בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אנשי האשפתות של קהיר שוב נזרקים לזבל

תקוות המהפכה של הנוצרים משכונת זבאלין ספגו השבוע מכה קשה לאחר ש-9 מבני המקום נהרגו

תגובות

ביום שלישי בערב, כשמאות ואולי כמה אלפים תושבי מזרח ומרכז קהיר תקפו שכונה נוצרית-קופטית שכנה - הם לא הופתעו להיתקל ברחובות, בחצרות ובבתים שאליהם פרצו בהררים של אשפה: חלקה מפוזרת, חשופה - חלקה כבר ארוזה. שאריות מזון מרקיבות, בדים, חלקי מתכת, בקבוקי פלסטיק, בקבוקי זכוכית. אותם מראות נגלו אתמול (חמישי) בבוקר לכ-5,000 האנשים - רובם קופטים - שהשתתפו בטקס האשכבה של תשעת קורבנות אותה התקפה, בני השכונה: כולם גברים, הצעיר בן 12, המבוגר בן 35. שיירת המכוניות של המשתתפים באבל הזדחלה ברחובות הצרים של השכונה, המטפסים עד לפסגת הצוק שבו חצובות כנסייה ומנזר על שם הקדוש סמעאן. מול המשפחות השבורות, שמיררו בבכי על ארונות יקיריהן, פעילת א-תחריר אחת, שאינה קופטית, אמרה לעצמה שזה הרגע הראשון מאז ה-25 בינואר שבו היא חשה שהמהפכה עלולה להיכשל.

כמו התוקפים בשלישי בערב, גם המשתתפים באבל לא הופתעו כשפילסו דרכם בין הררי האשפה. הצוק הוא חלק מרכס "המוקטם" ("הנגוס"), שחולש על קהיר ממזרחה. כמו שהכל יודעים שאבן הגיר של הרכס שימשה לציפוי הפירמידות, כן יודעים הכל ששם השכונה אל זבאלין (אוספי הזבל): על שם עיסוקם המשפחתי והקולקטיבי וכינויים של כ-66,000 אלף תושביה (בהם כאלפיים מוסלמים).

עובד בכנסייה שעל ראש הצוק סיפר שהעיסוק התפתח "בתקופת הבריטים, שמחנות הצבא שלהם יצרו הרבה אשפה. משפחותינו הגיעו לקהיר מדרום מצרים, ונהגו ללקט את האשפה כדי להאכיל את החזירים שגידלו. הפסולת האחרת היתה רק נייר - שהם הפרידו משאריות המזון. כך התחילה תודעת המיון. הבריטים גם אהבו בשר חזיר. וכך בהדרגה משפחותינו התחילו לאסוף אשפה גם במקומות אחרים ולהרחיב את עסקיהם". אבל גרסה אחרת מספרת על שבט בדווי, שבתחילת המאה ה-20 אסף אשפה מבתים בקהיר, עיבד אותם לחומר בעירה ואחר כך מכר לבתי מרחצאות ציבוריים ולבתים פרטיים. כשבשנות ה-30 נפוץ הנפט כחומר בעירה, הם חיפשו קליינטים אחרים לאשפה שליקטו - ומצאו את הקופטים, מחוסרי האדמה ומגדלי החזירים.

בהדרגה אימצו הקופטים את המלאכה. עשרות שנים לפני שהתפתחה ההבנה בעולם על חשיבות המיחזור - הם כבר מיינו בין פסולת נייר, זכוכית, ברזל, פח, בדים, פלסטיק ועצמות. לכל חומר היה שימוש משלו, או שיכלו למכור אותו לבעלי מלאכה. כך הזבאלין לא רק אספו כשליש מכמות האשפה שמייצרת קהיר (היום היא נאמדת ב-10,000 טון ליום), אלא גם העבירו כ-80% ממנה למיחזור.

כך זה היה עד לפני כשבע שנים, לפני שהרשויות המצריות נקטו שני צעדים מכריעים שרוששו רבים מבני הקהילה הזו, הענייה ברובה. ב-2003, ברוח הגלובליזציה, הפקיעו הרשויות מהזבאלין את משימת איסוף האשפה בקהיר והעבירו אותה לידי שתי חברות ספרדיות וחברה איטלקית, בחוזה שעלותו כ-50 מיליון דולר מדי שנה. אחת הטענות היתה שהזבאלין אינם מגיעים לשכונות עממיות, וששיטת עבודתם מסוכנת לבריאות. באביב 2009, בעיצומה של מגפת שפעת החזירים ועל אף שהמצרים לא נדבקו בה - הורו הרשויות לשחוט את כל החזירים שבמצרים. יש לצין שרק קופטים (כ-10% מהאוכלוסייה) גידלו חזירים ומבשרם אכלו. חזירים תפסו מקום חשוב במפעל המיחזור של הזבאלין, משום שניזונו מהפסולת האורגנית שייצרו כ-18 מיליוני התושבים והמבקרים בקהיר. "חיינו בסדר, עד שהוציאו להורג את החזירים", השתמש עובד הכנסייה במושג הקשה הזה: הקופטים מיקמו את ההוראה במסורת של אפליה וחשדנות דתית-מוסלמית. יש שמתחו קו ישיר בינה לבין הוראת מושל קהיר, בתקופת גמאל עבד א-נאסר, שיעזבו את השכונות בקהיר שבהן חיו בגלל אורח חייהם הלא היגייני (גידול חזירים וצבירת אשפה בבתיהם). הם "נזרקו" לאזור המוקטם - החף מבתים ומתשתיות.

אלטרנטיבה לייאוש

במשך כעשרים שנה הם גרו בחושות וצריפונים, ולמעשה במזבלת הענק שאת חומריה הם מיינו, מיחזרו ומכרו. בעזרת תרומות מחו"ל, ארגונים בינלאומיים שונים יזמו ובנו תשתיות ובתים במקום. גם הכנסייה הוקמה במעלה הצוק לפני כעשרים שנה, סיפר אחד מצעירי המקום: כדי להציע לאנשים אלטרנטיבה לסמים, לאלכוהול ולייאוש שבהם שקעו. הכנסייה בוודאי עזרה - אבל עם המבנים הראויים-יותר-למחיה התפתחה גם היזמות: משפחות החלו להקים מפעלי מיחזור קטנים משלהן; נשים ארגו שטיחים מסמרטוטים ובגדים ישנים; נוצרו גם קשרים עם מפעלים שאינם בהכרח מקומיים אלא בסין, בפינלנד ובלוב. כמו כן, יותר ילדים נשלחו ללימודים בבתי ספר פרטיים וממשלתיים - על אף שתמיד הם עזרו להורים במיון האשפה. ואז נחתו שתי המכות של העשור שעבר - החברות הבינלאומיות והריגת החזירים.

שבוע לפני התנגשות הדמים בין מוסלמים לנוצרים והמתקפה על שכונת הזבאלין, צעירה תושבת המקום נדה בראשה בשלילה כששאלתי האם היא שמחה על המהפכה. בחור קופטי אחר, מדרום מצרים, הסביר לי את פשר תגובתה: "אנחנו מפחדים כי איננו יודעים מה יקרה, אנחנו מפחדים מחוסר הוודאות. הקיים לפחות היה מוכר". היא ואחיותיה עמדו כפופות בין ערימות אשפה, וחילצו מתוכן מוצרי פלסטיק - אותם יביאו לגריסה במפעל הקטן של המשפחה בקומת הקרקע של ביתה. הפלסטיק הגרוס נארז אחר כך ונמכר - אם לסוחר מקומי או לסוכן ששולח לסין. בקומת הקרקע שבבית ממול גורסים נייר וקרטון. בבתים אחרים מייצרים קולבים או אריגים. כל הפעילות נמשכת, אבל בנפח קטן בהרבה מזה שהיה לפני שנשכרו החברות הבינלאומיות, שאגב מצליחות למחזר רק בין שמונה לעשרים אחוזים מהאשפה שהן אוספות. לכן רבים סובלים מאבטלה, כמו אותו בן 40 שמצאנו לוגם תה בבית קפה עממי מרובה צלבים, ובוהה בטנדרים שעברו הלוך ושוב - מלאים בשקים או ריקים - ועליהם ילדים שקפצו ונתלו עליהם בחזרתם מבית הספר. הוא אמר: "אנחנו כולנו פצועים, ספגנו מכות קשות בשנים האחרונות. אנחנו מותקפים, סופגים העלבות, מופלים לרעה, אף רשות ממשלתית לא מתעניינת בנו. כאילו לא היינו מצרים. פעם לפחות התפרנסנו בכבוד, עכשיו הפרנסה נגזלה מאתנו. כל שאנו חשים זה עצב גדול".

העצב הגדול פינה מקום לזעם השבוע. ביום שישי בלילה הוצתה כנסייה בכפר סול שמדרום לקהיר. רומן בין צעירה מוסלמית לצעיר נוצרי הצית מריבה בין שתי המשפחות, והמריבה התגלגלה לקטטה בין-דתית שגבתה שני הרוגים ואחר כך להריסת הכנסייה. מיום ראשון מתקיימת משמרת מחאה של מאות קופטים, בעיקר, מול בניין הטלוויזיה בסמוך לכיכר א-תחריר. נציגי הממשלה החדשה הבטיחו לבנות מחדש את הכנסייה (בניגוד למסגדים - בניית כנסיות מחייבת מסלול ביורוקרטי מייגע). המפגינים הודיעו שלא יעזבו את המקום עד שתיבנה הכנסייה.

ביום שלישי התקיימו פעולות מחאה גם במקומות אחרים. תושבי הזבאלין, שצברו במשך עשר השנים האחרונות משקעים של עלבון, חסמו לכמה שעות כביש ראשי שממערב לשכונה. הפגיעה בכנסייה נחשבת לשיטה של "המשטר הישן" ולהיפוכה של רוח המהפכה. ב-18 ימי ההפגנות והשביתות, עד שמובארק סולק, "לא נזרקה אפילו אבן אחת על אף כנסייה", מציינים כולם. הוכחה, לדעתם, שהשלטון הישן ליבה מתחים דתיים, איפשר ואף זמם - כדי להצדיק תמיד את השימוש במנגנוני דיכוי.

הצבא ירה באוויר

חסימת כביש, לפיכך, נחשבה לאמצעי לגיטימי של עידן המהפכה. אבל החסימה העלתה את חמתם של נהגי המיני-אוטובוסים. ולא חלף זמן רב עד שהתפתחו קטטות וחילופי מכות. הנהגים קראו לעזרתם כמה אלפים מבני השכונות העממיות הקרובות. כוחות צבא באו לחצוץ בין שני המחנות, בעודם דוחפים את הזבאלין לעבר בתיהם. אבל מאחורי החיילים התקדמו הנהגים והתגבורת הזועמת שלהם. הצבא מודה שירה - אבל באוויר.

איך הצליחו התוקפים להיכנס לשכונה, לא ברור. דיווחים עיתונאיים שונים מסרו גרסאות שונות, אפילו ציינו שעות שונות שבהן בוצעה המתקפה: בין שש לתשע בערב, או בין 11 בלילה ועד ארבע לפנות בוקר. משרד הבריאות המצרי אומר שמספר ההרוגים הוא 13. כלומר בין ההרוגים גם ארבעה מוסלמים. לא ניתן היה להשיג את שמותיהם אתמול. האם כולם נהרגו מירי או שנפגעו גם מבקבוקי תבערה או מדקירות סכין - לא ברור. אתמול, בלוויה, סיפרו קרובים שכמה מההרוגים נפגעו בירי ישיר בראשם או בלבם. כלומר הכל הסיקו שצלפים מקצועיים הובאו למקום.

מיום רביעי בבוקר מוקפת השכונה בכוחות צבא. אסור לתושבים לצאת בקבוצות גדולות (לכן ההרוגים לא נקברו בבתי הקברות שבאזור, אלא בבית קברות של המנזר). הם מפחדים לצאת בגפם או בקבוצות קטנות - פן יותקפו. העיתונות, גם הליברלית והאופוזיציונית שבה, נטתה להציג את האירוע כסימטרי: תוקפנות שווה, דומה, של שני הצדדים. בה בעת, העיתונות נתנה מקום נרחב להשערה שמישהו עומד מאחורי ההסלמה הזו, מישהו יזם אותה וזקוק לה - כדי לעצור את התהליך המהפכני ואת דרישות המהפכנים: לפרק את "מודיעין ביטחון המדינה", המנגנון השנוא שהשתלט על כל החיים האזרחיים והפוליטיים. כאן יש אפילו תמימות דעים בין האחים המוסלמים, עמר מוסא וכל תנועות א-תחריר והארגונים מחוללי המהפכה. ההסלמה החלה בסוף השבוע שעבר, כשראש הממשלה איש מובארק, אחמד שפיק, פרש לטובת אהוד הקהל - עיסאם שרף. במקביל הצליחו המהפכנים לכפות על התביעה הכללית והצבא למנוע מאנשי המנגנון להשמיד מסמכים וראיות בכמה מהמפקדות שלו וכן לכפות את מעצר העומד בראשו. מה יותר הגיוני מלשסות אלו באלו את הגורמים הכי חלשים בחברה - בני שכונות עממיות בקופטים? ביום שלישי גם תקפו בריונים הפגנת 8 במארס שהתקיימה בא-תחריר: בהערות שוביניסטיות לנשים ובהכאת הגברים שאתן. הצבא עמד מנגד, ולבסוף עצר דווקא כמה מהגברים המפגינים.

אתמול, בלוויה, כשהכומר איבראהים סמעאן הודיע לקהל האבלים שבמקום נמצא נציג הצבא, הרוחות סערו. בשכונה משוכנעים שהצבא לא רק שלא ניסה למנוע, אלא אף עשה יד אחת עם התוקפים (האשמות שהצבא דוחה מכל וכל). מישהו אף טען ששמע את הפורעים צועקים בציניות את הסיסמה שאפיינה את ימי א-תחריר הראשונים: "העם והצבא יד אחת". רוצה לומר: הקופטים לא חלק מהעם.

אווירת האבל והייאוש בשכונה מנוגדת לתחושות אופטימיות ששררו קודם, לפחות בקרב כמה מתושביה וחברי העמותות שפעילות במקום. בשבועות הראשונים של המהפכה נעלמו חברות איסוף האשפה הבינלאומיות ומי שבא לנקות את רחובות קהיר היו הזבאלין - שכמה מהם אף הצטרפו לפעילי א-תחריר והדריכו אותם איך למיין ולנקות. רבים היו משוכנעים שממשלה חדשה, במשטר חדש, תהיה מהסוג שמקשיב לעם: היא תתקן את חטא ההפקרה של הזבאלין ותשכיל לשלב אותם ואת ניסיונם הרב במערכת איסוף אשפה ומיחזור מודרנית. עכשיו התקווה הזו שוב התרחקה.



שכונת זבאלין בקהיר, בשבוע שעבר. בשכונה משוכנעים שהצבא עשה יד אחת עם התוקפים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו