בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הארץ של הסופרים | הסופרת מאיה ערד נכחה בשימוע של דומיניק שטראוס-קאהן

לרגע קצר, לפני יותר משבוע, בעת השימוע של דומיניק שטראוס-קאהן, יו"ר קרן המטבע הבינלאומית לשעבר, המואשם בניסיון אונס ותקיפה מינית, נפגשו עיניו עם מאיה ערד, שהתחלחלה ומיהרה להסב מבט

תגובות

הוא התחיל לחשוד שמשהו השתבש כשסירבה לקחת את הכסף. זה תמיד עבד בעבר. כל כך הרבה פעמים. לא היה צריך אפילו לדבר, הן הבינו מיד. והוא תמיד שילם בנדיבות. לפחות מאה דולר, למרות שבקלות היה יכול להסתפק בחצי. אבל זה עניין של עיקרון אצלו. בחיים הפרטיים כמו בעבודה. לתמוך במדינות מתפתחות. לחשוב גלובלית, לפעול מקומית.

הארץ של הסופרים | 53 סופרים ומשוררים ממלאים את מקומם של כתבי "הארץ"

רוצים להגיב לסופרים? כנסו לעמוד הפייסבוק שלנו

הפעם חשב שיהיה קל במיוחד. יש לו חולשה למערב אפריקאיות. כמה שהמתניים שלהן דקים, ככה התחת עגול. הוא לא העלה בדעתו שתסרב. בכסף הזה היא יכולה לפרנס כמה שבועות טובים את כל המשפחה שהשאירה שם. הוא ניסה בצרפתית. באנגלית. בידיים. אפילו הוסיף עוד כסף, כמו שהוא עושה במקרים מיוחדים. הרי אין אשה שלא רוצה לתת. יש רק גבר שלא יודע לקחת. כסף וכח. או כסף. או כח. אחד מהם חייב לעבוד. אבל הפעם, ידע כבר, משהו השתבש.

מאיה ערד, מימין, מחכה לשימוע של שטראוס-קאהן מחוץ לאולם בית המשפט בניו יורק, החודש. תצלום: נתן דביר

בשבע בבוקר הצלמים מתמקמים מאחורי המחסום ליד בית המשפט הפלילי של מנהטן, מנסים לתפוס עמדה טובה: עוד שעה וחצי ייכנס דומיניק שטראוס-קאהן לשימוע. בזמן שהם עסוקים בעבודה שלהם אני עסוקה בזו שלי: מנסה להמציא סיפור שמוליך מהסוויטה בסופיטל לבית המשפט. כבר יותר משלושה שבועות שאני לא יכולה להפסיק לחשוב על הפרשה הזו, לנסות להבין מה קורה בין חדרנית מהגרת, אלמנה, חד הורית, לבין נגיד ושוע, בדרכו להיות נשיא צרפת. לטוקבקיסטים הכל ברור: "הוא חולה מין". "היא רודפת בצע". שניהם נראים לי מוצא קל מדי, אבל שום סיפור לא מצליח לסבר את האוזן.

מאוטובוס לבן שנעצר מול בית המשפט יורדות עשרות נשים בשמלות וסינרים בגוני שחור, כחול ובז'. הצלמים מזנקים לתפוס תמונה. "אלה חדרניות?" אני שואלת גבר בחליפה שעומד לידן. "לא אומרים חדרניות", הוא גוער בי. הוא מסרב להזדהות אבל מוכן לספר שהוא פעיל באיגוד עובדי בתי המלון ועזר לארגן את ההפגנה הזו. אני מתנצלת ומבקשת את המונח התקין פוליטית. הנה למדתי: Room attendants.

בשמונה ורבע התור בקומה השלוש עשרה בבית המשפט כבר ממלא את כל המסדרון. הרבה אנגלית במבטא צרפתי נשמעת. כולם רציניים, מדברים בשקט. אף אחד לא מחייך. לא מספר בדיחות על נגידים וחדרניות. על הקיר תלוי דף נייר שעליו מודפסים שמות הנאשמים בהם ידונו היום. שטראוסקאהן ללא מקף, דומיניק ללא ה-E בסופו, מופיע ראשון. אחריו עוד ארבעה שמות. מנדז. פלורס. הרננדז. סמית.

כתב של הרדיו הצרפתי מבקש לנצל את הזמן ומחפש עיתונאי אמריקאי שמוכן להתראיין. אשה כבת שבעים, צנומה, בג'ינס וצמות דקיקות, מתנדבת מיד. הצרפתית שלה מצוינת, אבל במהרה מתברר שמדובר בתמהונית גמורה, "במאית של סרטים דוקומנטריים", לדבריה, שמתעניינת בפרשה עד אובססיה. נאמנה לדימויי הקולנוע, היא משווה את הסיפור ל"רשומון". הסיפוק שפוך על פניה כשהכתב מקליט את דבריה. מבחינתה, כל זה כבר היה שווה.

פקיד בית המשפט סוקר את התור ומודיע שלא יהיו מקומות לכולם. התור, שהיה מנומס להפליא עד עכשיו, מתפרק. אנשים נדחפים, למרות גערותיו של הפקיד: "אם תדחפו אף אחד לא ייכנס!". הדלת נסגרת. העיתונאי חיים הנדוורקר, שמלווה אותי, בפנים. אני בחוץ, יחד עם הבמאית התמהונית, עיתונאית ספרדייה, עיתונאי גרמני, ועוד רבים אחרים. האכזבה גלויה על פני כולם. מישהי על סף דמעות. "אין עוד מקומות, אבל אני אראה מה אפשר לעשות", מבטיח הפקיד. מכולם, רק אני נמצאת מספיק זמן באמריקה כדי לדעת שאף אחד לא ייכנס. הפקיד, מצדו, נהנה להתעלל באלו שנשארו בחוץ: נותר רק עוד מקום אחד, וכל אחד מוזמן לנסות לשכנע אותו למה דוקא הוא ראוי לו. אני פונה אליו ומסבירה שהעמית שלי, שנמצא בפנים, מוכן לוותר לי על מקומו. אני מכירה היטב את הקשיחות האמריקאית ויודעת שהסיכוי קלוש, אבל הפקיד לא מוותר על עוד הזדמנות להתעלל באלו שנותרו בחוץ ושולף אותי מהתור. חיים יוצא. אני בפנים.

האולם ישן ומרשים. המושבים עשויים עץ עבה. מעל דוכן השופט דגל ארה"ב ודגל ניו יורק. בפנים כבר יושבים התובעים ודונלד טיילור, אחד הסנגורים. כמה דקות מאוחר יותר נכנסים הסנגור השני, ברפמן, ואן סנקלייר, אשתו של שטראוס-קאהן: הוא חמור סבר, היא זקופה בחיוך מתריס. מכולם, כך נראה, היא המשוכנעת ביותר בחפותו של בעלה. שתי דקות אחר כך הקהל נדרך. "הוא" מופיע. לא גבוה, אבל מאוד מוצק. הכתפיים שלו רחבות מאוד אבל שחוחות. הוא פוסע לאט, לבוש חולצה לבנה מגוהצת, חליפה כחולה, נעליים שחורות מבריקות, שיער מסורק. "חסר הבעה", תיאר כתב "ניו יורק טיימס". אני מדמה לראות חיוך עצוב על פניו. כשהוא מתיישב בגבו אלי אני מבחינה בקרחת קטנה במרכז הקודקוד, שאף פעם לא רואים בתמונות.

השופט, מייקל אובוס, פותח את הישיבה. פקידה צעירה בלבוש מרושל משהו מקריאה את סעיפי האישום. האקוסטיקה באולם גרועה. הכתבים הצרפתים מתקשים מאוד להבין את הנאמר. השופט פונה אל הנאשם: האם אתה מודה? המלים מגיעות אלינו, חלשות מאוד: נוט גילטי. הנחתי שיצעק אותן בגאווה. במקום זה הוא פולט אותן, כמו לצאת ידי חובה. השופט עובר על עוד כמה עניינים פרוצדורליים וקובע מועד לדיון הבא. הישיבה מתפזרת. אני מנצלת את המהומה ומתקרבת אליו. הוא עומד לרגע במקומו, לא בטוח לאן ללכת. מקרוב השקיות מתחת לעיניו בולטות עוד יותר. על הלחיים שלו אני מבחינה בכתמי זיקנה חומים. לרגע קצרצר עינינו נפגשות ואני מתחלחלת, ממהרת להסב מבט.

הצלמים עדיין מחכים ביציאה מבית המשפט. החדרניות מקבלות אותו בנפנופי אגרוף כשהוא יוצא, שלוב זרוע עם אשתו. היא עדיין מחייכת את החיוך המתריס. גם המבט שלו מאושש יותר, הראש מורם. הם פוסעים יחד, לאט, שומר ענק לצדם, סופגים את העדשות וקריאות הבוז. אני נדחקת בין הצלמים, שוב קרובה מאוד אליו. פתאום הוא מתנודד: חרטום נעלו נתקל בשבכה מעל פתח אוורור והוא כמעט מועד, אבל מיד מתעשת ונכנס למכונית השחורה שממתינה לו. העיתונאים נשארים במקום, מראיינים את החדרניות. אשה מבוגרת בתלבושת אפריקאית מנסה למשוך תשומת לב עיתונאית. מי היא? "המלכה האם האפריקאית". מה היא עושה כאן? "מייצגת את כל הנשים". האם היא ממערב אפריקה? "אבותי הגיעו מאפריקה כעבדים". הצלמים מתחילים לקפל את הסולמות והכיסאות. הרחבה מלאה כוסות קפה, פחיות רד בול ומפיות נייר. בית המשפט מתמלא מחדש: שני צעירים היספנים. נערה עם תינוק. נער שחור אסור באזיקים, מובל בידי שני שוטרים.

כמה מאות מטרים מבית המשפט, ברחוב פרנקלין בטרייבקה, עומד ביתו הזמני של שטראוס-קאהן. בית יפהפה: שתי קומות. לבנים אדומות. שני עציצים גדולים עם עצים בכניסה. ארבעה חלונות גדולים עם כרכובים בהירים בכל קומה, מוצלים כולם בווילונות בהירים ועבים. מהצד השני של הרחוב, מאחורי מחסום, מתקבצים צלמי עיתונות, סקרנים וצלמים חובבים. עוברים ושבים חולפים על המדרכה. "הם מצלמים, הם עיתונאים", מסבירה אם לילדיה באינטונציה דידקטית. הילדים לא שואלים מה מצלמים. "אין לכן מה לעשות בחופשה בניו יורק?" נוזף צלם חדשות בשתי תיירות צרפתיות. "גועל נפש", הוא מסנן לעצמו. אחת התיירות, מבוגרת ומאופרת מאוד, משוכנעת שכל העניין הוא מלכודת פוליטית. חברתה משוכנעת שמה שקרה היה בהסכמה: "זה ברור. יש לו בעיה להשיג בחורות?". גם הן, כמוני, מנסות לחבר סיפור, להסביר לעצמן.

בטינה שיין, עורכת דין פלילית שמכירה את סנגורו של שטראוס-קאהן, מסבירה לי שהעבודה של ההגנה לא שונה באופן מהותי. "הגנה טובה יוצרת תסריט אלטרנטיבי, שמתיישב עם העדויות וזורע אצל המושבעים איזשהו ספק בוודאות של ההרשעה. במקרה הזה קו ההגנה יהיה ככל הנראה שהעניין היה בהסכמה, והמניע כספי. ההגנה תטען שהעדויות אינן מצביעות בהכרח על אקט בכפייה. היא תבדוק גם אם המתלוננת היתה בקשיים כלכליים, האם פיגרה בתשלומי חשבונות. גם העובדה ששכרה עורך דין עלולה לשחק לרעתה - כביכול היא כבר מתכננת תביעה אזרחית כדי להרוויח כסף".

בינתיים מול הבית הצלמים מזנקים: שליח במדים כחולים מתקרב לדלת, בידו סידור פרחים, סחלבים בעטיפת צלופן. מרחוק אני מבחינה גם במעטפה לבנה מצורפת. מי שלח את הפרחים? מה כתוב בפתק? אני יכולה רק לדמיין. השליח נבלע פנימה ויוצא אחרי רגע. ההתרגשות שוככת. האנשים ממשיכים לרבוץ בשמש הלוהטת. בתי העסק כבר תלו שלטים המגרשים את העיתונאים מתחומם. מישהו מרטיב את המישורת שלו במי שופכין, להרתיע את אלו שמבקשים להסתופף בצל שבשטחו.

במלון שלי, הכי רחוק שאפשר מהפאר של סופיטל, מונחת מעטפה על השידה ליד המיטה. החדרנית כתבה עליה את שמה, כריסטינה. היא ציירה גם סמיילי והוסיפה "תודה". כתב היד ילדותי. האותיות משורטטות ביד לא בטוחה. בכל זאת הופקו איזשהם לקחים מהפרשה, גם אם צנועים: במלון סופיטל יורשו מעתה החדרניות ללבוש מכנסיים. בדירה ברחוב פרנקלין מועסקים רק עובדי ניקיון ממין זכר. אני משאירה שטר במעטפה לפני שאני עוזבת את המלון.



שטראוס-קאהן, שני משמאל, מלווה באשתו העיתונאית, אן סנקלייר, בדרכו לשימוע



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו