בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היום לפני 40 שנה: ניו יורק טיימס מפרסם את "מסמכי הפנטגון"

תגובות

ב-13 ביוני 1971 פרסם הניו יורק טיימס את הפרק הראשון בסדרת מסמכים שהגיעו לידי המערכת מדניאל אלסברג, עובד "תאגיד ראנד" האמריקאי, גוף המעסיק צוותי חשיבה בתחומים שונים. המסמכים שהודלפו לעיתון היו חלק מדו"ח שהזמין ב-1967 שר ההגנה האמריקאי דאז רוברט מקנמארה, בנושא יחסי ארה"ב-וייטנאם בשנים 1945-1967.

7,000 המסמכים שהגיעו למערכת היומון המכובד לא היו שיר הלל לממשלים, שבאותה תקופה השקיעו את הצבא האמריקאי עמוק בבוץ המלחמה. הניירת תיעדה את טיפולם של ארבעה ממשלים אמריקאיים (טרומן, אייזנהאואר, קנדי וג'ונסון) בנושא וייטנאם, ופרסומה הוגדר בפי עורך העיתון "פתיחת תיבת פנדורה".

במאמר שכתב ל"הארץ" ב-2010, לאחר התפוצצות פרשת ויקיליקס, הבהיר אלסברג כי "המסמכים חשפו שקרים וטיוחים מצד הממשל, אולם מסמכי עיראק שפורסמו על ידי ויקיליקס עשויים להיות חשובים יותר".

ממשל ניקסון ניסה למנוע את המשך הפרסומים, אולם הדיון בנושא והערעור לבית המשפט העליון של ארה"ב הסתיימו בהחלטה לאפשר את הפרסום. מי שטען בשם העיתון היה עורך הדין פלויד אברמס, שהסתמך על "זכות הציבור לדעת". הוא הפריך את טיעוני התביעה בדבר הסכנה לביטחון האומה והחשש, כך לפחות לפי כותרת "הארץ", שלפיה "ברית המועצות תפענח הצופן האמריקני בעקבות גילויי הטיימס".

רק שלוש שנים מאוחר יותר, במאי 1974, ציטט "הארץ" את הוושינגטון פוסט שטען כי "מסמכי הפנטגון היו בידי הרוסים עוד לפני שפורסמו בארה"ב". לפי הדיווח ביומון, אלמוני העביר את המסמכים ומכתב הסבר לשגרירות ברית המועצות בוושינגטון לפני תחילת הדיון הראשון בבקשת צו איסור הפרסום. הדיון לא בוטל על אף שבממשל היה ידוע בדיעבד כי המסמכים נמצאים בידיים סובייטיות.

20 שנה אחרי החשיפה הראשונה, פרסם "הארץ" את מאמרו של א.מ. רוזנטל, מי שהיה בזמנו העורך בפועל של הניו יורק טיימס, בו התייחס להתלבטות אם "לפרסם או לא לפרסם" את חבילת המסמכים שנמסרה לידי גורמים בעיתונו. "החבילה הציבה שאלות רבות וחשובות. משמעותן של פטריוטיות וטובת המדינה, ייעודה של העיתונות, גבולות החופש השמור בחוקה לכל אזרח אמריקאי, המוניטין של העיתון". לפי רוזנטל, לאחר דיונים במערכת וקבלת אישור המו"ל, פורסם במהדורת יום ראשון ב-13 ביוני הפרק הראשון מתוך תשעה פרקים שפורסמו בשבועות הבאים בתקשורת האמריקאית.

יומיים לאחר הפרסום, השיג הממשל צו למניעת המשך הפרסום והחל אחד ממשפטי העיתונות החשובים ביותר בארה"ב. בסופו של דבר פסק בית המשפט העליון נגד התביעה ואישר את הפרסום. רוזנטל סיים את מאמרו בעצה שהעניק לעורכי עיתונים אחרים. "תחילה השג את העמיתים ואת היועצים המשפטיים הנכונים. שנית, אם אתה חש בעצמותיך שהמידע הסודי חיוני כדי לאפשר לציבור לדעת לאן הולכת ממשלתו או מהיכן היא באה, יש רק תשובה אחת לשאלה שנשאלנו בשעתו, 'איך יכולתם לפרסם זאת'? התשובה היא, 'איך יכולים אנו לא לפרסם זאת'"?

עוד כתב רוזנטל כי "ב-1989 בא פרק הסיום. ארווין גריזוולד, מי שהיה היועץ המשפטי של הממשל ומי שניהל את התביעה נגדנו אמר כי מעולם לא ראה אף לא שמץ של סכנה לביטחון הלאומי מפרסום מסמכי וייטנאם".

גם היום היסטוריונים בעולם ממשיכים לחקור את פרשת פרסום המסמכים. הם מנסים להבין כיצד נגרר הציבור האמריקאי עמוק יותר ויותר למלחמה, שנמשכה שנים רבות, בעוד איש בהנהגה לא טרח מעולם לחשוף את האמת המלאה. לפי רוזנטל, גם הנשיאים עצמם "גיששו באפלה והיו נפחדים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו