נפילתו של הקומוניזם האיטלקי

מירון רפפורט
מירון רפופורט
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מירון רפפורט
מירון רפופורט

אם מסתכלים על המפה הפוליטית במערב, מה שקרה באיטליה בסוף השבוע נראה הגיוני. בשום פרלמנט אירופי אין נוכחות משמעותית של מפלגה המכנה את עצמה "קומוניסטית". ודאי שאין מדינה אירופית שמפלגה קומוניסטית היא חלק מהקואליציה בה ושיו"ר הפרלמנט חבר במפלגה הנקראת "התחייה הקומוניסטית". עד סוף השבוע שעבר היתה איטליה יוצאת דופן בעניין זה. לא עוד. לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה לא תשב בפרלמנט האיטלקי מפלגה שבסמל שלה יש פטיש ומגל.

כמו תמיד, אפשר למצוא את הנסיבות המיידיות שהביאו למפלה הזו. הפיצול האופייני כל כך לשמאל למפלגות קטנטנות ולתת-מפלגות קטנטנות עוד יותר; שיעור נמנעים גבוה שפגע בעיקר בשמאל היותר רדיקלי; ורצון של תומכי השמאל לתת את קולם למפלגה אחת גדולה. ברלוסקוני כל כך שנוא בשמאל האיטלקי, שרבים היו מוכנים לסתום את האף ולהצביע בעד "המפלגה הדמוקרטית" הסוציאל-דמוקרטית המתונה בראשותו של ולטר ולטרוני, למרות שהוא לא היה כוס התה שלהם. או כוס היין, במקרה האיטלקי.

אבל יש גם סיבות עומק. לשמאל הרדיקלי, הקומוניסטי, היה בסיס עממי רחב, עוד מימי המאבק נגד הפאשיזם והנאציזם, בסיס שבו התחברו פועלים עם אינטלקטואלים. הבסיס הזה, שהביא את המפלגה הקומוניסטית להיות הגדולה ביותר במערב במשך שנים, הלך ונחלש, אבל החזיק איכשהו, למרות כל השינויים שעברו על החברה האיטלקית. אולי בזכות האופי האיטלקי החשדן כלפי כל שלטון, כל מוקד כוח.

בבחירות האלה הבסיס הזה קרס. המעמדות הנמוכים של הצפון, שפעם היו המאגר האלקטורלי הגדול של השמאל העממי האיטלקי, מצאו מוצא אחר לזעם שלהם. "הליגה הצפונית" של אומברטו בוסי הסבירה להם שהם מקבלים שכר גרוע בגלל הממשלה הבזבזנית ברומא, בגלל המהגרים והזרים. הם קנו את זה, ומחקו סופית את השמאל הרדיקלי. לא בטוח שהוא יקום מחדש, ואם הוא יקום, סביר יותר שהצבע של השמאל הזה יהיה ירוק. לא אדום.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ