בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מתי מדבר: מסע בשטח ההפקר בגבול בין מקסיקו לארה"ב

מדי לילה, יוצאות נשים מבוגרות, חמושות בנשק, לארוב למסתננים במדבר סונורה המפריד בין ארה"ב למקסיקו. בעיר נוגלס קופצים המהגרים הלא-חוקיים מעל הגדר גם באמצע היום. מסע ב"לה-פרונטרה", הגבול הנחצה ביותר בעולם

תגובות

נוגלס, אריזונה.קרמן מרסר, נשיאת ארגון המתנדבים החמושים שמפטרלים במדבר בחיפוש אחר מסתננים ממקסיקו, נעלבת עד עמקי נשמתה כשטוענים בפניה שהארגון שלה גזעני. מרסר, אשה צנומה בשנות ה-50 לחייה, היא בעלת מסעדת "או-קיי קפה" בעיירה טומבסטון, השוכנת במרחק לא רב מגבול ארה"ב-מקסיקו. אולם בשעות הלילה, היא יוצאת יחד עם אזרחים מודאגים אחרים, חמושה בנשק ומכשיר לראיית לילה, לארוב למסתננים הלא חוקיים במדבר סונורה.

אין לה ספק, שאלה שמותחים ביקורת על ה"גזענים" פשוט לא מבינים איך מרגישים אמריקאים בחזית ה"פלישה" ממקסיקו, כמו בעל החווה המבודדת באזור הגבול, שחושש להשאיר את אשתו וילדיו לבד בבית כשמסתננים, חלקם חמושים, חוצים את אדמותיו מדי יום ביומו.

"אנחנו רחוקים מלהיות גזענים, והצלנו את חייהם של מסתננים רבים שהיו מתים אם לא היינו מוצאים אותם. כמובן, הסיפורים האלה לא מגיעים לכותרות", היא מגחכת, "יש לנו קוד מאוד ברור לפעולה שחוסך מאתנו צרות. אנחנו עושים בדיקת רקע לכל מתנדב ומכשירים אותו. אפילו הקמנו קרן סיוע לצעירות מקסיקאיות שהמבריחים מבטיחים להן עבודה בניקיון או טיפול בילדים, והן מוצאות את עצמן עובדות פה בזנות. פלישת הזרים שינתה את הנוף בהרבה מובנים, התושבים המקומיים מתקשים למצוא עבודה שהיתה צריכה להיות שלהם. הזרים עובדים מבלי לשלם מסים והם עולים פחות לעסקים, אבל אנחנו מתכוונים להילחם".

לדבריה, "יש לנו הרבה סיבות להרגיש לא בטוחים, כי הכביש המהיר מהגבול עובר ליד העיר שלנו. לפני שש שנים בערך, העיר היתה תחנת מעבר מרכזית למסתננים, וקרטלי הסמים אף גייסו תלמידי תיכון מקומיים לעזור להם תמורת כסף. במשך שלושה חודשים, סוכנים של מדור מיוחד במשמר הגבול שהו בעיר ועצרו מספר בלתי נתפש של אנשים. זו עיירה של כ-1,500 תושבים, והם עצרו יותר מ-500 אנשים מדי יום. כיום מוצב מחסום בכניסה לעיר והם עדיין מאוד עסוקים. אני חושבת שהתדמית של הארגון שלנו טובה בסך הכל, אבל כשאתה מצליח, תמיד יש מישהו שמקנא ומנסה לפגוע בך".

במדבר הבוגדני, ההפרדה בין החבר'ה הטובים לרעים קיימת בקושי, בערך כמו הגבול עצמו. גדר הגבול בין ארה"ב למקסיקו - גבול באורך 3,141 קילומטרים שלאורכם נפגשים העולם הראשון והעולם השלישי - רחוקה מלהיות רציפה ואחידה. יש מקומות שבהם מדובר במפלצת בגובה שישה מטרים וחצי, עם יציקת בטון בבסיסה, אך ככל שהגדר מתרחקת מהערים המרכזיות, היא הופכת נמוכה יותר, מתחלפת בעמודים שאמורים למנוע מעבר של כלי רכב, או נעלמת כליל. מבקרי הגדר טוענים שמדובר בהשקעה יקרה ומיותרת שמסכנת את חיי המסתננים, פוגעת בסביבה, מחבלת בדפוסי ההגירה של בעלי החיים, ועדיין אינה מונעת מהמסתננים מלחדור לשטח ארה"ב. יש המצדדים בגבול אטום ככל האפשר, בעוד האחרים (כולל ממשלת מקסיקו) מגנים את התוכניות האלה ומצדדים בהגירת עבודה מוסדרת ומבוקרת.

בעיני מרסר ותומכיה, הארגונים החמושים רק מנסים להגן על הבית כנגד אזלת היד של הרשויות. סיפורה של שונה פורדה, בת 43, מראה לאן זה עלול להוביל. בחודש שעבר היא ושני שותפיה נידונו למוות, לאחר שהואשמו ברצח המהגר ראול פלורס, שהיה סוחר סמים, ובתו, בת 9, בריסניה. פורדה סולקה מהארגון של מרסר אחרי שהוגדרה "לא יציבה", אך הקימה מיליציה משלה. ב-30 במאי 2009, פרצה יחד עם שני גברים חמושים לביתו של פלורס במטרה לשדוד את "כספי הסמים", כדי לממן את פעילותה.

"מסוכן יותר מאפגניסטאן"

במארס אשתקד, גם מרסר עשתה מעשה שעליו התחרטה מאוחר יותר, כששלחה לתומכי הארגון מכתב ובו ביקורת חריפה על ממשל אובמה, שלדבריה מפקיר את תושבי אזור הגבול. במכתב נמתחה גם ביקורת על חברי הקונגרס, שכונו "אימפוטנטים וחסרי יכולת שמתעלמים מהמהגרים הבלתי חוקיים, מסוחרי הסמים ומהסוחרים בבני אדם, שחוצים את הגבול שלנו 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, 365 ימים בשנה".

"במשך שמונה שנים היינו נחמדים, אבל הנשיא אובמה וג'ון מקיין לא השאירו לנו ברירה", כתבה מרסר. "החודש אנו חוזרים לגבול עם רובים טעונים, מוכנים לעצור כל אדם שנפגוש לאורך הגבול, שהפך מסוכן יותר מהחזית באפגניסטאן. תקינות פוליטית היא שיגעון העבר, כעת מדובר בהישרדות של הרפובליקה הגדולה הזאת. עזרו לנו לשגר מסר תקיף לפחדנים האחראים על ביטחון האומה שלנו. אנו מוכנים להגן על המדינה. אבל מה אתכם?".

ארגון Minutemen civil defense corps, או בכינוי המקומי שלו, "סיור הסבתות" הלוחמני, היה רציני לגבי שיגור מסר תקיף לוושינגטון. אחרי הכל, מאז ראשית שנות ה-2000, המתנדבים מהעיירות באזור הגבול סיירו בטנדרים מדי לילה, והסגירו, לדבריהם, לידי אנשי משמר הגבול אלפי מסתננים. אך התגובות הלוחמניות שקיבלה מרסר מתומכי הארגון בעקבות המכתב הבהילו אותה עד כדי כך, שהיא הודיעה על פירוק הארגון מחשש שתיאלץ לשאת בתוצאות הטבח שעלול לקרות. מאז, נרגעו קצת העניינים, ומרסר וחבריה שבו לפטרל במדבר.

מרסר באה לארה"ב מגרמניה, לאחר שהתחתנה עם חייל אמריקאי ששירת בבסיס אמריקאי במולדתה. ב-1992, אחרי שנים של נדודים עם בעלה בין בסיסים צבאיים, היא התגרשה ועברה לטומבסטון, עיירה המשחזרת את החיים בימי המערב הפרוע ותושביה מתפרנסים בעיקר מתיירות. את האזרחות קיבלה רק בשנת 1999, ולדבריה, מ-500 מהגרים שקיבלו יחד איתה אזרחות אמריקאית, 480 היו ממקסיקו.

"החלטתי להתחיל לפטרל במדבר לאחר שגיליתי שמאות האנשים שעומדים ליד מגרש החניה ליד נהר סן פדרו אינם תיירים שמחכים לאוטובוס, אלא זרים שזה עתה פלשו למדינה שלנו. אני מהגרת חוקית, ולפני שקיבלתי מעמד עשיתי את כל הצעדים שהמדינה הגדולה הזאת דרשה ממני לעשות, ואני רוצה שכל אחד אחר יעשה את אותו הדבר. הילדים שלי ניסו לשנות את דעתי, כי גידלנו אותם על ערכים של סיוע לנזקקים. ההורים שלי בגרמניה חשבו שאני משוגעת, אבל אבא תמיד לימד אותי להגן על מה שאני מאמינה בו", אומרת מרסר.

וכך, מדי לילה לאחר העבודה, במשך שנים, יצאה מרסר לסיורים במדבר עם חבריה. "היינו מסתובבים 6-7 שעות ופוגשים מאות מסתננים. לא רצינו ללכת הביתה, כי ידענו שאם נעזוב, הם יוכלו לעבור מבלי שיבחינו בהם. באותה התקופה היו רק כ-2,000 שומרי גבול, ובזכותנו הם היו מאוד עסוקים כי הזעקנו אותם כל חצי שעה, בכל פעם שהבחנו בקבוצה חדשה של מסתננים", היא מספרת.

נציגי משמר הגבול סיפרו ל"הארץ" בעצבים קלים שהם אינם מעודדים יוזמות מהסוג הזה, שעלולות לסכן את חיי הפעילים במקרה שייתקלו במבריחי סמים, וכי החוק אוסר על אנשי הארגונים והמיליציות למיניהם לעצור מסתננים בכוחות עצמם. אך כל זה אינו מרתיע את מרסר.

"כבר השליכו עלינו אבנים, אמרו לי שאם לא הייתי חמושה היו הורגים אותי, אבל מעולם לא יצא לי להשתמש בנשק", היא מציינת, "אנחנו לא ארגון אלים או גזעני. אנחנו רק מאתרים את המסתננים ומדווחים עליהם למשמר הגבול. אך המצב בגבול השתנה, וקרטלי הסמים מאוד אלימים ולא אכפת להם במי הם יורים. את הביקורת על פעילותנו מותחים בדרך כלל כל מיני בכירים במשמר הגבול, אבל יש לנו יחסים מצוינים עם האנשים שלהם בשטח והם שמחים מאוד שאנחנו עוזרים להם. בהתחלה היינו צריכים להתגבר על החשדנות שלהם, אבל הם גילו די מהר שאנחנו רק מנסים לסייע להם. אנחנו תמיד מעדכנים את הסוכנים כשאנחנו יוצאים לשטח ובאיזה אזור נהיה".

מרסר מודה שבגלל הסיורים במדבר היא הזניחה את העסק שלה ושמצבו הידרדר בגלל המשבר הכלכלי, אבל מבטיחה להישאר פעילה "עד שהגבול שלנו יהיה בטוח". מבחינתה חוק ההגירה השנוי במחלוקת של אריזונה, שעורר גלי מחאה בארה"ב (על פי הסקרים, רוב האמריקאים תומכים בו אך מתנגדיו מגדירים אותו גזעני), הוא צעד בכיוון הנכון. לדבריה, "הבעיה היא שהאלימות שמביאים קרטלי הסמים זולגת יותר ויותר לצד הזה של הגבול, והממשל שלנו לא מבין את זה. באחרונה נהרג סוכן במשמר הגבול, כי הם קיבלו הנחיה לא לפתוח מיד באש חיה והצד השני הגיב בכדורים חיים. לסוכנים שלנו אין הציוד הטוב ביותר".

הפתרון, לטענתה, מובן מאליו. "צריך להגביר אכיפה. יידרשו 36,000 חיילים לאבטח את הגבול כמו שצריך, ואולי אף יותר כדי לחשוף מנהרות. מצדי שהחיילים שחוזרים מעיראק יבואו להגן על הגבול שלנו. דרוש שילוב של כמה פתרונות - יותר סוכנים, יותר מזל"טים, יותר גדרות - אולי אפילו חומת בטון. הגבול הזה הוא הדרך הטובה ביותר להיכנס למדינה. בשלוש השנים הראשונות של הפעילות שלנו, משמר הגבול אישר שהם תפסו בגבול מסתננים מ-28 מדינות שונות, ועכשיו מדובר כבר ביותר מ-150 מדינות. אני מאמינה שגם מחבלים משתמשים בגבול הזה. הקבוצה שלנו בקליפורניה נתקלה במהגרים דוברי ערבית. שמענו גם שיש מסתננים שחוצים את הגבול עם שכפ"צים ונשק אוטומטי. יש כאלה שלא נתפסים ואין לנו מושג מי נמצא כאן בתוך המדינה. אבל אני משוכנעת שבסוף הגבול יהיה בטוח. הבחירות האחרונות הראו שאנחנו מנקים את הבית ושמים את האנשים הנכונים במקומות הנכונים. הענק התעורר".

"להקים מחנות ריכוז"

לא כל תושבי האזור ממהרים לצוד מסתננים. בוב הבסטר, שוטר בגמלאות שלובש שלייקעס וחובש כובע בוקרים, מחזיק אמנם בטנדר שלו רובה ואקדח "סמית אנד ווסון", אבל אין לו כוונה להצטרף לסיורים של מרסר. "גם כשהייתי שוטר עשרים שנה ושילמו לי בשביל עבודה כזאת, לא ממש אהבתי את זה", הוא אומר, "זה דורש הכשרה, אימונים, לימוד טקטיקות הגנה ואחריות רבה. בקיצור, זה פול טיים ג'וב. אני בהחלט תומך בהם, כי אלה עוד עיניים ואוזניים בשטח, אבל זה לא עוצר את המסתננים. מזל שלמושלת שלנו יש אומץ שלשאר הפוליטיקאים אין, והיא העבירה את חוק ההגירה. שמעתי שבגללו איזה מאה אלף איש עזבו את אריזונה. ברוך שפטרנו".

הבסטר גר עם החתולים שלו בחווה מבודדת במחוז קוצ'יז, ונוסע בסופי שבוע לטומבסטון לאכול ארוחת בוקר עם כמה חברים ותיקים מהעיר, שמתחפשים לצורך עבודתם לאנשי המערב הפרוע. מתחת לראש מפוחלץ של ביזון, על כוס קפה אמריקאי, הוא מתפלסף. "כשאתה מתחיל לדבר בחווה עם החתולים, זה הזמן לצאת העירה. העיירות האלה, טוב לבקר בהן אך לא לחיות בהן. מעט מדי אנשים, אפשר להשתגע. וגם הבעיה הזאת של הזרים - תופסים אותם, מחזירים אותם לצד השני של הגבול, ועוד באותו יום הם מנסים לחצות שוב את הגבול. עברתי לפה לחפש שלווה, אבל אני לא אוהב את מה שקורה פה. אני רוצה למכור את הבית, אני מתחיל להרגיש פה כמו בסוף החיים, בתחתית. כל אחד מסתובב פה עכשיו עם נשק. הממשל לא עושה מספיק לטפל בבעיה. השארתי הודעות לכל מיני מוסדות ולא זכיתי לתשובה. לדעתי, צריך להקים מחנות ריכוז בשבילם, להשאיר אותם שם חצי שנה, שיבינו שיש מחיר לעבירה הזאת. הממשל שלנו גם צריך לעזור למקסיקו לפתח את החקלאות שלהם, שיעשו סוף סוף משהו עם המדינה שלהם".

תאייר ורשור, שהיה עד לאחרונה סנאטור בסנאט המקומי של אריזונה, מכנה גם הוא את ההגירה הבלתי חוקית "פלישה". "המהגרים הבלתי חוקיים עולים לנו 3 מיליארד דולרים בשנה, כשלפני שמונה שנים העלויות הגיעו למיליארד דולרים לשנה. בשנה שעברה, הקרטלים חיסלו במקסיקו מעל עשרת אלפים בני אדם, כולל יותר מ-300 ראשים ערופים. עכשיו הם משתמשים שם במכוניות תופת, כמו אל-קאעדה. יש האומרים שזו בעיה של מקסיקו, אך אני גר באריזונה ואני יכול להעיד שזאת לא בעיה רק של מקסיקו, אלא גם שלנו. ואחרי זה מכנים אותנו גזענים ופשיסטים".

קל להגיד "לזקנים זה קשה, לצעירים לא", אומר הסוכן דיוויד הורטדו, בעודו מטפס במהירות על גדר המתכת הגבוהה שמפרידה בין אריזונה למדינת סונורה שבמקסיקו, סמוך לתחנת משמר הגבול נוגלס, כדי להדגים לי כמה קל לחצות את הגבול. אורכה של הגדר מול העיר נוגלס הוא ארבעה קילומטרים וחצי בלבד. חלק ממנה עשוי מפלטות מתכת חלודות שלא רואים דרכן כלום. חלק אחר, חדש יותר, מורכב מעמודים בודדים, צפופים כמו רשת, כך שניתן דרכה מה קורה בצד השני. על העמודים החלודים רואים בבירור סימני ידיים ורגליים של אלה שטיפסו עליהם. מהעבר השני של הגדר, במיוחד בקטעים בהם הגדר גולשת במורד הגבעות ומסתתרת מעיני "לה מיגרה" - שוטרי משמר הגבול האמריקאים, החלודה השתפשפה כמעט לגמרי מאחיזתם של אלפי המטפסים לצד השני. בצדו המקסיקאי של הגבול השטח נראה ריק, למעט איש בודד שמסתובב במעלה הגבעה במרחק כמאתיים מטרים מהגדר.

"זה המשקיף שלהם", אומר לנו הורטדו בשלוות נפש, כשהוא עוקב אחר האיש שמביט בכיווננו ואינו נראה לחוץ כלל. "הוא מנתב את תנועת ההברחה פה, אומר להם היכן נמצאים אנשי משמר הגבול". ולמה לא עושים אתו כלום? אני מתעניינת. "מה אנחנו יכולים לעשות לו?", מושך הורטדו בכתפיו. "אזרח מקסיקאי שמטייל בגבעות בצד המקסיקאי של הגבול. שם זה עסק של מיליארדי דולרים, הם בונים בתים מיוחדים קרוב לגבול בשביל לתצפת על הפעילות של משמר הגבול, עם כל התגבור במספר הסוכנים, הגדר, הטכנולוגיה, החיישנים, הסיורים - אנחנו יכולים אולי להאט את המסתננים, אבל לא לעצור אותם לגמרי".

מנהרות הסמים

הגדר חוזקה, כוח האדם במשמר הגבול באזור הוכפל ויותר, ומספר המסתננים אף ירד - בשנת 2009 לכד משמר הגבול בתחנת נוגלס 57,000 מסתננים, ואילו ב-2010 ירד המספר ל-32,000 בלבד, אך לדברי הורטדו, אין שום סיכוי לאטום את הגבול הרמטית. הצורך בצד השני, הדוחף אנשים לחפש עבודה בארה"ב, גדול מדי.

המסתננים קופצים מעל הגדר בעיר נוגלס עצמה, גם באמצע היום. רוב אוכלוסיית העיר ממוצא מקסיקאי, ואם לא מזדמן למקום סוכן משמר הגבול, הם מתערבבים בהמון בתוך דקה. יש הלוקחים סיכון ומנסים לעבור במעבר הגבול החוקי, בתאי מסתור בכלי רכב. אחרים מנסים את מזלם בתעלות הביוב מתחת לעיר, שנבנו עוד בשנות ה-20 של המאה הקודמת, המחברות בין הצד המקסיקאי של נוגלס - עיר שבה כ-300 אלף תושבים, לבין נוגלס האמריקאית, עיירה של 24,000 בני אדם.

המבריחים במדבר היו מובילים פעם קבוצות של 50 עד 100 מסתננים. כיום, במשמר הגבול רואים בעיקר קבוצות של 15-30 בני אדם. המבוגרים יותר מעדיפים לחצות בפאתי העיר, לא עמוק בתוך המדבר, במקום שכבר אין בו גדר.

סוחרי הסמים מעדיפים לעבוד בצורה מסודרת, באמצעות מנהרות מושקעות שנחפרו מתחת לעיר ומצוידות בתאורה, חמצן וקירות עץ כדי למנוע את קריסת התקרה. פתח של מנהרה כזאת התגלה אפילו בבית הקברות של נוגלס, בעוד שפתח נוסף אותר באחרונה במרחק לא רב ממעבר דיקונסיני, אחת משתי תחנות המעבר החוקיות בעיר. בדיחה מקומית מספרת שמתחת לעיר נחפרו כל כך הרבה מנהרות, שבקרוב היא תקרוס.

אזור טוסון הוא זירה פעילה במיוחד להברחות הקנביס לארה"ב. בשנת 2009 היו שוטרי משמר הגבול במחוז אחראים ללכידת מחצית מכל הסמים שנתפסו בארה"ב, ותחנת נוגלס, אחת משמונה התחנות לאורך הגבול באזור טוסון, תפסה כמחצית מכמות זאת. הסוכנים המקומיים כבר ראו הכל - תאים נסתרים במשאיות, שבהם התחבאו בני אדם וסמים בתוך דפנות מזויפות; אנשים שנצמדים למושבים של הרכב מתחת לכיסוי מושבים כפול; סמים שמוברחים בכל דרך על הגוף. אי אפשר לתפוס הכל, הם אומרים. יש אמנם רכב עם ציוד מיוחד שיכול לעשות שיקוף של משאית, ויש גם כלבים וסוכנים מיומנים, אבל אי אפשר לבדוק כל רכב וכל אדם. אחרי הכל, רק מחסום אחד, במרחק כ-20 קילומטר מהגבול, עומד בדרכו של מי שלא נתפס באזור הגבול.

"למה לא יורים בהם?"

מבריחי הסמים המקסיקאים, שמכונים "פרדות", נושאים בתרמיליהם חבילות מריחואנה במשקל 22 קילוגרמים. הקרטלים משתמשים גם במטוסים קלים שמפילים את חבילות הקנביס בקרבת הכביש המהיר, וחוזרים למקסיקו. על המעקב אחריהם אמונים כמה חבר'ה בחולצות פולו, שיושבים בחדר בקרה מול מסכים המשדרים תמונות מהמצלמות ודיווחים של החיישנים לאורכו של הגבול.

"אם בחדר הבקרה מזהים אותם, אנחנו יכולים לתת לסוכן הוראות לנסות לאסוף את החבילה לפני שהמבריחים בצד הזה של הגבול מגיעים אליה", מסביר הורטדו. "אבל כרגע אין לנו מדיניות רשמית לגביהם. אם נעלה לאוויר מסוק לרדוף אחריהם והמטוס שלהם יתרסק, איזה הסבר נספק לזה, שהוא היה סכנת נפשות בשבילנו? כנראה שלא. אירחנו פה סיור של סוכני משמר הגבול מאוקראינה, והם שאלו אותנו: "למה אתם פשוט לא יורים בהם?".

זה לא שאין תקריות ירי בכלל. באוגוסט האחרון, למשל, אחד הסוכנים ירה למוות בנער מקסיקאי בן 15 שהיה בחבורה שחצתה את הגבול באזור אל פאסו, והחלה ליידות אבנים לעבר סיור של משמר הגבול. "בשנה שעברה היו לנו 159 תקריות של יידוי אבנים מהצד המקסיקאי של הגבול", אומר הורטדו. "השנה היו יותר, והתחלנו למגן את השמשות של כלי הרכב, כי הג'יפים שלנו אינם ממוגנים. אנחנו די סומכים על זה שאפילו למבריחי הסמים, שכמעט תמיד יש להם נשק, אין עניין לתקוף אותנו, כי אז תהיה פה נוכחות מוגברת של סוכנים והם לא יצליחו להבריח כלום. אבל לפעמים המסתננים מטפסים על הגדר, הסוכן רץ לעברם, וכדי לאפשר להם לטפס בחזרה כדי שלא ייתפסו, חבריהם מהצד השני של הגדר משליכים אבנים. אלה לא אבנים קטנות, ואנחנו נאלצים לירות גז מדמיע לעבר הגדר כדי להרחיק אותם משם".

מי שבוחר לחצות את הגבול במדבר, גם אם אינו תועה בדרך, נאלץ לעבור בין 50 ל-80 קילומטרים בשטח לא ידידותי, עד שהוא מגיע לכביש הקרוב. לא קל ללכת במדבר, גם כשמשאירים במרחק בטוח רכב ארבע על ארבע ולוקחים בקבוק מים ומכשיר ניווט. זה לא מדבר חולי - הקרקע כולה היא סבך של קוצים, גבעות תלולות וסגוארו - הקקטוסים הגבוהים שהפכו לסימן ההיכר של האזור. באזורים של תנועה לילית כבדה של מהגרים, עשרות שבילים חוצים את הצמחייה שלא חסה על הרגליים והנעליים - נעלי הבד שלי נקרעות אחרי שעה וחצי של הליכה, והרגליים שרוטות לגמרי.

בחודשי החורף זרם המסתננים נחלש, וחלק מהמהגרים אף חוזרים למשפחותיהם במקסיקו. בימי החגים של סוף דצמבר מעבר דיקונסיני בנוגלס עמוס בטנדרים ישנים, מלאים עד אפס מקום, שנוסעים למקסיקו. אחרי ה-6 בינואר, מתחילה התנועה בכיוון הנגדי, וכך חוזר חלילה, שנה אחר שנה.

אנחנו דוהרים ב"שברולט סבארבן" של הורטדו בשביל כורכר שמשתרע לאורך הגדר, ואחרי עשרים דקות של נסיעה בדרך הזאת אני מרגישה כמו שק תפוחי אדמה שהטיחו אותו חזק בקיר. הורטדו מנחם אותי שזה עוד קטע יחסית טוב של הדרך. האזור שקרוב ביותר לעיר מוגדר "שטח בשליטה" של משמר הגבול, אך ככל שמתרחקים מנוגלס, זה הופך ל"שטח מנוהל", ובסוף ל"שטח במעקב" - וזה אומר שהסיכוי שמישהו ייתפס שם שואף לאפס.

כשהסיור מאתר בלילה קבוצת מסתננים, הדבר הראשון שעושים שוטרי משמר הגבול זה לסדר אותם בשורה ודורשים מהם לחלוץ נעליים. "בלי נעליים יש פחות סיכוי שהם ינסו לברוח", מסביר המלווה שלי, "אני ישר מחפש את מי שהוביל אותם. רוב הסיכויים שהוא יהיה צעיר יחסית, בכושר טוב - עליו צריך לשים אזיקים מיד, ורצוי לאזוק אותו אל מישהו אטי יותר".

הקבוצה מועברת לתחנת המעצר - אולם שבו הכל, כולל דלתות התאים, נשלט מחדר בקרה שמוסתר מאחורי זכוכית ממוגנת. האסירים מקבלים אוכל ונייר טואלט, הסוכנים לוקחים מהם טביעות אצבעות ויוצאים לעוד סיור במדבר.

לדברי הורטדו, האחריות המרכזית של משמר הגבול בכלל אינה לכידת המסתננים, אלא תפיסת מחבלים ונשק להשמדה המונית שעשויים לחדור לארה"ב דרך הגבול הדרומי. על השאלה האם נתפסו מחבלים מוסלמים קיצוניים, הוא מספק תשובה מעורפלת. "העבודה שלנו היא רק לעצור אותם ולהביא אותם לתחנה. אם מדובר באנשים ממדינות שמעוררות עניין מיוחד, מטפלים בהם גורמים אחרים ולא מדווחים לנו מה הם גילו".

מלחמה על המים

כשמשוטטים במדבר, בשטח שנראה בהתחלה חד גוני להפליא, ניתן לאתר ציוני דרך מעניינים, אם רק יודעים היכן לחפש. אפשר להיתקל באנדרטאות בודדות של אנשי משמר הגבול שנפלו בעת מילוי תפקידם. אלכסנדר קרופניק, למשל, היגר לארה"ב מאוקראינה, התגייס ליחידה, ונורה בראשו בידי סוחר סמים בזמן שניסה לשים עליו אזיקים אחרי מרדף לילי.

לפעילי זכויות האדם יש אתר עלייה לרגל משלהם - אנדרטה בצורת צלב לזכר ג'וסלין הרננדז בת 14 מאל-סלוודור, שעשתה את דרכה במדבר סונורה יחד עם אחיה, בן 10, בקבוצת מסתננים. לאחר שחשה ברע באמצע הדרך, התחננה בפני אחיה שימשיך עם הקבוצה, כי היא האחות הגדולה ותוכל להסתדר - ומתה לבדה במדבר. לג'וסלין הוקדש ספר על סיפורי ההגירה בגבול אריזונה ומקסיקו, והמוות הטראגי שלה נותן השראה למתנדבים רבים להמשיך להשאיר מכלי מים במדבר, למרות התנגדות הרשויות ותושבי האזור.

באריזונה פועלים כמה ארגונים שמטרתם להגיש סיוע הומניטרי למסתננים. יש המתמחים בסיוע משפטי, אחרים מציבים תחנות מים קבועות במדבר באזורים בהם נמצאו הכי הרבה גופות של מסתננים שהתייבשו, ואילו הארגון "לא עוד מוות במדבר" יוצא לסיורים במדבר ומספק סיוע רפואי למסתננים הסובלים ממכת חום או פצעים.

מכיוון שמדובר בשוהים בלתי חוקיים שזה עתה חדרו למדינה, משמר הגבול אינו רואה את הפעילות הזאת בעין יפה. חלק מהפעילים התלוננו על התנכלויות מצד שוטרי משמר הגבול, ששפכו את מכלי המים שלהם לנגד עיניהם. היו גם שקיבלו קנסות מהרשות להגנת הטבע, בשמורות שבהן השארת מכלי הפלסטיק מפורשת כפגיעה בעולם החי וזיהום הסביבה.

ב-2005 התפוצצה פרשת מעצרם של דניאל סטראוס ושנטי סלז, שני פעילים צעירים ב"לא עוד מוות במדבר", שנעצרו כשניסו להסיע שלושה מסתננים ששוטטו במדבר ארבעה ימים ללא מים ואוכל לבית חולים בטוסון. מעצר הפעילים הצמיח מחאה של ליברלים מהאזור, שהפגינו עם שלטים עליהם נכתב "סיוע הומניטרי לעולם אינו פשע". נגד השניים הוגש כתב אישום ומעל ראשיהם ריחפה סכנה של 15 שנות מאסר, אך שנה מאוחר יותר השופט בבית המשפט הפדרלי זיכה אותם בטענה שלא היתה מצדם כוונה לעבור על החוק. בעקבות הפרשה, הארגון שינה את הנהלים שלו וכעת הפעילים מודרכים לאסוף אך ורק מסתננים שנמצאים בסכנת חיים, ורק אם האמבולנס של משמר הגבול לא יכול להגיע לשם בזמן.

מתנדבים למען המסתננים

ביום שישי בערב בכנסיית סנט מארק בטוסון, מתאספת קבוצה של שישה אנשים - שלושה מתנדבים של ארגון "לא עוד מוות במדבר" ושלושה צעירים שבאו לעיר במטרה לעשות משהו בר משמעות. רכז המתנדבים של הארגון, ז'אן בושר, מסביר שמי שמעוניין לסייע למסתננים במדבר צריך לעבור הכשרה בשביל לא להסתבך ולא לסבך אחרים. הסדנה מתחילה ממבוא לתולדות אריזונה, מימי האצטקים, דרך החוקים הגזעניים בתולדות ארה"ב ואבני הדרך בתולדות הארגון, ועד לטענה שממשל אובמה שבר ב-2009 את השיא בגירושי המהגרים הלא חוקיים, עם 387,790 גירושים.

מדי קיץ, כמאתיים מתנדבים מכל רחבי ארה"ב באים לאריזונה כדי להשתתף בסיורים של הארגון במדבר. את "מחנה בירד", כשעה וחצי מטוסון, הם הקימו בשטח שתרמה להם הסופרת בירד ביילור, שמזדהה עם המטרה. גם שם, אנשי הארגון מנסים להלך בין הטיפות כדי לא להסתבך. כשבשערי המקום מופיע מישהו פצוע מלווה במסתננים, רק הפצוע יורשה להיכנס.

"מה שאנחנו מנסים לעשות זה לשנות את יחסי הכוחות בגבול", אומר ג'ון פייף, כומר פרסביטריאני לשעבר, שהתנדב בעבר גם לסייע לפלסטינים באינתיפאדה הראשונה. בניגוד לפעילים אחרים, הוא אינו אוהב להשוות בין ישראל והשטחים לבין ארה"ב ומקסיקו. "מה שדומה זו הטכנולוגיה והגדר, אבל יש כאן אלפי שנים של היסטוריה ייחודית", הוא אומר. "כאן, הממשל שלנו הנהיג מדיניות שגורמת לאלפי מקרי מוות במדבר. מדובר באסון נורא שקורה בחצר האחורית שלנו. הרוב מתים מהתייבשות, בגלל זה התחלנו להציב תחנות מים של 55 גלון במדבר וחיים רבים ניצלו בזכות זה. אבל זו נוכחות פאסיבית, ולא תמיד זה עזר, אז הקמנו גם צוותי אחיות ורופאים מתנדבים שיוצאים לסיורים בכל יום ומגישים סיוע רפואי. בדרכים הצדדיות במדבר מוצאים אנשים בכל מצב אפשרי: עם מכות חום, רגליים פצועות מהליכה במדבר בנעליים לא מתאימות, כאלה שנעקצו על ידי נחשי צפע, נשים שנאנסו ועוד. אז החלטנו גם להקים בחודשי הקיץ, שזו התקופה הכי קטלנית, מחנה עם הסיוע הנדרש שממנו יוצאים סיורים, ואנחנו גם מתעדים הפרות זכויות אדם וגובים עדויות. אנחנו לא אנשי המיליציות, אז את הרובים תשאירו בבית", אומר פייף.

הטענה שמחבלים עשויים להסתנן דרך הגבול עם מקסיקו נראית לו מופרכת. "פיגועי ה-11 בספטמבר אינם רלוונטיים לגבול הזה", הוא פוסק. "כל המחבלים עד כה היו בעלי מעמד חוקי. עם כל האכיפה כיום, הגבול הרבה יותר אלים ומושחת מאי פעם. אם הייתי עומד בראש המשרד לביטחון הפנים, הייתי מתפטר, כי מה שהם עושים בבירור לא עובד. לממשל אין מושג מי חוצה את הגבול".

"אין אנשים לא חוקיים"

על הלוח במשרדי "דרצ'וס אומנוס" - קואליציית ארגוני זכויות האדם בטוסון, תלוי שלט - מעין פרודיה על הדוד סאם המפנה אצבע כלפי האזרחים האמריקאים, רק שאת מקומו של הדוד סאם תפס אצטק בלבוש מסורתי, ששואל: "מי כאן בלתי חוקי?". על הלוח תלויים גם שלטים עליהם נכתב "לגרש את לה מיגרה", "אתה לא מיעוט" ו"לא חצינו את הגבול, הגבול חצה אותנו"; קריקטורה המציגה פקיד הגירה, ביורוקרט ממושקף ששואל עוד אצטק: "האם היית כאן מאז ינואר 1982?", ושלט "המלחמה שלנו נגד הטרור התחילה באוקטובר 1492". על הקיר תלויה גם תמונה מודפסת של נערה צעירה, עם כיתוב שהשאירו בני משפחה: "אם ראיתם אותה, אנא הודיעו לנו". בין שלל חומרי ההסברה על השולחן בחדר ההמתנה אפשר למצוא גם חוברת קטנה המוקדשת לכפר בילעין, ועלון המוחה על הדיכוי בהונדורס. אך חומרים אלה חבויים בפינה - למסתננים ממקסיקו יש די צרות משלהם.

המזכירה במקום מתקנת אותי מיד, שעליי להפסיק לקרוא להם "מסתננים" ו"מהגרים לא חוקיים", אלא "אנשים ללא מסמכים". "אין אנשים לא חוקיים", היא מקניטה אותי.

למשרד הישן בא פועל מקסיקאי במכנסי ג'ינס עם כתמי צבע. האשה שאת ביתה שיפץ בחודשים האחרונים שילמה שכר לשני העובדים החוקיים, גם הם ממוצא מקסיקאי, אך לו סירבה לשלם ואף איימה להתלונן עליו במשטרת ההגירה. סוזנה, מתנדבת צעירה עם שיער אסוף בקוקו, ממליצה לו לעבור דירה מיד, ומתחילה להתייעץ בטלפון כיצד אפשר לעזור לאיש המשופם והעצוב. "אנחנו יכולים להתקשר אליה ולהגיד שמה שהיא עשתה מנוגד לחוק, כי זו עבדות, אבל אם היא לא תשתף פעולה זו בעיה כי היא חייבת לו 4,000 דולר, ובית המשפט לענייני עבודה מטפל רק בתביעות עד 2,500 דולר", אומרת סוזנה.

"לרוב לא משלמים לאנשים בלי מסמכים, או שמשכיר הדירה מעלה את שכר הדירה בניגוד למה שסוכם, או שמאיימים עליהם", אומרת קאט רודריגז, רכזת של "דרצ'וס אומנוס". "לרוב אנחנו מצליחים להשיג את השכר שלהם, כי בלי קשר למעמד החוקי שלך, המעסיק חייב לשלם לעובד. החוק כאן לצדנו. מי שנמצא פה 20 שנה בלי מסמכים, עובד ומשלם מסים בזהות של אדם מת - האם הוא רע בשביל המדינה? המדינה מקבלת מיליונים מהאנשים האלה והם לא מקבלים החזר מרשות המס כמו אמריקאים בעלי מעמד חוקי. הכלכלה שלנו שורדת, בין היתר, בזכות האנשים האלה ואני בטוחה שהיינו במצב גרוע יותר בלעדיהם. כל מה שקורה עכשיו עם המיליציות שצדות אותם ביוזמתן, זה מלחיץ. הם טוענים שיש להם מדיניות של "לא לגעת", אבל הם כולם חמושים, ומי יודע מה קורה שם במדבר כשאף אחד לא רואה?".

מודים באשמה וחוזרים

פעם לא היו תוכניות ענישה למהגרים הבלתי חוקיים באריזונה. אלה שנתפסו, הוחזרו לצד המקסיקאי, ולפעמים הסוכנים תפסו את אותו מסתנן פעמים נוספות באותה משמרת. במטרה להפוך את המעבר לקשה יותר, הונהגו כמה תוכניות חדשות - חלק מהמהגרים שנתפסים מוטסים למקסיקו סיטי, "כדי לחבל במעגל ההברחה, כדי שהם לא יחזרו ישר לאותו המדריך"; המדריכים מוחזרים למקסיקו עם שני תצהירים של אנשים מהקבוצה שהובילו, שאמורים לסייע להעמידם לדין על סיכון חייהם של אזרחי מקסיקו, ו-75 מסתננים מהמאות שנתפסים נשלחים מדי יום לבית המשפט בטוסון, במסגרת "מבצע זרימה".

בשעה אחת וחצי בדיוק, נכנס שופט לאולם בבית המשפט המחוזי בטוסון, שאת רוב ספסליו תופסים מהגרים בלתי חוקיים. השופט מקריא את שמות הנאשמים, חמישה בכל פעם. "פרזנטה", אומר כל אחד מהם והם ניצבים מולו כשידיהם ורגליהם אזוקות וקשורות לשרשרת נוספת סביב מותניהם. ההליך כל כך טכני, שעורכי הדין שלהם מטעם המדינה מקשקשים ביניהם על הספסלים האחוריים על ענייני המשפחה והחגים. קולותיהם של השופט, הנאשמים והמתרגמת מלווים בצלצול השלשלאות החלוש של האזוקים הנעים על הספסלים באי נחת. רובם גברים צעירים בחולצות טי, אך יש גם אדם אחד שנראה בן יותר מ-50, וגם 16 נשים, כמה מהם צעירות ממש ואחרות בשנות ה-30 עם שיער צבוע ופנים עייפות. "כל אחד מכם הפר את חוקי ארה"ב", מודיע השופט, "יש כאלה שהסתננו יותר מפעם אחת, וזה כבר פשע שאתם יכולים לקבל עליו 5,000 דולר קנס ומאסר עד חצי שנה".

"ביקשת מרשויות ארה"ב אישור לשהות כאן?", שואל השופט, "לא", עונה כל אחד מהם. כולם מסכימים להודות באשמה - חציית הגבול, חלקם כבר בפעם השלישית. "בכל פעם שתיכנסו שוב, חירותכם תישלל מכם שוב. יש לכם עוד שאלות?", שואל השופט. לאף אחד אין שאלות, והם מובלים החוצה.

"אם הם מודים עכשיו, הם יקבלו עסקה - חודש או חודשיים בכלא, במקום ארבעה חודשים רק עד שיגיעו למשפט אם הם לא יודו", אומר עו"ד ריצ'רד מדריל, אחד הפרקליטים המשועממים על הספסלים.

בדומה לרבים מהתושבים באזור, גם מדריל הוא ממוצא מקסיקאי. "לסבא שלי היתה חווה קצת מצפון לנוגלס", הוא אומר. "יום אחד שרטטו את הגבול ואמרו: אתה אזרח אמריקאי. את קולטת שפעם המקום הזה היה מקסיקו? פעם היה נחמד להסתובב באזור, עכשיו מצד מקסיקו זה הפך לערי פשע שבשליטת הקרטלים, ומהצד שלנו הערים הופכות לבסיסים צבאיים, מרוב אנשי משמר הגבול. אבל עזבי את הצרות שלנו, תמיד רציתי לדבר עם מישהו מישראל, לשאול איך זה שאתם שם, היהודים והפלסטינים, לא מצליחים להסתדר אחד עם השני?" ?

סערת חוק אריזונה

חוק "התמיכה באכיפת החוק שלנו ושכונות בטוחות", שעבר בבית המחוקקים של אריזונה בשנה שעברה, הוא החוק הנוקשה ביותר נגד ההגירה הבלתי חוקית שהתקבל בארה"ב זה שנים ארוכות. על-פי החוק, תושב זר חייב להחזיק ברשותו בכל עת את מסמכי הזהות והגירה הדרושים. בנוסף, הוא מעניש את המסייעים למהגרים הבלתי-חוקיים, בין אם מדובר במעסיקים או אלה שמסיעים אותם ממקום למקום. הזעקה קמה בעיקר בשל סעיף המאפשר לדרוש מסמכים מאלה ש"מעוררים חשד סביר", כלומר על בסיס אתני.

החוק עורר סערה ברחבי ארה"ב ומחוצה לה, ולווה בהפגנות מחאה בכ-70 ערים, לצד הפגנות תמיכה וניסיונות להעביר חוקים דומים במדינות אחרות. בסקרים ארציים התברר כי מרבית האמריקאים תומכים בחוק - 60% מול 30%.



מגורשים למקסיקו ממתינים בתור לחלוקת בגדים באחת מתחנות הסיוע בעיר נוגלס


סוכני משמר הגבול עוצרים מסתננים בגבול ארה'ב-מקסיקו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו