בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צונאמי ביפאן | האיפוק היפאני נסדק

עם חשיפת מימדי האסון, יפאן החלה לגלות את רגשותיה וחזות ה"עסקים כרגיל" שהוצגה עד כה נסדקה באחת

תגובות

פוסאיי איווסה עמדה אתמול בפתח חורבות ביתה ומיררה בבכי חרישי. יפאן החלה אתמול לגלות את רגשותיה וחזות ה"עסקים כרגיל" של עד אתמול נסדקה באחת. טוקיו התרוקנה, אתרי הבילוי שממו מאדם, כבו אורות הניאון, אפילו בתי הקולנוע נותרו סגורים; שבתו מרבית הרכבות ומאות תחנות דלק שעל פניהן חלפנו בדרכנו אל אתרי האסון שמצפון וממזרח לעיר, נחסמו בשרשראות ברזל. אין דלק.

ידיעות האימה זרמו בזו אחר זו - עוד פיצוץ, עוד רעידה, עוד דליפה, עוד מאות גופות ועוד אזהרת צונאמי - מתחילות לחלחל כנראה עמוק עמוק, בזמן שרקמת החיים היפאנית הלכה אתמול ונקרעה, אפילו בטוקיו. המדפים במרכולים התרוקנו, תור המכוניות האינסופי בקומץ תחנות הדלק הפתוחות הזכיר הכל חוץ מאשר את השגשוג היפאני, גם אם עדיין נשמר בהם הסדר המופתי. נכון שבשעת בוקר, עת נסענו ברכבת התחתית של העיר והכרוז הודיע על עצירת הרכבת בגלל רעידת אדמה נוספת, בדרגה שש, לא נע שריר בפני הנוסעים הרבים ומרביתם המשיכו בשלהם, קוראים את ספריהם הכרוכים בעטיפת עור או את עיתוניהם; נכון שלמראית העין המשיכו אתמול החיים להתנהל, אבל אנחנו השתכנענו אתמול יותר מדברי קשיש אחד, שעצר אותנו בפרבר מרוחק של טוקיו ולחש על אוזננו: "כולם כאן בפאניקה".

ופסאיי איווסה מיררה אתמול בבכי. בת 78, פגשנו אותה נוברת בהריסותיה, מנסה לשווא להציל שרידי חיים שנשטפו בצונאמי. כל הבתים השכנים חרבו גם הם ביום שישי השחור משחור ואתמול חזרו התושבים והחלו במלאכת הפינוי, מפנים את הסחף במריצות ובידיהם, ומערימים את תכולת בתיהם האבודים לערימות ענק בפתחיהם. סוחרי הגרוטאות כבר כאן, מעמיסים הכל לטנדרים מיושנים. איש זולת השכנים ובני המשפחה לא עזר לתושבים האומללים הללו, רק כמה שוטרי תנועה שכיוונו את קומץ המכוניות בכפר ייצגו את הרשויות.

הגל הגדול, כשני מטרים גובהו, שטף הכל בכפר הדייגים הדל הזה, אסאהי, פולש בעוצמה שקשה לתארה אל בתי העץ, מבקע אותם, הודף בכוח מכוניות אל קירותיהם, עוקר את גגותיהם ואת דלתותיהם וממשיך הלאה בשצפו. איווסה, שניהלה בפתח ביתה מסעדת אטריות זעירה, שתפריטה עדיין תלוי על קיר העץ, ניצלה הודות לשכן שנזעק לחלצה. את המסעדה, כך אמרה לי אתמול, לא תפתח עוד לעולם, היא כבר זקנה מדי לזה. נותר רק לנסות לשקם איכשהו את הבית, בעזרת בתה ונכדה שקדו לנו כמובן באינספור קידות יפניות באפילה. רק דייג אחד נהרג בכפר הזה, שלחוף האוקיינוס השקט, האוקיינוס שלרגע הפך שמו למקאברי להחריד. מראות ההרס, עם מאות הנוברים והמפנים דומם, איש בהריסותיו, איש בחורבותיו, הם מהמראות שאשא אתי לעד כנראה. זה לא עובר בטלוויזיה: עד שאינך ניצב מולם, לא ראית כלום וגם לא הבנת כלום.

אחרי שעות של המתנה מייאשת בפקקי התנועה ביציאה מטוקיו, שתנועת הרכבות אליה וממנה שבתה אתמול בשל המחסור הגובר בחשמל, הגענו לאסאהי. סדק ראשון בכביש ובית ירקרק שנטה על צדו רק רמזו על מה שנראה בהמשך הדרך; חורבנה של אסאהי רק רמז על מה שנראה בכפר הבא, איוקה, כפר נופש אמיד יותר, שבתיו ומלונותיו חרבו עוד יותר. הצונאמי הזה היה שוויוני: בתי מידות ובתי דלות נפגעו במידה שווה כמעט. מוצא לעצמו נתיב תנועה פרוע, הוא הרס רק את הבתים שעמדו על דרכו, מותיר אחרים על מכונם. אתמול נדמה היה לי שאני שומע את שאון הנחשול המתקרב, כשעמדתי מול נתיב ההרס שלו, שסחף אפילו את רצפות הקש של הבתים, הטאטמי היפאני. אזהרת צונאמי שהושמעה אתמול ברדיו רק הגבירה את החרדה: כאן עדיין מפחדים מהצונאמי הבא, הגדול באמת, לא זה בגובה שני מטרים, אלא זה של חמישה ועשרה מטרים, שעוד ישטוף יום אחד את הכל.

רוח קרה עלתה מהים ואני סבבתי בין בקתות הכפר, בואכה הים האכזר שנמצא במרחק כמה מאות מטרים מהן. התבוססתי בטיט הבתים, דרכתי מבלי משים על שרידי כלי בית, התבוננתי דומם באנשים שעולמם חרב עליהם ואין להם עכשיו מושיע. קשיש משותק בידו וברגלו הימניות, גרר בקושי שקית ניילון עם מטלטלין אל קדמת ביתו; ציפורים מפוחלצות הזדקרו מבין ההריסות, במראה מגוחך במיוחד, בזמן שעל החוף ישבו העובדים הזרים של הכפר והתלוצצו בקול גדול: חבורת דייגים צעירים מאינדונזיה שכבר חיים כאן שנתיים, החמיצו את הצונאמי הגדול בארצם ונקלעו אליו דווקא כאן, בגלותם, בזמן שהיו על ספינתם בלב ים, מנסים לדוג מקרלים וסרדינים שכאן קוראים להם בשמות משונים אחרים. מאחוריהם ניצב המפעל לעיבוד הדגים: בקתת פח ענקית שנקרעה כליל, ארובתה משתלשלת מהתקרה, מתנדנדת במשבי הרוח. מתחת להריסות הסתתרה מלגזה מחוצה, אורותיה האחוריים עדיין דולקים באדום, שלושה ימים אחרי, וריח הדגים גם הוא עומד עדיין באוויר.

להקת שחפים דילגה על החוף וצווחה, גם שוברי הגלים המסולעים לא יכלו לנחשול, שבא, הרס ונעלם. ניסן הרוסה, טויוטה מעוכה, מכונית ספורט אדומה בתוך קיר. גיטרה קרועה, דובון מתפלש, מחשב מנותץ, רשימת מלאי. אשה סוחטת לשווא את שיירי בגדיה, אחרת מנסה להציל את תכולת מזווה המזון שלה, והדייגים האינדונזים מציגים בגאווה את תצלום ספינתם שניצלה, מוחים גם ממנו את הבוץ שדבק בו. כפר שלם, שגם בהריסותיו שומר על אצילות מנהגיו. "מה שלומך?", שואל לפתע מישהו בעברית בקצה תבל: האיש מספר שעבד לפני כ-40 שנה כמתנדב בקיבוץ יקום; האינדונזים, לעומת זאת, יודעים להגיד סלאמו עליכום בערבית. מודעת בחירות יפאנית על עמוד חשמל אחד, המועמד מחייך כמובן, ואזהרת צונאמי ישנה נושנה על עמוד אחר, גחון מכונית נעוץ בבוץ בין שניהם.

פנקסי הקבלות של פנסיון "מוקומסו" מתגוללים בבוץ בכפר הבא, איוקה שמו, ויטרינה של חרבות יפאניות עתיקות מרהיבות מתנוססת מערימת ההרס של בית השכן. כאן מעיד ההרס על אמידות: במקום דלות הדייגים, ספרי הקומיקס של בעלי הצימרים המקומיים. פסל ססגוני של דביבון מתגולל בבית אחד, פסל גבס ענקי של דמות אדם בחליפה, בגודל טבעי, מוטל פרקדן בסלון שנקרע אל הרחוב, ראשו ניתק ממנו והוא מונח לצדו. המראה גרוטסקי, סדאם-חוסייני. כאן מגף, שם בובת ג'ירף, וסוללת הטיילת שמפרידה בין בתי הכפר לבין הים לא הצילה דבר.

אני מרים גג פח שנשר: מכונית קבורה תחתיו. כך ממש. רק ארבע פחיות בירה "סנטורי" לא נפגעו, עומדות על רצפת מטבח. טושיקו ונמיקאו קלסוטושי מחבקים את מומו: שני בני הזוג, הוא בן 66 והיא בת 65, מחבקים את כלבם החום שעטוף בבגד כלבים מפני הקור. ביום שישי, כשעלה רעש הצונאמי, אספה טושיקו את מומו ורצה אתו חמש מאות מטרים מפני הנחשול, כך סיפרה לנו אתמול. עכשיו עומדים שלושת הניצולים, האשה, הבעל וכלבם, ומחבקים את מומו שלהם שטרם התאושש מהטראומה. כמותו התושבים, אותות ההלם והייאוש ניכרים כאן על פני כולם, למרות איפוקם ושתיקתם.

ומעגן הסירות בקצה הכפר, הו, המעגן. ממוגן כהלכה בשוברי גלים מכל צדדיו, היה המעגן לבית קברות לסירות. אין כאנדרטת סירות הדיג הגדולות הללו, שהוטחו בכוח רב אל דופנות המעגן וננעצו בהן, כדי להמחיש את עוצמת הצונאמי הזה. גם קופסת סיגריות "הופ" מתגוללת על החוף, במקום שאתמול נראה היה שתקווה גדולה כבר אין בו עוד.



הפסקת שתייה בין ההריסות, אתמול


נפגעי צונאמי מלקטים שאריות, אתמול



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו