בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לוב, אובמה ובוש: בחזרה להתערבות

מדיניות אי-ההתערבות נסדקה וכעת ניצב נשיא ארה"ב בין הצלחת המהלך והפלת קדאפי להסתבכות שעלולה לגרום להרג אזרחים

תגובות

החלטת מועצת הביטחון 1973 המעניקה לגיטימציה להתערב במה שהוא למעשה מלחמת אזרחים היא תקדים מהותי שעשויות להיות לו השלכות מרחיקות לכת. בשעתו העמידו רצח העם ברואנדה, הטיהורים האתניים בבוסניה והמצור על סראייבו את הקהילייה הבינלאומית בפני דילמה קשה.

מצד אחד התרחשו מעשים נוראיים, שגונו חד-משמעית בידי כולם, אך הם נתפשו כעניינים פנימיים של המדינות הנוגעות בדבר, ומגילת האו"ם מקפידה שלא להתערב בהם.

רק הלחץ הציבורי בעקבות רצח 8,000 גברים ונערים מוסלמים על ידי הסרבים בסרברניצה הביא את ארצות הברית להתערבות מזוינת, וגירוש מאות אלפי אלבנים מקוסובו ב-1999 גרם לנאט"ו, בהנהגת ארצות הברית, להפציץ את בלגראד ולהביא להסגת הכוחות היוגוסלביים מהחבל. ברואנדה, לעומת זאת, לא נעשה מאומה והנשיא ביל קלינטון הודה כי זה היה הכישלון החמור ביותר של נשיאותו. מחדלים אלה הציגו את האו"ם כמו גם את מעצמות המערב במערומיהם, כאשר כולם עומדים מנגד לנוכח מעשי רצח עם ומסתתרים מאחורי טענות משפטיות של "עניינים פנימיים".

כל זה הביא ליוזמה קנדית לפתח תפישה המתירה התערבות הומניטרית גם כשמדובר במה שהוא לכאורה עניינים פנימיים. הוקמו ועדות וכונסו ועידות וב-2006 אימצה מועצת הביטחון תפישה חדשה המטילה על כל מדינה אחריות להגן על אזרחיה מפני פעילות שרירותית של שלטונותיה.

בהתאם לתפישה זו, הקרויה "האחריות להגן", הוסמכה מועצת הביטחון להתיר הפעלת כוח אם מדינה כלשהי מבצעת אחד מארבעת המהלכים הבאים כלפי אזרחיה: רצח עם, פשעי מלחמה, טיהור אתני ופשעים נגד האנושות. בפעם הראשונה נקבעה נורמה המתירה להתערב בכוח בענייניה הפנימיים של מדינה חברה באו"ם. אינטלקטואלים ליברלים במערב היו בין המובילים לאישורה של יוזמה זו.

לכאורה היה בכך כדי למנוע את הישנותה של המציאות המבישה של שנות ה-90, אך כאן באה הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003 ושיבשה את התמונה. פלישת ארה"ב ובעלות בריתה לעיראק בעקבות אירועי 11 בספטמבר 2001 הוצדקה על ידי ממשל בוש בגלל החשד, שהוכח אחר כך כבלתי מבוסס, כי סדאם ממשיך לפתח נשק להשמדה המונית. רוסיה וסין לא תמכו בעמדה האמריקאית, גם לא בעלות בריתה בנאט"ו גרמניה וצרפת, וארה"ב יצאה למלחמה ללא לגיטימיציה בינלאומית.

נדמה כי התוצאות הקשות של המלחמה סתמו את הגולל על אפשרות של התערבות אמריקאית, ובוודאי במדינה מוסלמית או ערבית. זה היה, עד לאחרונה, הבסיס למדיניות אי-ההתערבות של אובמה. אבל בשבועות האחרונים הלכה עמדה נשיאותית זו ונסדקה: כיצד ניתן לתמוך בהפגנות שהביאו לנפילת בן-עלי ומובארק, ומצד שני לעמוד מנגד כאשר קדאפי רוצח את בני עמו המפגינים למען דימוקרטיה?

מתברר גם שהילרי קלינטון, שזכרה את מחדלי בעלה ברואנדה, שגרירת ארה"ב באו"ם סוזן רייס והיועצת הבכירה במועצה לבטחון לאומי סמנתה פאואר, שהתבטאו נגד אי ההתערבות ברואנדה, היו אלה ששכנעו את הנשיא שאין לו ברירה, הן מסיבות של ריאלפוליטיק והן מסיבות מוסריות, אלא לתמוך בהתערבות.

הסכנות ברורות: אם יצליח המהלך לבלום את קדאפי או להפילו, יובטח מקומו של אובמה בספרי ההיסטוריה; מאידך, אם יסתבכו הדברים ואם ייהרגו אזרחים רבים, יוקע אובמה כממשיך דרכו של בוש. כל זאת, כשבמקביל, ממשיכה ארה"ב להמשיך להתיר לנשיא תימן - בעל בריתה - להמשיך ולהרוג עשרות מפגינים.

רק סופו של המהלך יקבע את מקומו בהיסטוריה. מכל מקום ברור שהמערכת הבינלאומית נכנסה לעידן חדש.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו