחירות ולכבוד, למדינה ועצמאות", הוא אומר. "לכל קהילה בעולם עם זהות ייחודית יש זכות להגדרה עצמית, ובוודאי לפלסטינים החולקים עם ישראל את אדמת ארץ הקודש. העובדה שהפלסטינים, הישראלים והקהילה הבינלאומית מסכימים כולם על הפתרון של שתי מדינות לשני עמים, היא כבר התקדמות משמעותית". אך ראמוש הורטה מזהיר את הצדדים מפני תלות במתווכים חיצוניים: "ראיתי במקרה שלנו, ששום לחץ בינלאומי אינו יכול לשנות את המצב אם הצדדים המעורבים באופן ישיר בעימות אינם נכונים להשיג פתרון. רק הישראלים והפלסטינים יכולים לפתור את הבעיה. האמריקאים מנסים כבר 30-40 שנה לעשות זאת, ולא הצליחו".

האם מזרח טימור מתכוונת להכיר במדינה פלסטינית, כפי שעשו רוב מדינות אמריקה הלטינית? הנשיא מסרב לענות על "השאלה ההיפותטית", אך מודה שממשלתו שוקלת את המהלך. "עם כל ההערכה שלי למדינת ישראל, אני מודה שהכרה במדינה הפלסטינית נמצאת על סדר היום שלנו. לפני שננקוט צעד כזה נשקול את כל ההיבטים: נשאל אם הכרה כזו תתרום למאמץ הכולל לשלום ותוביל לשלום ארוך טווח וליציבות. גם בקוסובו טרם הכרנו. אנחנו מובלים בנושא הזה גם על ידי שכנותינו באסיה".

לא להקשיב למערב

זה שלושה עשורים שז'וזה ראמוש הורטה הוא הפנים המוכרות ביותר של המאבק המזרח טימורי לעצמאות. הוא נמלט מארצו ערב הפלישה האינדונזית ב-1975, וחי בגלות 24 שנים - תחילה באוסטרליה ולאחר מכן בארה"ב, שם סיים תואר במשפטים. חזונו שלו ושל חבריו, בראשם מנהיג הגרילה שנאנה גושמא (כיום ראש הממשלה), התממש ב-1999, כאשר תושבי מזרח טימור הצביעו במשאל עם בחסות האו"ם בעד עצמאות מאינדונזיה. מזרח טימור הוכרה כמדינה שלוש שנים לאחר מכן.

את היחסים עם ישראל מגדיר ראמוש הורטה כטובים מאוד. הוא ממהר לציין שמזרח טימור כוננה יחסים דיפלומטיים עם ישראל מיד לאחר קבלת העצמאות ב-2002. בביקורו כאן, הוא נפגש עם הנשיא שמעון פרס, עם שר הביטחון אהוד ברק ושר החוץ אביגדור ליברמן. הוא הספיק לסייר בין היתר בעיר העתיקה בירושלים ובבסיס חיל הים בחיפה. המשלחת המזרח טימורית מתעניינת במיוחד בשיתוף פעולה וסיוע ישראליים בתחום הביטחון הימי והחקלאות. מזרח טימור היא אחת המדינות העניות בעולם, אולם בשנים האחרונות הצליחה להגדיל את תקציב המדינה בזכות מאגרי הנפט והגז שבשטחה, וכן בזכות יזמים זרים המשקיעים בה ומעוניינים לפתח את ענף התיירות.

סכסוכים פוליטיים והרס התשתיות שהותיר אחריו הכיבוש האינדונזי ממשיכים להעיב על הפיתוח והצמיחה, אך ראמוש הורטה אופטימי לגבי העתיד. "בימינו הראשונים, ובארבע-חמש השנים שלאחר מכן, היה לנו מעט מאוד תקציב. התקציב הראשון שלנו היה 68 מיליון דולר. מדינות עשירות שהבטיחו לסייע לא סיפקו כמעט כלום לממשלה. בשנים האחרונות אנו כבר רואים רווחים מגז ונפט וגם ההכנסות של האזרחים צמחו באופן משמעותי. אין לנו חובות למדינות זרות. ברור שהנתונים האלה לא מיתרגמים באופן מיידי לרווחת האוכלוסייה כולה והצמיחה היא בעיקר בבירה, אבל אנו נחושים להשקיע יותר בחקלאות, כדי להבטיח ביטחון תזונתי לאזרחינו".

לצד שיעורי עוני ואבטלה גבוהים, מתמודדת המדינה הצעירה גם עם סכסוך פנימי בין מחנות בצבא. ב-2006 פרצו בשטחה התפרעויות אלימות והובילו להתפטרות ראש הממשלה מרי אלקטירי. שנתיים לאחר מכן, היה ראמוש הורטה עצמו יעד לניסיון התנקשות; הוא נפצע קשה והועבר לטיפול רפואי ממושך באוסטרליה, שלאחריו התאושש ושב למלא את תפקידו כנשיא.

במקום לצאת למלחמת חורמה נגד אלו שניסו להרוג אותו, מתעקש ראמוש הורטה לראות בהם קורבנות בעצמם של הסכסוך בצבא. כפי שעשה במקרים קודמים של אלימות על רקע פוליטי, העניק להם חנינה. לדבריו, הנאשמים בניסיון ההתנקשות "נעצרו, נשפטו, נמצאו אשמים ונכלאו. לאחר מכן, מתוקף סמכויותיי כנשיא, החלטתי לחון אותם. הם היו בכלא כשנתיים לפני שקיבלו חנינה. זו הפילוסופיה שלי: לא לדלג על הצדק או לזלזל בו, אבל להסתכל על הדברים בפרספקטיבה של התנאים החברתיים במדינה. הם ריצו זמן מאסר בהתנהגות טובה, הם הביעו חרטה, והחלטתי לשחרר אותם".

שלוש שנים בדיוק אחרי האירוע, ראמוש הורטה - שספג ביקורת קשה מצד האופוזיציה והקהילה הבינלאומית על אי ענישת רוצחים - עומד מאחורי החלטתו. "המצב במדינה שקט. אין לנו כמעט פשע, אין לנו בעיית סמים, אין לנו פשע מאורגן. אין כנופיות. אני נוהג במכוניתי הפרטית, לבד, בסמטאות דילי הבירה, כל יום, ולא מרגיש סכנה".

את הביקורת עליו הוא מייחס להשקפה מערבית שמהווה מחסום בפני פיוס לאומי. "אם מקשיבים לאקדמאים ופעילי זכויות אדם, שהכנסתם תלויה באקטיביזם, אז כן, הם מדברים על כך שכשאין ענישה זה מוביל לאלימות. אבל העובדות מראות שבמזרח טימור או בכל מדינה שאני מכיר שהלכה בדרכי, והציבה אתגר לז'רגון הזה, זה עבד. וזה נכון בנוגע לאירועים האחרונים וגם ליחסים בין מזרח טימור לאינדונזיה".

על אף שהכיבוש האינדונזי במזרח טימור התאפיין באכזריות שגבתה את חייהם של לפחות מאה אלף מתושבי הטריטוריה בין 1975 ל-1999, בין שתי המדינות שוררת כיום מערכת יחסים טובה. ראמוש הורטה מייחס אותה לנחישות שלו לא "לסגור חשבונות". לדבריו, "אין שתי מדינות עם עבר כה טרגי ועימות כה ממושך שהצליחו להתגבר עליו כמונו. אין שנאה או עוינות בין העמים. יש אלפי אינדונזים החיים במזרח טימור ולא היתה תקרית אלימה אחת. יש אלפי מזרח טימורים החיים ולומדים באינדונזיה, והם מעולם לא נתקלו בעוינות. אינדונזיה מסייעת לנו להתקבל לארגון מדינות דרום מזרח אסיה (ASEAN) וזה הכל בזכות ההנהגה. מנהיגי שתי המדינות עוזרים לאזרחים לשאוף לעתיד טוב יותר ולא להיות בני ערובה של ההיסטוריה".

הצדק ייקח זמן

האמרה הזו, "לא להיות בני ערובה של ההיסטוריה", חוזרת על עצמה כמה פעמים בראיון. את קורבנות רצח העם והאזרחים, הוא אומר, יש לכבד ולפצות באמצעות "מזרח טימור דמוקרטית ומשגשגת", ולא באמצעות הליכים משפטיים. "אחרת למען מה הם נלחמו? על מה אנחנו נלחמנו?". למבקריו הוא עונה כי "זה לא אומר שאנחנו מתעלמים מצדק. הצדק ייקח זמן. יום אחד, כשאינדונזיה תשלים את המעבר לדמוקרטיה, ואם האינדונזים עצמם ירצו להתמודד עם העבר, לשפוט את אלו שביצעו פשעים באינדונזיה במהלך 30 שנות משטר סוהארטו (שליט אינדונזיה לשעבר, מ"ל), או במזרח טימור, זו אחריותם וזכותם לעשות זאת. אנחנו לא נעשה את זה בשבילם".

לא מפתיע אפוא לגלות כי ראמוס הורטה מביט באופטימיות על המהפכות האחרונות שמטלטלות את המזרח התיכון. "הבגרות של העם המצרי מאוד מרשימה. 'האחים המוסלמים', שנוטים להשמיץ אותם במערב, התנהגו עד כה באינטליגנטיות רבה ובמתינות. במקום לקפוץ על הוואקום, הם חברו למוחמד אל-בראדעי, שבעצמו אינו אופורטוניסט. הוא בסך הכל אומר שהוא מעוניין לעזור במעבר. נראה שכולם, כולל הצבא, מתנהגים בזהירות".

הוא מבין את החשש בישראל מפני המחנה האיסלאמיסטי, אך טוען כי "החברה המצרית כה מתקדמת, שהחששות של היום היו מוצדקים לפני 30 שנה. היום החברה המצרית בוגרת ורגישה, פרגמטית ומורכבת. אני חושב שהחששות יתבררו כלא מוצדקים", הוא אומר. ההיסוס של ארה"ב, שלא הביעה תמיכה במפגינים בימים הראשונים של המחאה במצרים, נראה לו מוצדק ונכון יותר מהתערבות בוטה.

"אחת האיכויות המדהימות של ההנהגה שלנו ושל העם שלנו היא העובדה שאנו לא אוגרים עוינות ומרירות כלפי אלו שבעבר היו נגדנו. אנחנו יודעים מה היה חלקה של ארה"ב בכיבוש האינדונזי במזרח טימור ומה היה חלקה של אוסטרליה, אבל מאותה סיבה שנרמלנו מהר את היחסים עם אינדונזיה, אנחנו לא מדברים על העבר גם עם ארה"ב ואוסטרליה. יש לנו יחסים מצוינים עם כולן.

"כשמסתכלים על מערכת היחסים של המערב עם מצרים, או מדינות דיקטטוריות, קל מאוד לבקר בהכללה", הוא מודה. "אבל אם מסתכלים על המצב באיראן לפני שנה, כאשר מאות אלפים הפגינו ברחובות - רק בגלל שארה"ב ובריטניה הגיבו, ההנהגה האיראנית ואחרים האשימו אותן בהתערבות בענייניה הפנימיים וחתירה תחת היציבות. לאלה המבקרים את אובמה והממשל האמריקאי על כך שלא תמכו מיד במפגינים במצרים, אני אומר שזו היתה החלטה חכמה וזהירה. לא בגלל סימפטיה למובארק, אלא כי כל תפישה של ארה"ב כמסיתה וממריצה רגשות לא מועילה להם". הוא מוסיף כי "הביקורת על הקשרים בין ארה"ב לדיקטטורות חריפה מדי. מה היא אמורה לעשות? לנתק את היחסים עם סין? עם סעודיה? אפילו הוותיקאן לא עושה זאת".

לא פוצצנו, לא חטפנו, לא הרגנו

סובלנותו של ראמוש הורטה לכך שמעצמות המערב מעדיפות אינטרסים על פני ערכים מפתיעה לנוכח המאבק הסיזיפי שניהלה מזרח טימור להכרה בינלאומית. אך זו בדיוק הפרגמטיות שאפשרה לו לעשות את המעבר ממנהיג תנועת מורדים למדינאי. "ארה"ב לא קיבלה מנדט מהשמים להטיף לכל העולם. אני יכול רק להביע אמפטיה לכך שהם נאלצים לנהל יחסים עם משטרים שהם אינם מאמינים בהם לצד תמיכה באידיאלים דמוקרטיים. זה לא פשוט. אנו רואים את זה בעצמנו. אנחנו מנהלים מדינות, לא ארגוני זכויות אדם. גם פעיל זכויות האדם האדוק ביותר, אם היה הופך למנהיג מדינה, היה זהיר יותר לגבי אמירותיו".

כאשר הוא נשאל אם ייתכן שללא נאיביות ואידיאליזם הוא לא היה עומד היום בראש מדינה עצמאית, הוא פותח בהסבר על ההבדל בין מאבק לגיטימי למאבק אלים. "לא היינו חופשיים היום אם היינו משתמשים בטקטיקות קיצוניות. ב-20 שנות מאבק איבדנו כל כך הרבה אנשים. אני איבדתי שלושה אחים ואחות. ובכל זאת, מעולם לא היינו מעורבים בטרור, בפיצוץ אוטובוסים או בתי ספר, בחטיפות של אזרחים. מעולם לא היה אזרח אינדונזי שההתנגדות של מזרח טימור הורתה להרוג. אם היינו טרוריסטים לא היינו חופשיים, לא היינו זוכים לסימפטיה, לא באינדונזיה ולא בקהילה הבינלאומית. זה הבדל גדול. גם כשנלחמים למען חופש ועצמאות, אסור לך להוריד את עצמך לסטנדרטים של אלו שאתה נלחם בהם. אני אישית הזהרתי את המורדים: 'אל תפגעו באזרחים, אם תעשו זאת אני אעזוב'. ולכן יש לנו מערכת יחסים נפלאה עם העם האינדונזי, למרות שאנו קתולים ואינדונזיה היא המדינה המוסלמית הגדולה ביותר בעולם".

למרות הביקורת שלו על שלטון החמאס בעזה, הוא מתנגד לחרם הבינלאומי על הארגון. "אפשר לבודד קבוצות קיצוניות קטנות, אך לחמאס ולחיזבאללה יש בסיס תמיכה ולכן צריך לנסות לעבוד איתם", הוא אומר. "יש לי ביקורת חריפה על חמאס. הם לא מתנהלים בחוכמה, בעיקר בהקשר של ישראל. ישראל יצאה מעזה, וכמנהיגים אחראים היה עליהם לשלוט בעזה בדרך מתונה וחכמה. במקום להשקיע בחינוך, הם יורים קסאמים לעבר ישראל. אם הם היו פועלים אחרת, מתרכזים בשיפור חיי התושבים, לא כופים את הדת, זה היה אחרת. הפלסטינים הם בין העמים המתוחכמים והמשכילים בעולם, והם לא יסכימו לשלטון בסגנון הטליבאן.

"בתור התחלה, אני מקווה שהחברה וההנהגה הפלסטיניות יצליחו להתפייס בינן לבין עצמן. הנהגה מחולקת אינה מסייעת למטרה הפלסטינית. גם אצלנו היו מחלוקות פנימיות, והיינו עסוקים יותר מדי זמן בלהילחם בינינו. למרות זאת, הצלחנו, כי בעשר השנים האחרונות של המאבק לעצמאות, ההתנגדות היתה מאוחדת ולא נתנו למחלוקות אידיאולוגיות ודתיות לעצור אותנו. כמובן שגם התנאים באזור השתנו. אבל ללא הפיוס הפנימי היינו מפספסים את ההזדמנות לשינוי".


מחילה וחנינה: הדרך המזרח טימורית

החלטתו של הנשיא הורטה להעניק חנינה למורדים שניסו להתנקש בחייו לא היתה מחווה חד פעמית, אלא חלק ממשנה סדורה ושנויה במחלוקת. בדומה לכך, ממשלת מזרח טימור אינה דורשת מאינדונזיה להעמיד לדין את מבצעי רצח העם, כמעט שאינה נוקטת פעולות להענשת הרוצחים ואינה משתפת פעולה עם המערכת המשפטית של האו"ם באופן מספק. המדיניות הזאת עוררה ביקורת רבה מצד האו"ם, הקהילה הבינלאומית וארגוני זכויות אדם.

ארגון אמנסטי אינטרנשיונל טען בעבר כי חוסר נכונותה של מזרח טימור להעניש פושעי מלחמה פוגעת בקורבנות ויוצרת תחושה שניתן לחמוק מעונש. מזכ"ל האו"ם, באן קי-מון, כתב בדו"ח על מזרח טימור שהוגש למועצת הביטחון לפני כשנתיים, כי חנינת המורדים "עשויה לפגוע בחקירות עתידיות של פשעי מלחמה". גם באופוזיציה יש מתנגדים רבים למחילה. ראמוש הורטה מצדו, שהעניק חנינה למאות בני אדם מאז נבחר לנשיא ב-2007, מתעקש שמזרח טימור ואינדונזיה הניחו את עברן מאחוריהן עם חתימת דו"ח "ועדות האמת והידידות" בשנת 2008, שבו קיבלה על עצמה אינדונזיה אחריות לאלימות.

לטענת ראמוש הורטה, הפילוסופיה שלו, שדוגלת בפיוס ובניית העתיד של המדינה הצעירה על פני עיסוק בעוולות העבר, מוכיחה את עצמה. לדבריו, מורדים ואנשי מיליציה ששוחררו מהכלא הביעו חרטה על מעשיהם ואינם מאמינים עוד בהתנגדות מזוינת. גם את היחסים הטובים עם אינדונזיה הוא זוקף לזכות מדיניות זו.



ז'וזה ראמוש הורטה, השבוע בירושלים


נוחת באדמת מזרח טימור ב-1999, 24 שנה לאחר שיצא לגלות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו