בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לוב: תנאי תקיפה חדשים

מעבר לשאלת התועלת המעשית שבמתקפה על לוב, אשר לפי נסיון העבר אין בה די כדי למוטט את המשטר, מעלה הפעולה כמה שאלות מורכבות

תגובות

קל מאוד להשוות בין ההתקפה של מדינות המערב על לוב לבין שתי המלחמות בעיראק ולזו שבאפגניסטאן. נכון שבכולן היעד היה לחסל את המשטר וכך גם הפעם, אלא שבמלחמות ההן, המנהיג או המשטר תוארו כאיום וכסכנה של ממש לעולם המערבי.

במלחמת המפרץ הראשונה, השתלטותו של סדאם על כוויית קלעה את העולם לפאניקה שמא ימשיך משם לעבר כל מדינות המפרץ וישתלט על עתודות הנפט העולמיות; במלחמת המפרץ השנייה התירוץ היה הנשק להשמדה המונית שכביכול היה ברשותו; אפגניסטאן וסומליה שימשו (ומשמשות) בסיס לאל-קאעדה ומכאן הצידוק למלחמה, ואילו בלוב השתנו התנאים. כאן מדובר במנהיג שמהווה סכנה לבני עמו, נלחם במורדים נגד משטרו, ומנסה לבלום את גל המהפכות שעובר על המזרח התיכון.

לכאורה יש בכך חידוש מעניין וחיובי. המדינות ה"נאורות" נלחמות למען הנדכאים ואת זכויותיהם, בעיקר את הזכות לחיים, הן מגשימות באמצעות יכולתן הצבאית. בכך הן מביאות לידי ביטוי את אותה אחריות בינלאומית שהגלובליזציה אמורה להבטיח. התגייסותן של מדינות ערביות נוספות כמו מצרים וקטאר למאבק הצבאי נגד קדאפי והסכמתן של רוב המדינות הערביות האחרות לחסום את המרחב האווירי של לוב, יכולה גם היא לשמש צידוק, או לפחות הבנה, להתקפה על לוב. זו הפעם הראשונה מאז מלחמת המפרץ שבה מדינות ערביות מסכימות להתערבות מערבית אלימה ב"מרחב הערבי". אבל גם הסכמה זאת איננה נשענת על עילות זהות. מצרים הסכימה לתקיפה כדי להבהיר לאזרחיה שהיא תומכת במאבק לזכויות אזרח. סעודיה תומכת בהתקפה כדי להצדיק את מעורבותה הצבאית בבחריין, ואילו הליגה הערבית הסכימה ואף תבעה את סגירת המרחב האווירי בהכרה שאין עוד בכוחו של הארגון הכלל ערבי לפתור שום משבר במזרח התיכון.

אולם מעבר לשאלת התועלת המעשית שבמתקפה האווירית, אשר לפי נסיון העבר אין בה די כדי למוטט את המשטר, מעלה ההתערבות הזאת כמה שאלות מורכבות. למשל, כיצד היא תשפיע על הלגיטימיות של המאבק האזרחי נגד קדאפי וכיצד יוכל כל מנהיג חדש שייבחר או ימונה בלוב להפגין את עצמאות המהפכה. ייחודן של תנועות המרי במדינות ערב הוא בכך שהן נשענות על ספונטניות אזרחית, תוך שימוש באמצעי תקשורת עצמאיים ובעיקר - ללא שימוש בנשק. ההבחנה בהן ברורה: המשטר הוא זה שמשתמש בנשק, האזרחים - בעוצמה ציבורית. ההתקפה על לוב מערערת את הנוסחה הזאת, אם כי בלוב גם המורדים עושים שימוש נרחב בנשק, אבל זה איננו ניסיון להפיכה צבאית.

שאלה אחרת נוגעת לבחירתה של לוב כמטרה לתקיפה. מדוע למשל לא תקפו מטוסי המערב את כוחות משמרות המהפכה באיראן לפני כשנה וחצי, כאשר אלה פיזרו באלימות את המפגינים? מדוע בתימן, שבה נהרגו כבר עשרות אזרחים וצבא המשטר ממשיך להתכתש אתם, אין כלל התערבות מערבית, והאם יפציצו מטוסי טורנדו או טילי טומהוק את סוריה אם ימשיכו כוחות הביטחון הסוריים לפזר באלימות את מתנגדי המשטר? אין ספק כי בחירתה של לוב אינה נובעת רק מתפישה עקרונית חדשה, כזאת שצריכה להעיד גם על נכונות לפעול בכל מקום ובכל עת כדי ליישם את אותה "אחריות בינלאומית", אלא בעיקר מחישובי סיכון ונוחות. התקפה על איראן לפני שנה וחצי או בכל מועד אחר יכולה לקלוע את האזור, ואולי את העולם כולו, למלחמה כוללת. התקפה על תימן פירושה אובדן המשענת הרצוצה היחידה שיש לארה"ב במלחמתו נגד קני אל-קאעדה, ובסוריה עלולה התקפה כזאת לסכן גם את שלומה של ישראל ולחזק את איראן וחיזבאללה. לוב לעומת זאת, היא יעד נוח שהופך את המערב ל"שותף" למרי האזרחי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו