בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היפאנים מלקטים בזהירות רסיסי חיים

המסע לקמאישי

תגובות

הדרך החוצה מטוקיו, שעת לילה מאוחרת בשיא עונת הגשמים. הכבישים ריקים יחסית. תשע שעות נסיעה במכונית שכורה עד לעיר קמאישי שבמחוז איוואטה. ארי, יפאנית בת 25 שעובדת בסוכנות נסיעות בטוקיו, ואריק, שוודי בן 39 שחי ביפאן חמש שנים ועובד כמדען במכון לחקר הסרטן, כבר היו קודם לכן באזורים מוכי האסון שבצפון מזרח המדינה. ארי אספה בשבוע שקדם לנסיעה אוכל ומוצרי יסוד. המכונית עמוסה בכל טוב: קופסאות שימורים, בקבוקי מים, ממתקים, קפה, חיתולים, נייר טואלט, מוצרי קוסמטיקה ועוד. זו הנסיעה הרביעית של ארי כמתנדבת, ובכל פעם היא נוסעת לאזור אחר. לא קשה למצוא מקום חדש, מאחר שהאזור שבו הכה הצונאמי הוא כה עצום: מאות קילומטרים נפגעו באותו יום לפני שלושה חודשים, 11 במארס 2011.

אגרת הנסיעה בכביש המהיר לצפון מזרח יפאן היא 1,000 יין, כעשרה דולרים. זהו סוף השבוע האחרון שניתן ליהנות מתעריפי נסיעה כה זולים. לפני כשנתיים החליט משרד התחבורה להוזיל את תעריפי הנסיעה בכבישי האגרה בסופי השבוע, כדי לעודד יציאה לטיולים ברכב פרטי. משבוע הבא חוזרים לשלם בסופי השבוע את התעריפים הקבועים - שיכולים להגיע גם ל-100 דולר. זהו רק אחד מן הצעדים שנקטה ממשלת יפאן כדי ליצור יש מאין מימון לתהליך השיקום הארוך והמורכב של צפון מזרח המדינה. הקיץ הזה ביפאן הוא גם כולו בסימן של חיסכון באנרגיה. בכל מקום ישנן מודעות או פרסומות בטלוויזיה המבקשות מהציבור לחסוך בחשמל. קרונות הרכבות עדיין חשוכים ביום, ובבתי ספר רבים החל מיולי ועד היציאה לחופשת הקיץ באוגוסט לא יתקיימו שיעורים לאחר הפסקת הצהריים, כדי שלא יהיה צורך להשתמש במזגנים.

נוף פסטורלי

בשעת בוקר מוקדמת יורדים מן הכביש המהיר אל נוף קסום ופסטורלי של הרים מוריקים, שדות אורז ירוקים ועצים תמירים. קשה לדמיין שלא הרחק מהפסטורליות התמימה והכובשת הזו התרחש אסון בממדים כה גדולים. ב-7:00 בבוקר מגיעים למרכז מתנדבים שהוקם במבנה ארעי לא רחוק ממרכז העיר קמאישי. המרכז נפתח בתשע, אבל המנוחה ברכב נקטעת בשעה 7:35 ברעידת אדמה בעוצמה 5. מאז 11 במארס רעשי המשנה אינם פוסקים - אחד או שניים בשבוע, בעיקר באזורים שקרובים למרכז הרעש המקורי. בשעה 9:00 מתייצבים במרכז עשרות מתנדבים, שחלקם מגיעים באופן מסודר באוטובוסים מאזורים דרומיים ומרוחקים יותר מטוקיו.

פינוי זהיר של ההריסות

האזורים שבהם נעשות עבודות השיקום מכוסים בחורבות כבר למעלה משלושה חודשים. הצונאמי לקח אתו לים חלקים גדולים מהיבשה, אבל גם סחף ליבשה חיים מן הים, ועל כן הפך הריח ברוב המקומות למאוד לא נעים. דגה וצמחי ים נרקבים בין ההריסות, כנראה לצד גופות של נעדרים רבים. מנתונים רשמיים עולה שמספר הנעדרים עדיין גבוה מ-8,000. זו אחת הסיבות לכך שעבודות הפינוי נעשות בזהירות ובתשומת לב רבה. לכן אי אפשר לעלות עם דחפורים על תלי החורבות ולפנות אותם במכה אחת. ליפאנים גם חשוב להציל כל פיסת חיים שמתגלה בין ההריסות. הם רואים בכך מלאכת קודש, אמנם ארוכה, מתישה ומצריכה סבלנות רבה, אך שיש לעשותה.

אחרי רישום ותדריך קצר מקבלים מפה, מפתח ויעד: בניין בית ספר יסודי בהרים. לאחר נסיעה של חצי שעה מגיעים אל מבנה בית ספר ישן, הניצב גבוה בין הרים ובתים כפריים יפאנים. לאחר כמה דקות מצטרפים מתנדבים נוספים: נקאמורה סאן, רוזה ושתי בנותיה התאומות, ארי וריינה. רוזה היא מקסיקאית שהתחתנה עם יפאני לפני 25 שנה, ומאז גרה ביוקוהמה שליד טוקיו. בנותיה לומדות כרגע באוניברסיטה בטורונטו, ובאו ליפאן לבקר את המשפחה בחופשת הקיץ.

תמונות משנות ה-40

המפתח ממרכז המתנדבים פותח את אולם הספורט של בית הספר. האולם כולו מלא שולחנות צרים, ועליהם עשרות של אלבומי תמונות ותמונות יחידות בתפזורת. בחלקים אחרים של האולם ישנם תיקי בית ספר של ילדים, בובות ונעליים, אך רובו של האולם מלא בתמונות. נקאמורה סאן מסביר שהמטלה היא לעבור ארגז אחרי ארגז ולבדוק אילו מהתמונות ניתן להציל, ואילו לא.

הכמות בלתי נתפשת. כפפות, מסיכה, מברשות קטנות, מגבות, חומרי ניקוי ומתחילים. קשה להסביר במלים את התחושה. כל אחד עסוק בפיסת החיים הקטנה שמצא באחד הארגזים: ספרי מחזור, אלבומי חתונות, אלבומי משפחה, תינוק שנולד, מסיבת יום הולדת, טיול לאירופה, סקי בהרים, תמונות משנות ה-90, תמונות משנות ה-80 והנה תמונות בשחור-לבן שמהן נשקפת יפאן של שנות ה-50 וה-40. מי הם האנשים שבתמונות, מי מהם נשאר בחיים, מי איבד את ביתו או את משפחתו. איפה הם היום? אין לדעת.

כל הזמן נכנסים אל האולם תושבי המקום. בכניסה הם מקבלים כפפות גומי ומסיכה, וכל אחד ואחד מהם עובר שולחן-שולחן, ארגז-ארגז, ובודק את התכולה. אולי במקרה הם ימצאו היום פיסה מהחיים שהיו לפני בואו של הגל האדיר והנורא. באותו יום 16 בני אדם מצאו תמונה או חפץ כלשהו שהיה שייך להם או למכר שלהם, והתרגשות גדולה אחזה בהם ובכל הנוכחים.

צפירת דומייה

בשבילי זוהי תחושה משונה. זה הרי מה שחוויתי על בשרי לפני כ-14 שנה, ולכן עצם העובדה שאני מוצאת את עצמי עושה את העבודה הזו אי שם בצפון מזרח יפאן, מהממת אותי. ב-1997 נהרג אחי הצעיר הרן באסון המסוקים. מבין הדברים המעטים ששרדו את האש הנוראה היתה תמונת פספורט אחת קטנה, שהוא וחברו הטוב עשו בליל שיכרות באחת מן המכונות האוטומטיות לצילום. זו הרגשה משונה ומצמררת לאחוז בחפץ ששרד תופת נוראה שבה קיפחו את חייהם רבים כל כך. אתה תוהה איך זה שתמונה אחת קטנה שרדה. והנה אותה הרגשה בבית ספר ישן בהרי יפאן, שלושה חודשים אחרי צונאמי הרסני.

בשעה 14:46 יוצאים כולם מן האולם כי החלה צפירת דומייה של דקה. הצפירה נשמעת במלוא שלושה חודשים לרעידה, אבל לא בכל רחבי יפאן, אפילו לא בטוקיו, אלא רק באזורים שבהם היו אבידות בנפש. ארי אומרת שכנראה לאורך כל השנה, ב-11 בכל חודש בשעת האסון, תישמע צפירת דומייה.

אחרי תום העבודה באולם הספורט, בסופו של היום, רק בשניים מארבעה מקלטי מפונים מסכימים לקבל את המצרכים הרבים שארי הביאה מטוקיו. יש צורך באישור מיוחד כדי לקבל מצרכים מאנשים פרטיים. את הביורוקרטיה היפאנית גם צונאמי, אדיר ככל שיהיה, לא יצליח לשבור.



תצלומים מתוך הארגזים באולם הספורט. מי הם האנשים שבתמונות? מי נשאר בחיים?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו