בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אובמה: מדינה יהודית דמוקרטית לא יכולה להתקיים במצב של כיבוש

בנאום ארוך וחגיגי בפני משרד החוץ בוושינגטון, שטח הנשיא אובמה את עמדות ארה"ב ונתן רוח גבית להמשך הגל המהפכני *להלן הנאום המלא

תגובות

(וושינגטון, 20 במאי 2011). ברצוני להודות להילרי קלינטון, שנסעה בששת החודשים האחרונים מרחקים כה גדולים, שהיא מתקרבת לציון דרך חדש - נוסע מתמיד שלזכותו מיליון מייל. אני סומך על הילרי כל יום ביומו, ואני מאמין שהיא תיזכר כאחת משרי החוץ הטובים ביותר בהיסטוריה של ארצנו.

אתם יודעים, משרד החוץ הוא מקום מתאים לציין פרק חדש בדיפלומטיה האמריקאית. במשך שישה חודשים היינו עדים להתרחשות יוצאת מן הכלל במזרח התיכון ובצפון אפריקה. כיכר אחרי כיכר, עיר אחרי עיר, מדינה אחרי מדינה, ההמון התקומם ודרש את זכויות האדם הבסיסיות שלו. שני מנהיגים התפטרו. מנהיגים נוספים עשויים ללכת בעקבותיהם. ולמרות שמדינות אלה שוכנות אולי במרחק גדול מחופי ארצנו, אנו יודעים כי עתידנו קשור לאזור זה על ידי כוחות כלכלה וביטחון, היסטוריה ואמונה.

היום אני מבקש לדבר על השינוי הזה, על הכוחות המניעים אותו וכיצד נוכל להגיב אליו בצורה שתקדם את ערכינו ותחזק את ביטחוננו.

כעת, כבר עשינו רבות כדי לשנות את מדיניות החוץ שלנו, אחרי עשור שהוגדר על ידי שני עימותים שגבו מחיר יקר. אחרי שנים של מלחמה בעיראק הסגנו ממנה 100 אלף חיילים אמריקאים וסיימנו שם את הפעילות המבצעית. באפגניסטאן קטענו את התנופה של הטליבאן, וביולי הקרוב נתחיל להחזיר את חיילינו הביתה ונמשיך בהעברת השלטון להנהגה. ואחרי שנים של מלחמה באל-קאעדה והארגונים המזוהים עמו, הנחלנו לארגון מכה קשה כשהרגנו את מנהיגו, אוסמה בן לאדן.

בן לאדן לא היה קדוש. הוא היה רוצח המונים שהציע מסר של שנאה - ההתעקשות שלו היתה שהמוסלמים חייבים לאחוז בנשק נגד המערב ושאלימות נגד גברים, נשים וילדים היא הדרך היחידה לשינוי. הוא דחה את רעיון הדמוקרטיה ואת עקרון זכויות הפרט למוסלמים לטובת קיצוניות אלימה. הוא התמקד במה שהוא יכול להשמיד, ולא במה שהוא יכול לבנות.

בן לאדן וחזונו הרצחני זכו בכמה חסידים, אך עוד בטרם מותו - אל קאעדה החל לנחול תבוסה במאבקו לרלוונטיות, בעוד רוב עצום של אנשים ראה כי טבח חפים מפשע איננו התשובה לקריאותיו לחיים טובים יותר. עוד בטרם איתרנו את בן לאדן, הדרך של אל-קאעדה נראתה בעיני רוב תושבי האזור כדרך ללא מוצא, ותושבי המזרח התיכון וצפון אפריקה לקחו את עתידם בידיהם.

סיפור זה למען הגדרה עצמית החל לפני שישה חודשים בתוניסיה. ב-17 בדצמבר חש רוכל צעיר בשם מוחמד בועזיזי השפלה נוראה כששוטרת החרימה את עגלתו. לא היה זה יוצא דופן. השפלה דומה מתרחשת מדי יום בחלקים רבים בעולם - הרודנות חסרת הרחמים של ממשלות המונעות כבוד מאזרחיהן. אלא שהפעם התרחש משהו שונה.

אחרי שבכירים מקומיים סירבו לשמוע את תלונתו, אותו צעיר, שמעולם לא היה פעיל במיוחד בפוליטיקה, הלך למשרד הראשי של הממשל המקומי, שפך על עצמו דלק והעלה את עצמו באש.

ישנם זמנים במהלך ההיסטוריה, בהם פעולותיהם של אזרחים מן השורה מציתים תנועות לשינוי, כיוון שהם מבטאים ערגה לחופש שהצטברה במשך שנים. באמריקה, חשבו על התנגדותם של הפטריוטים בבוסטון שסירבו לשלם מסים למלך, או על רוזה פארקס שישבה באומץ במושבה באוטובוס.

כך היה גם בתוניסיה. מעשה היאוש של הרוכל חשף את התסכול שהורגש בכל המדינה. בתחילה יצאו לרחובות מאות מפגינים, אחר כך אלפים. ולמרות האלות, ולפעמים אף הכדורים, הם סירבו לחזור לבתיהם - יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע - עד שרודן ששלט יותר מ-20 שנה פרש לבסוף מהשלטון.

סיפורה של המהפכה הזו, ואלה שהתחוללו בעקבותיה, לא צריך להפתיע. מדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה זכו בעצמאותן לפני שנים רבות; אך במקומות רבים, העמים לא זכו בחופש. במדינות רבות מדי, רוכז הכוח בידיהם של מעטים. במדינות רבות מדי, לאזרחים כמו אותו רוכל צעיר לא היה לאן לפנות - לא היתה מערכת משפט חסרת פניות שתשמע אתתלונתו, לא היתה תקשורת עצמאית שתשמיע את קולו, לא היתה מפלגה אמינה שתייצג את דעותיו, לא היו בחירות חופשיות והוגנות שבהן היה יכול לבחור את מנהיגו.

היעדר ההגדרה העצמית - הסיכוי לחיות את חייך כרצונך - בא לידי ביטוי גם בכלכלה. כן, אחדות מהמדינות התברכו בעושר של נפט וגז, אך זה הוביל רק לכיסים של שגשוג. ואולם, בכלכלה העולמית המתבססת על ידע וחדשנות, פיתוח אסטרטגי לא יכול להתבסס אך ורק על מה שנובע מהאדמה. אנשים אינם יכולים להגשים את הפוטנציאל שלהם כשהם אינם יכולים לפתוח עסק בלי לשלם שוחד.

לנוכח האתגרים האלה, יותר מדי מנהיגים באזור ניסו להסיט את תלונות עמיהם לכיוון אחר. המערב הואשם כמקור לכל התחלואות חצי מאה אחרי תום הקולוניאליזם. העוינות כלפי ישראל הפכה למוצא היחיד המקובל להתבטאות פוליטית. חלוקה לשבטים, למוצא אתני ולאמונה דתית נוצלה כאמצעי לאחיזה בשלטון או לגזילתו ממישהו אחר.

ואולם, האירועים בששת החודשים האחרונים מוכיחים לנו כי שיטות דיכוי והסחת דעת לא יוכתרו יותר כהצלחה. טלוויזיה בלוויין ואינטרנט מספקים חלון לעולם רחב יותר, עולם של התקדמות מדהימה במקומות כמו הודו, אינדונזיה וברזיל. טלפונים סלולריים ורשתות חברתיות מאפשרות לצעירים להתקשר ולהתארגן כפי שלא יכלו לעשות מעולם.

דור חדש הפציע, וקולותיו אומרים לנו כי לא ניתן להתכחש לשינוי זה. בקהיר שמענו את קולה של האם הצעירה שאמרה: "זה כאילו אני יכולה לראשונה לנשום אוויר צח".

בצנעא שמענו את הסטודנטים שקראו "הלילה חייב להגיע לקצו".

בבנגאזי שמענו את המהנדס שאמר: "המילים שלנו חופשיות כעת. זו תחושה שאי אפשר להסביר".

בדמשק שמענו את הצעיר שאמר: "אחרי הצעקה הראשונה, אחרי הזעקה הראשונה, אתה מרגיש כבוד".

הסטטוס קוו אינו דבר שניתן לקיימו

זעקות אלה של כבוד אנושי נשמעות בכל האזור. ובאמצעות הכוח המוסרי של אי נקיטת אלימות, השיגו עמי האזור בששת החודשים האחרונים שינויים גדולים יותר מאלה שהשיגו טרוריסטים במשך עשרות שנים.

כמובן ששינוי בעוצמה כזו אינו מתחולל בקלות. בתקופתנו, בתקופה של שידורי חדשות 24 שעות ביממה ותקשורת תמידית, אנשים מצפים שהאזור ישתנה בתוך שבועות ספורים.

ואולם, יחלפו שנים עד שהסיפור הזה יגיע לקצו. בדרך יהיו ימים טובים וימים רעים. במקומות אחדים השינוי יהיה מהיר, באחרים הוא יהיה הדרגתי. וכפי שראינו, הקריאות לשינוי עשויות לפנות את הדרך לתחרות עזה על השלטון.

השאלה שניצבת לפנינו היא איזה תפקיד תמלא אמריקה בעוד הסיפור הזה מתפתח.

במשך עשרות שנים פעלה ארה"ב בהתאם לאינטרסים חשובים באזור - היא פעלה נגד הטרור, מנעה התפשטות נשק גרעיני, וידאה שהסחר יזרום בחופשיות, הבטיחה את בטחון האזור, תמכה בביטחון ישראל ופעלה למען שלום ערבי-ישראלי.

אנו נמשיך בכל זאת, מתוך אמונה איתנה שהאינטרסים של אמריקה אינם מנוגדים לתקוות עמי האזור, שהם חיוניים לעמים אלה. אנו מאמינים שאיש לא יפיק תועלת ממירוץ אחר נשק גרעיני באזור, או מההתקפות הברוטאליות של אל-קאעדה. אנשים בכל מקום יראו כי כלכלתם תיפגע קשות מקיצוץ באספקת האנרגיה.

כפי שעשינו במלחמת המפרץ, לא נסבול תוקפנות מעבר לגבול, ונמשיך במחויבותנו לידידינו ולשותפינו. עם זאת, עלינו להודות כי אסטרטגיה המתבססת אך ורק על שמירה צרה על האינטרסים האלה לא תמלא קיבה ריקה ולא תאפשר למישהו לומר את אשר על לבו. יתרה מזו, חוסר היכולת להיענות לשאיפות הרחבות של האדם הפשוט רק תזין את החשד שהפך למורסה במשך שנים - החשד שארה"ב דואגת לאינטרסים שלה על חשבונם.

בהתחשב בעובדה שהאי-אמון הוא דו-סטרי - מאחר שהאמריקאים נכוו מתפיסת בני ערובה, מדיבורים מתלהמים ואלימים ומפיגועי טרור שגרמו למותם של אלפים מאזרחינו - אם לא נשנה את הגישה שלנו, אנחנו עלולים להעמיק את הניכור הגובר בין ארה"ב לבין הקהילות המוסלמיות.

זו היתה הסיבה שלפני שנתיים, בקהיר, התחלתי להרחיב את המחויבות שלנו על בסיס אינטרסים משותפים וכבוד הדדי. האמנתי אז - ואני מאמין היום - שיש לנו עניין לא רק ביציבותן של מדינות אלא גם בהגדרה עצמית של אנשים בודדים. הסטטוס קוו אינו דבר שניתן לקיימו. חברות, שפחד ודיכוי בלבד מקיימים אותן, עשויות להציג אשליה של יציבות במשך זמן-מה, אך הן בנויות על קווי שבר שבסופו של דבר יקרעו אותן לגזרים.

אנחנו עומדים בפני הזדמנות היסטורית. אימצנו את ההזדמנות להוכיח שאמריקה מעריכה את כבודו של הרוכל בתוניסיה יותר מאשר את כוחו הגס של הרודן. אסור שיהיה ספק כלשהו שארצות הברית של אמריקה אינה מקבלת בברכה שינוי המקדם הגדרה עצמית ושוויון הזדמנויות. כן, יהיו סכנות ברגע המבטיח הזה, אך אחרי עשרות שנים שבהן קיבלו באזור הזה את העולם כמות שהוא, יש לנו סיכוי ליצור עולם כפי שהוא צריך להיות.

וכשנעשה כך, יהיה עלינו להתקדם בענווה. לא אמריקה הוציאה אנשים לרחובות תוניס וקהיר. האנשים עצמם יצרו את התנועות האלה והם חייבים לקבוע את תוצאותיהן. לא בכל המדינות ייווצר שלטון דמוקרטי מייצג בנוסח שלנו, ויהיו זמנים שבהם האינטרסים שלנו לטווח הקצר לא יתאימו לחזוננו לטווח הארוך על האזור. אך אנחנו יכולים ונוכל לשאת את קולנו למען עקרונות בסיסיים, עקרונות שהדריכו את תגובתנו לאירועים בששת החודשים האחרונים.

ארצות הברית מתנגדת לשימוש באלימות ואמצעי דיכוי נגד עמי האזור.

אנחנו תומכים בזכויות אוניברסליות. זכויות אלה כוללות את חופש הביטוי, זכות להתכנס (להפגין) ללא אלימות, חופש הדת, שוויון לגברים ונשים תחת שלטון החוק, וזכות לבחור במנהיגים - בין אם אתם חיים בבגדד או בדמשק, בצנעא או בטהראן.

ולבסוף, אנחנו תומכים ברפורמות פוליטיות וכלכליות במזרח התיכון ובצפון אפריקה, שיענו על השאיפות הלגיטימיות של אנשים מן השורה בכל רחבי האזור.

תמיכתנו בעקרונות האלה איננה אינטרס משני - היום אני מבהיר כי בראש סדר העדיפויות יש לתרגם אותם לפעולות מעשיות ולתמוך בהם בכל הכלים הדיפלומטיים, הכלכליים והאסטרטגיים שישנם לרשותנו.

ברצוני לפרט. ראשית, מדיניותה של ארה"ב תהיה קידום רפורמות בכל האזור ותמיכה במעבר לדמוקרטיה.

מאמצים אלה מתחילים במצרים ובתוניסיה, שבהן רבים הסיכונים. תוניסיה היתה חלוצת הגל הדמוקרטי ומצרים היא גם שותפה ותיקה וגם המדינה הגדולה ביותר בעולם הערבי. שתי מדינות אלה יכולות להציג דוגמה רבת-עוצמה באמצעות בחירות חופשיות והוגנות, חברה אזרחית תוססת, מוסדות דמוקרטיים, יעילים ושקופים והנהגה אזורית אחראית. אך תמיכתנו חייבת להינתן גם למדינות שבהן המעבר לדמוקרטיה עדיין לא נעשה.

לרוע המזל, במדינות רבות מדי הקריאות לשינוי נענו באלימות. הדוגמה הקיצונית ביותר היא לוב, שבה מועמר קדאפי יצא למלחמה נגד בני עמו והבטיח לצוד אותם כמו עכברים. כמו שאמרתי כשארה"ב הצטרפה לקואליציה בינלאומית כדי להתערב, איננו יכולים למנוע כל חוסר צדק שמבוצע על ידי משטר כלשהו נגד בני עמו, ולמדנו מניסיוננו בעיראק איזה מחיר גבוה וקשה נדרש כדי להכריח משטר להשתנות - ואין זה משנה עד כמה הכוונות טובות.

אך בלוב ראינו שהטבח קרב והולך, היה לנו מנדט לפעול ושמענו את בקשת העזרה של העם הלובי. לולא פעלנו לצד בעלות בריתנו בנאט"ו ושותפותינו בקואליציה האזורית, אלפים היו מתים. היה מתקבל אז מסר ברור: אתם יכולים להישאר בשלטון אם תהרגו אנשים רבים ככל האפשר. כעת הזמן פועל נגד קדאפי. אין לו שליטה על ארצו. האופוזיציה הקימה מועצת ביניים לגיטימית ואמינה, ובאופן בלתי נמנע, כשקדאפי יפרוש מהשלטון או יאולץ לפרוש, עשרות שנים של פרובוקציות יגיעו לקיצן והמעבר לדמוקרטיה יוכל להתבצע בלוב.

העם הסורי הוכיח את אומץ לבו

לוב מתמודדת עם אלימות בקנה המידה הגדול ביותר, אך אין היא המקום היחיד שבו מנהיגים מעדיפים לדכא כדי להישאר בשלטון. בתקופה האחרונה מעדיף המשטר הסורי את דרך הרצח והמעצרים ההמוניים של אזרחיו. ארה"ב גינתה מעשים אלה ויחד עם הקהילה הבינלאומית החמרנו את הסנקציות שלנו על המשטר הסורי, כולל סנקציות שהוכרזו אתמול על הנשיא אסד והסובבים אותו.

העם הסורי הוכיח את אומץ לבו בדרישתו למעבר לדמוקרטיה. בפני הנשיא אסד ניצבת כעת ברירה: הוא יכול להוביל את המעבר הזה או להסתלק. הממשלה הסורית חייבת להפסיק לירות על מפגינים ולהרשות לערוך הפגנות לא-אלימות, עליה לשחרר אסירים פוליטיים ולחדול ממעצרים לא הוגנים, עליה להרשות למפקחים בתחום זכויות האדם להיכנס לערים כמו דרעא ולפתוח בדיאלוג משמעותי לקידום המעבר לדמוקרטיה. אחרת, הנשיא אסד ומשטרו ימשיכו להיות מאותגרים בבית ומבודדים בחו"ל.

עד כה, סוריה הלכה בעקבות בעלת בריתה האיראנית ונעזרה בטהראן בשיטות הדיכוי. עובדה זו מבטאת את צביעותו של המשטר האיראני, הטוען שהוא מצדד בזכויות המפגינים בחו"ל, ובה-בעת מדכא את עמו בבית. הבה נזכור כי ההפגנות השקטות הראשונות היו ברחובות טהראן, שבהם המשטר התעלל בנשים ובגברים והשליך אנשים חפים מפשע לבתי הכלא. אנחנו עדיין שומעים את הקולות הקוראים מגגות טהראן, ותמונתה של צעירה שנהרגה ברחובות עדיין חרותה בזיכרוננו. ואנחנו נמשיך לטעון שהעם האיראני ראוי לקבל זכויות אוניברסליות וממשלה שאינה מדכאת את שאיפותיו.

התנגדותנו לחוסר הסובלנות של איראן, לתוכניתה הגרעינית הלא-חוקית ולתמיכתה בטרור ידועה היטב. אך כדי שאמריקה תשמור על אמינותה, אנחנו חייבים להודות כי לא כל ידידינו באזור הגיבו לדרישות לשינוי בהתאם לעקרונות שהתוויתי היום. עובדה זו נכונה בתימן, שבה הנשיא סאלח חייב למלא את התחייבויותיו להעביר את השלטון וזה נכון היום גם בבחריין.

בחריין היא שותפה ותיקה שלנו ואנחנו מחויבים לביטחונה. אנחנו מכירים בעובדה שאיראן מנסה לנצל את המהומות שאירעו שם, ושלממשלת בחריין יש אינטרס לגיטימי לשמור על שלטון החוק. עם זאת, אנחנו טוענים בתוקף, בפרטיות ובפומבי, כי המעצרים ההמוניים והשימוש האכזרי בכוח מנוגדים לזכויות האוניברסליות של אזרחי בחריין, ולא יביאו להיעלמות הדרישות הלגיטימיות לרפורמות. הדרך היחידה קדימה היא אם הממשלה והאופוזיציה יפתחו בדיאלוג, ואי אפשר לקיים דיאלוג אמיתי כשרבים מאנשי האופוזיציה הלא-אלימה מוחזקים בכלא. הממשלה חייבת ליצור את התנאים לדיאלוג, והאופוזיציה חייבת להשתתף בו כדי ליצור עתיד צודק לכל אזרחי בחריין.

ואכן, אחד הלקחים הגדולים ביותר שניתן ללמוד מהתקופה הזו הוא שמחלוקות עדתיות אינן חייבות להפוך לעימותים. בעיראק אנחנו רואים הבטחה לדמוקרטיה רב-קבוצתית, לדמוקרטיה רב-עדתית. העם העיראקי דחה את סכנת האלימות הפוליטית והעדיף על פניה את התהליך הדמוקרטי ובו זמנית אף קיבל על עצמו אחריות מלאה לביטחונו. כמו כל הדמוקרטיות הצעירות, יהיו להם כישלונות, אך עיראק תוכל למלא תפקיד מרכזי באזור אם היא תמשיך בהתקדמותה בדרך השלום. ובשעה שהעיראקים ימשיכו בדרך הזו, אנחנו נתגאה לעמוד לצדם כשותפה איתנה.

בחודשים שלפנינו אמריקה תהיה חייבת לנצל את כל השפעתה בעידוד רפורמות באזור. למרות שאנחנו מודים כי מדינה אחת שונה מחברתה, יהיה עלינו לדבר בכנות עם חברים ואויבים כאחד על אודות העקרונות שבהם אנחנו מאמינים. המסר שלנו פשוט: אם אתם מוכנים לעמוד בסכנות הכרוכות ברפורמות, תקבלו את מלוא התמיכה מארה"ב. אנחנו חייבים גם להתאמץ ולהרחיב את מחויבותנו לא רק אל האליטות, כדי שנגיע לבני העם שיעצבו את העתיד, ובעיקר לצעירים.

אנחנו נמשיך להגשים את ההתחייבויות שעליהן הכרזתי בקהיר - להקים רשתות יזמים ולהרחיב את חילופי הסטודנטים, לטפח שיתוף פעולה במדע ובטכנולוגיה ולהילחם במחלות. אנחנו מתכוונים להעניק סיוע לחברה האזרחית בכל האזור, כולל לאלה שאינן רשאיות לקבל אותו או כאלה שאומרות אמת לא נעימה. ואנחנו נמשיך להשתמש בטכנולוגיה כדי לתקשר עם האנשים ולהקשיב לקולותיהם.

למעשה, הרפורמה האמיתית לא תבוא רק דרך הקלפיות. יש לתעל את מאמצינו לתמיכה בזכויות הבסיסיות, שהן חופש הדיבור והגישה החופשית למידע. אנו נתמוך בגישה פתוחה לאינטרנט, ובזכותם של עיתונאים להישמע, בין אם מדובר בחברת חדשות גדולה או בבלוגר בודד. במאה ה-21, מידע הוא כוח, אי אפשר להסתיר את האמת, והלגיטימיות של ממשלות תהיה תלויה, בסופו של דבר, באזרחים פעילים ובעלי מידע.

ארה"ב תדאג לכבוד כלפי כל הדתות

שיח פתוח שכזה חשוב גם אם מה שנאמר אינו תואם את השקפת העולם שלנו. ארה"ב מכבדת את הזכות של קולותיהם של שוחרי השלום ושומרי החוק להישמע, גם אם איננו מסכימים איתם. אנו מצפים בכליון עיניים לעבוד עם כל מי שיבקש לו דמוקרטיה אמיתית וכוללת. אנו נתנגד לכל ניסיון של קבוצות באשר הן להגביל את זכויותיהם של אחרים, להחזיק ברסן השלטון באמצעי כפייה ולא בהסכמה. מפני שדמוקרטיה אינה תלויה אך ורק בבחירות, אלא גם במוסדות חזקים הנדרשים לתת דין וחשבון לאזרחים, ובכבוד לזכויות של מיעוטים.

סובלנות שכזו חשובה במיוחד כשמדובר בענייני דת. בכיכר א-תחריר שמענו אזרחים מצרים מכל שדרות העם הקוראים "מוסלמים, נוצרים, אנחנו עם אחד". ארה"ב תפעל כדי לראות שרוח זו תגבר, שיינתן יחס של כבוד לכל הדתות, שייבנו גשרים ביניהן. באזור שהוליד את שלוש דתות העולם, יוביל חוסר הסובלנות אך ורק לסבל ולקפיאה על השמרים. וכדי שרוחות השינוי יצליחו בדרכן, הקופטים צריכים לקבל חופש פולחן בקהיר, ואין להרוס מסגדים שיעיים בבחריין.

מה שנכון לגבי מיעוטים דתיים, נכון גם לגבי זכויות נשים. ההיסטוריה מראה שמדינות משגשגות יותר ושוחרות שלום יותר כאשר הנשים בהן מועצמות. לכן אנו נמשיך להתעקש שהנשים יזכו בזכויות אוניברסליות בדיוק כמו שיש לגברים. נתמקד בסיוע לשיפור הבריאות של האם והילד, ונעזור לנשים כדי שיהיו מורות, כדי שיוכלו לפתוח עסקים. נתייצב לצד הנשים כדי שקולן יישמע והן יוכלו להיבחר לשלטון. שכן האזור לעולם לא יצליח לממש את הפוטנציאל שלו כל עוד מונעים מיותר ממחצית האוכלוסיה לממש את הפוטנציאל שלה.

וגם כאשר אנו מעודדים רפורמות פוליטיות ומתן זכויות אדם לכל תושבי האזור, המאמצים שלנו אינם יכולים להיעצר שם. לפיכך, הדרך השנייה שבה עלינו לתמוך ליצירת שינוי חיובי באזור, היא באמצעות קידום הפיתוח הכלכלי למדינות הנמצאות בתהליכי מעבר לקראת דמוקרטיה.

ככלות הכל, לא הפוליטיקה לבדה היא שהוציאה את המפגינים לרחובות. מה שהכריע את הכף אצל רבים הוא בעיקר הדאגה המתמדת להביא אוכל הביתה ולפרנס את המשפחה. יותר מדי בני אדם באזור מתעוררים בבוקר ותקוותם היחידה היא להצליח לעבור את היום, ואולי שמזלם ישתנה. ברחבי האזור קיבלו צעירים רבים השכלה טובה, אולם הכלכלות הסגורות אינן מאפשרות להם למצוא עבודה. יש יזמים גדושי רעיונות, אולם השחיתות אינה מאפשרת להם ליהנות מהם.

המשאב הגדול ביותר שטרם נוצל במזרח התיכון ובצפון אפריקה הוא כישרון האנשים. בהפגנות האחרונות אנו רואים הוכחות לכישרון זה, כאשר בני אדם רותמים את הטכנולוגיה כדי להניע את העולם. לא בכדי אחד המנהיגים של כיכר א-תחריר היה עובד בכיר בגוגל. כעת יש לתעל את האנרגיה הזאת, מדינה אחר מדינה, כדי שהצמיחה הכלכלית תביא לגיבוש ההישגים של הרחוב. בדיוק כפי שמהפכות דמוקרטיות עשויות לפרוץ בשל היעדר הזדמנויות לפרט, תהליכי מעבר מוצלחים למשטר דמוקרטי תלויים בהתפשטות הצמיחה ובשגשוג הנבנה על בסיס רחב.

נמחק חובות למצרים ולתוניסיה

אם נשליך ממה שלמדנו ברחבי העולם, חשוב, לדעתנו, להתרכז בסחר ולא רק במתן עזרה, בהשקעות ולא רק בסיוע. המטרה צריכה להיות דגם שבו מדיניות של מכסי מגן הופכת לפתיחות, השליטה על המסחר עוברת מן המעטים אל הרבים, והכלכלה מייצרת מקומות עבודה לצעירים. ועל כן, התמיכה של ארה"ב בדמוקרטיה תתבסס על הבטחת יציבות פיננסית, עידוד רפורמות ושילוב של שווקים תחרותיים בינם לבין עצמם ובינם ובין הכלכלה הגלובאלית, וההתחלה תהיה בתוניסיה ומצרים.

ראשית, פנינו לבנק העולמי ולקרן המטבע הבינלאומית כדי שיציגו תוכנית בשבוע הבא, בוועידת הפסגה של מנהיגי המדינות המתועשות, בה יקבעו מה נדרש לעשות כדי לייצב את הכלכלות של תוניסה ומצרים ולהביא לחידושן. יחד עלינו לעזור להן להתאושש מן השיבושים והתקלות שהתחוללו בעקבות ההתקוממות הדמוקרטית, ולתמוך בממשלות שייבחרו בהמשך השנה. אנו קוראים למדינות אחרות לעזור למצרים ולתוניסיה ולהיענות לצרכיהן הפיננסיים לטווח הקצר.

שנית, איננו רוצים להעמיס על מצרים הדמוקרטית את חובות העבר שלה. ועל כן, אנו נסייע למצרים באמצעות מחיקת חוב של כמיליארד דולר ונפעל יחד עם שותפינו המצריים כדי להשקיע את המשאבים הללו בעידוד הצמיחה והיוזמה. אנו נעזור למצרים להשיג שוב גישה אל השווקים על ידי מתן ערבויות בשיעור של מיליארד דולר, בקבלת הלוואות הדרושות למימון תשתיות ויצירת מקומות עבודה. ואנו נעזור לממשלות דמוקרטיות חדשות להשיב נכסים שנגנבו.

שלישית, אנו פועלים יחד עם הקונגרס ליצור קרנות עסקיות להשקעה בתוניסיה ובמצרים. קרנות אלה יפעלו על פי דוגמת הקרנות שפעלו בתהליכי המעבר במזרח אירופה לאחר נפילת חומת ברלין. החברה להשקעות פרטיות מעבר לים (OPIC) עומדת להשיק תוכנית בהיקף של שני מיליארד דולר, שתתמוך בהשקעות פרטיות ברחבי האזור. ואנו נעבוד עם שותפותינו כדי שהבנק האירופי לשיקום ופיתוח יספק תמיכה זהה לתהליכי המעבר לדמוקרטיה, ולחידוש כלכלי במזרח התיכון ובצפון אפריקה כפי שעשה באירופה.

רביעית, ארה"ב תשיק יוזמת שיתוף בסחר ובהשקעות במזרח התיכון ובצפון אפריקה. אם מוותרים על ייצוא הנפט, האזור הזה שאוכלוסייתו מונה יותר מ-400 אלף בני אדם, מייצא בשיעור דומה לייצוא של שוויץ. לפיכך, אנו נפעל יחד עם האיחוד האירופי כי לאפשר סחר רב יותר בתוך האזור, נסתמך על הסכמים קיימים כדי לעודד שילוב עם השווקים האמריקאיים והאירופיים ונפתח את השער לפני המדינות שיאמצו סטנדרטים גבוהים של רפורמות וליברליזציה בסחר כדי ליצור הסדר סחר אזורי. ובדיוק כפי שהחברות באיחוד האירופי שימשה תמריץ לשינוי הכלכלה באירופה, כך החזון של כלכלה מודרנית ומשגשת ייצור כוח חזק לרפורמה במזרח התיכון וצפון אפריקה.

השגשוג מחייב גם שבירת הקירות העומדים בדרך הקדמה: שחיתות האליטות הגונבות מבני עמן, הבירוקרטיה המונעת מרעיון להפוך לעסק, הפטרוניות המחלקת עושר על סמך השתייכות לשבט או פלג. אנו נעזור לממשלות שיעמדו בחובותיהן הבינלאומיות וישקיעו מאמצים במלחמה בשחיתות. אנו נשתף פעולה עם חברי פרלמנט המקדמים רפורמות ועם פעילים המשתמשים בטכנולוגיה כדי לדרוש דין וחשבון ממשלותיהם.

הידידות עם ישראל נטועה עמוק בהיסטוריה

הרשו לי לסיים את דברי בעוד אבן פינה בגישה שלנו לאזור, וכוונתי לחתירה לשלום. במשך עשרות שנים, הסכסוך הישראלי-ערבי העיב על האזור כולו. בקרב ישראלים, התבטא הדבר בחיים בפחד, שמא ילדיהם יתפוצצו באוטובוס או ייהרגו מטילים המשוגרים לעבר בתיהם, כמו גם בכאב שמעוררת הידיעה שמלמדים ילדים אחרים באזור לשנוא אותם. בקרבהפלסטינים, פירוש הדבר לשאת את ההשפלה של חיים תחת כיבוש מבלי אפשרות לחיות במדינה משל עצמם. יתר על כן, הסכסוך הזה גובה מחיר כבד במזרח התיכון, שכן הוא מונע שותפויות שהיו עשויות להביא ביטחון רב יותר, שגשוג והעצמה לאדם הפשוט.

הממשל שלי פועל עם שני הצדדים ועם הקהילה הבינלאומית זה יותר משנתיים, כדי להביא לקצו של הסכסוך הזה - אך הציפיות לא התגשמו. הבנייה בהתנחלויות נמשכת, הפלסטינים פרשו מהשיחות. העולם מביט על סכסוך, שנמשך ונמשך כבר עשרות שנים והגיע למבוי סתום. ואכן, יש הטוענים שלאור השינויים וחוסר הוודאות השוררים באזור, אין כל אפשרות להתקדם הלאה.

אינני מסכים עם הדעה הזאת. בתקופה שבה עמי המזרח התיכון וצפון אפריקה משילים את עול העבר, הדחף לשלום בר-קיימא, שישים קץ לסכסוך ויפתור את כל הטענות, חשוב מאי פעם.

מאמציהם של הפלסטינים להביא לדה-לגיטימציה של ישראל ייכשלו. מעשים סמליים שנועדו לבודד את ישראל באו"ם בספטמבר לא יביאו למדינה עצמאית. המנהיגים הפלסטינים לא ישיגו שלום או שגשוג אם החמאס יתעקש על דרך של טרור ודחייה. והפלסטינים לעולם לא יזכו לעצמאות כל עוד יתכחשו לזכות הקיום של ישראל. אשר לישראל, הידידות בינינו נטועה עמוקות בהיסטוריה משותפת ובערכים משותפים לשתי המדינות. המחויבות שלנו לביטחון ישראל איננה ניתנת לערעור. ואנו נעמוד מול כל ניסיון לבודד את ישראל בפורומים בינלאומיים. אבל דווקא בגלל החברות הזו, חשוב שנאמר את האמת: אי אפשר להמשיך את הסטטוס קוו, וישראל צריכה לפעול בנמרצות כדי להגיע לשלום בר-קיימא. העובדה היא שמספר הולך וגדל של פלסטינים חי ממערב לירדן. הטכנולוגיה תקשה על ישראל להתגונן. אזור העובר שינוי עמוק יוביל לפופוליזם, ומיליוני בני אדם, לא רק כמה מנהיגים, צריכים להאמין שהשלום אפשרי. הקהילה הבינלאומית עייפה מתהליך שאין לו סוף ואינו מביא לתוצאות. החלום של מדינה יהודית דמוקרטית לא יתגשם במצב של כיבוש מתמיד.

בסופו של דבר, הישראלים והפלסטינים הם אלה שצריכים לפעול. אי אפשר לכפות עליהם שלום, ודחיות אינסופיות לא יעלימו את הבעיות. מה שארה"ב והקהילה הבילאומית יכולות לעשות הוא להצהיר בכנות מה שידוע לכל: שלום בר-קיימא מחייב פתרון של שתי מדינות לשני עמים. ישראל כמדינה יהודית ומולדת לעם היהודי, ומדינת פלסטין כמולדתם של בני העם הפלסטיני. כל מדינה תיהנה מהגדרה עצמית, הכרה הדדית ושלום.

לפיכך, יש לנהל משא ומתן על סוגיות הליבה של הסכסוך, והבסיס למשא ומתן הזה ברור: מדינת פלסטין המסוגלת להתקיים בצורה עצמאית, וישראל בטוחה. ארה"ב סבורה כי המשא ומתן צריך להסתיים בשתי מדינות עם גבולות קבועים ביניהן.

הגבולות של ישראל ופלסטין צריכים להתבסס על קווי 1967 עם החלפת שטחים מוסכמת, כך יוקמו גבולות בטוחים ומוכרים בין שתי המדינות. לעם הפלסטיני צריכה להיות הזכות למשול על עצמו, ולממש את הפוטנציאל שלו במדינה ריבונית ורציפה.

בכל הנוגע לביטחון, לכל מדינה יש זכות להגנה עצמית, וישראל מוכרחה שתהיה לה יכולת להגן על עצמה, בכוחות עצמה, נגד כל סכנה. אמצעי ההגנה חייבים להיות יעילים מספיק כדי למנוע התפרצות מחודשת של הטרור, לעצור חדירת נשק ולאפשר הגנה יעילה על הגבול. הנסיגה ההדרגתית והמלאה של הצבא הישראלי תצטרך להיות מתואמת עם אחריות ביטחונית פלסטינית במדינה ריבונית ומפורזת. אורך תקופת המעבר הזו חייב להיקבע בהסכם, ויעילות הסדרי הביטחון חייבת להיות מוכחת.

עקרונות אלה הם הבסיס למשא ומתן. הפלסטינים צריכים לדעת מה קווי המתאר הטריטריאליים של מדינתם. הישראלים צריכים לדעת שדאגותיהם הביטחוניות ייענו. אני יודע כי צעדים אלה בלבד לא יפתרו את הסכסוך הזה. נותרו שני נושאים רגשיים כואבים: עתיד ירושלים וגורל הפליטים הפלסטינים. ואולם, התקדמות בנושאי הטריטוריה והביטחון תספק בסיס לפיתרון שני הנושאים הללו בדרך צודקת והוגנת, שתכבד את זכויותיהם ושאיפותיהם של הישראלים והפלסטינים.

ההכרה שהשיחות חייבות להתחיל בנושאי השטחים והביטחון אינה אומרת שיהיה קל לחזור לשולחן המשא ומתן. בייחוד, ההכרזה על הסכם שנחתם באחרונה בין הפתח לחמאס מעוררת שאלות עמוקות ולגיטימיות בישראל - איך אפשר לשאת ולתת עם ארגון שהפגין כי הוא אינו מוכן להכיר בזכותך להתקיים. בשבועות ובחודשים הבאים יהיה על המנהיגים הפלסטינים לספק תשובה אמינה לשאלה הזו. בינתיים, ארה"ב, שותפינו לקוורטט ומדינות ערב יצטרכו להמשיך ולעשות את כל המאמצים כדי לעקוף את המבוי הסתום הזה.

אני יודע כמה זה יהיה קשה. החשד והעוינות עברו מדור לדור, ולפעמים אף התעצמו. אך אני משוכנע שרוב הישראלים והפלסטינים מעדיפים להביט קדימה לעתיד מאשר להישאר לכודים בעבר. אנו רואים את הרוח הזו אצל האב הישראלי שבנו נהרג בידי החמאס, ואשר היה שותף להקמת ארגון שקירב ישראלים ופלסטינים שאיבדו את יקיריהם. הוא אמר: "הבנתי בהדרגה כי התקווה היחידה להתקדמות היא בהכרת פני הסכסוך". ואנו רואה אותה בפעולותיו של הפלסטיני ששלוש בנותיו נהרגו מפגזים ישראליים בעזה. "יש לי זכות לכעוס", אמר. "אנשים רבים כל כך ציפו שאשנא. תשובת להם שאני לא אשנא... הבה נקווה", הוא אמר, "למחר".

זוהי הברירה שחייבת להיעשות, ולא רק בסכסוך הזה, אלא באזור כולו - ברירה בין שנאה לתקווה; בין כבלי העבר להבטחת העתיד. זו ברירה שחייבת להיעשות בידי מנהיגים ועמים, וזו ברירה שתגדיר את עתיד האזור שהיה ערש התרבות ומקור למאבק.

למרות כל האתגרים הניצבים לפנינו, אנחנו רואים סיבות רבות לתקווה. במצרים אנחנו רואים אותה במאמציהם של הצעירים שהובילו את ההפגנות. בסוריה אנחנו רואים אותה באומץ לבם של אלה שיוצאים חוצץ נגד הקליעים וקוראים "בשלום! בשלום!". בבנגאזי, עיר תחת איום בהשמדה, אנחנו רואים אותה בכיכר בית המשפט, שם נאספים אנשים לחגוג את החירויות שמעולם לא הכירו. בכל רחבי האזור, הזכויות הללו, שאליהן אנחנו מתייחסים כדבר מובן מאליו, נדרשות בשמחה על ידי אלה אשר מפוררים את אחיזתו של אגרוף ברזל.

תמונות המהומות באזור אולי מדאיגות את העם האמריקאי, אך הכוחות מאחורי ההפגנות הללו מוכרים לו. ארצנו הוקמה במהפכה נגד אימפריה. בני עמנו לחמו במלחמת אזרחים כואבת למען הענקת החירות והכבוד לאלה שהיו משועבדים. ואני לא הייתי עומד כאן היום אלמלא פנו הדורות הקודמים אל הכוח המוסרי של אי-האלימות כאמצעי להפוך את עמנו לטוב יותר - התארגנו, צעדו והפגינו יחד בדרכי שלום כדי להגשים את המלים שהכריזו על הקמת מדינתנו: "בעינינו אמיתות אלה ברורות מאליהן, שהרי כל בני האדם נבראו שווים".

מלים אלה חייבות להדריך את תגובתנו לשינוי במזרח התיכון וצפון אפריקה - מלים האומרות לנו כי סופו של הדיכוי להיכשל, שרודנים יפלו וכי כל גבר ואשה ראויים לזכויות השייכות להם בלבד. לא יהיה זה קל. אין קו ישר להתקדמות, והקשיים נלווים תמיד לעונת התקווה. אך ארה"ב הוקמה על סמך האמונה שבני אדם צריכים לשלוט על עצמם, וכעת, איננו רשאים להסס לעמוד איתן לצדם של אלה המושיטים את ידיהם לזכויותיהם, היודעים שהצלחתם תיצור עולם שקט יותר, יציב יותר וצודק יותר.



הנשיא אובמה, אתמול


אובמה וקלינטון, אתמול בוושינגטון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו