היום לפני 51 שנה: בניין מוזיאון גוגנהיים מזעזע את ניו יורק

21.10.1959

ליטל לוין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ליטל לוין

"שבעה חודשים אחרי מותו, זעזע היום פרנק לויד רייט, ילד הפלא של האדריכלות הבינלאומית, את ניו יורק במה שהוא אולי המוזיאון לאומנות המעורר מחלוקת ביותר בכל העולם", כתב ב-21 באוקטובר 1959 עמוס אילון, אז שליח "הארץ" בארצות הברית. "המדובר הוא במוזיאון החדש על שם סלומון גוגנהיים, מבנה דמוי קפיץ מבטון חשוף ובו האוסף האמנותי הגדול של הפילנתרופ היהודי המפורסם, סלומון גוגנהיים".

מהומה גדולה עורר הבניין הספיראלי העצום, אפילו אצל הניו יורקים שהיו רגילים לראות את פניה המשתנות תדיר של עירם. "יום יום מצטופפים רבבות לפני הקופות", דיווח אילון שוב כמה ימים אחר כך. "אנשי עסקים ובני נוער עומדים בכניסה ומתווכחים. עיתונים ושירותי שידור מתנצחים ביניהם בוויכוח גדול, המזכיר את הוויכוחים הפומביים של ערי הרנסאנס, שהביאו לא פעם להתאבדותו של האדריכל".

רייט מת בגיל 91, חודשים ספורים אחרי חנוכת הגוגנהיים, אבל אילון שיער שגם לו היה חי, "ספק אם היה שולח יד בנפשו. ?הילד האיום' של הארכיטקטורה אהב לזעזע את הבריות". הדימוי הרווח לגוגנהיים החדש הכיל גם הערה על מתכננו: "חולץ פקקים ענק שהוטל בין גורדי השחקים על ידי אדריכל שיכור. בשדרה החמישית, שכנו המתנכר של סנטרל פארק, פונה אל תוך עצמו בלבד".

"המפנה מוחלט. איש עוד לא ראה מוזיאון כזה", כתב אילון אחרי שנכנס פנימה. "בהיכנסך לבניין אתה מרגיש סחרחורת", סיפר, "באור המסנוור נראה המוזיאון כבניין שאין בו קו ישר אחד. כל הקוים אלכסוניים ומרימים את עיניך אל כיפת הזכוכית הזוהרת. אחרי שעינך (הרגילה לקווים מאוזנים או מאונכים) מתרגלת לחוויה מוזרה זו, אתה חש מה שפרנק לויד רייט הבטיח שתחוש: חלל זוהר אחיד ונישא, שבו מתרוממת ראמפה לוליינית אל מעלה הבניין; חלל - שבו אתה מרגיש לא כבתוך בית כי אם בתוך יצירה פיסולית".

איש עוד לא ראה בניין כזה, אבל גוגנהיים היה מוזיאון לפני הכל. רייט, שתיכנן את המבנה כבר בשנות ה-40, הקדיש אותו ל"שחרור הציור על ידי הארכיטקטורה". הוא מאס במוזיאונים שהיו כחדרי אחסון, עבודות אמנות מגובבות על קירותיהם. הוא הגה מוזיאון "אורגני, שכולו חלל אחד על קומה רצופה יחידה, ושבו צומחים המוצגים והקירות אורגניים כעץ השדה, להשגת אחדות שלמה בין הצופה, התמונה והארכיטקטורה".

המבקרים חשבו דווקא שהבניין מתנכר הן לתמונות והן לאנשים שצופים בהן. מבקרת הארכיטקטורה של הראלד טריביון אמנם היללה את הבניין, אבל מעטים הצטרפו לשיר ההלל שלה. אמרו על גוגנהיים שהוא נוגד את עקרון ה"ענווה מול הטבע" שרייט נלחם עליו כל ימיו, והפגינו באהבתו לקווים נמוכים; שהצגת האמנות בו היא "טוטליטרית", מחייבת את הצופה ללכת לכל אורכה של הרמפה, "לבלוע ?מכסת אמנות' כחוק, במקום - כבמוזיאונים מסורתיים - לנדוד בנחת מתמונה אחת, החביבה עליך, לתמונה חביבה אחרת", כתב אילון.

ניו יורק טיימס קבע שהמוזיאון הוא כישלון חרוץ, הרפתקה חסרת אחריות של גאון. "נטושה בו מלחמה בין הארכיטקטורה לציור", כתב מבקר הארכיטקטורה של העיתון, "מלחמה שבה יוצאים שני הצדדים מפסידים". הקולוסוס הארכיטקטוני, כתב, מחניק את התמונות "ועושן למעין מסיגי-גבול במצבת הזיכרון הכמעט מגלומנית שהקים לעצמו פרנק לויד רייט".

אם מצבה הקים לעצמו, הרי הקימה במקום ששנא שנאה עזה. אילון כתב על יחסו של הארכיטקט לניו יורק: "לפחות פעמיים תבע, בכל הרצינות, למחותה מעל פני האדמה".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ