אריתריאה: פעם היתה כאן מושבה איטלקית לתפארת

היסטוריה עקובה מדם הותירה את אריתריאה שבמזרח אפריקה סגורה ומבודדת. מעט התיירים שבאים אליה יכולים להתרשם מאדריכלות יוצאת דופן - אר-דקו במיטבו שבנו האיטלקים בעת ששלטו במדינה בתחילת המאה ה-20. וגם החופים יפהפיים

ניו יורק טיימס
ג'פרי גטלמן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניו יורק טיימס
ג'פרי גטלמן

ישבנו על ספסלים קשים כאבן, מזיעים, מכוסים בפיח ומתקדמים במהירות של כמה קילומטרים לשעה בלבד.

אך אהבנו כל רגע של הטיפוס האטי במעלה ההר, ברכבת קיטור שנבנתה על ידי האיטלקים כשאריתריאה היתה היהלום שבכתר אפריקה האיטלקית. מחוץ לחלונות נפרש נוף מוכה-שמש שהמודרניות לא נגעה בו - קירות אבן, מפלים מטפטפים, ילדים מושכים גמלים, נשים מהלכות בכבדות בשבילים ובאפן טבעות זהב. השמים היו כחולים לחלוטין - נראה שזה תמיד כך כאן - וממסילת הרכבת, בגובה של כשני קילומטרים מעל פני הים, יכולנו לראות למרחק של מאות קילומטרים בכל כיוון.

לטוב ולרע, אריתריאה היא מדינה שבה הזמן עצר מלכת. זקנים בכובעי "פדורה" ומשקפי שמש איטלקיים ישנים ממלאים את שדרת הרנט, השדרה המרכזית והמנוקדת דקלים בבירה אסמרה. העיר עצמה היא חלון ראווה של דוגמאות נועזות וגחמשל אדריכלות האר-דקו של שנות ה-30, משומרות בשלמותן הודות לאוויר המדבר הדליל.

למשל, "סינמה אימפריו", שנבנה ב-1937, עם חזית שנראית כמו מעגל חשמלי; או "באר זילי", בעל הקירות המקומרים והחלונות העגולים. רוב הבניינים האלה אינם מוזיאונים, והם בשימוש גם היום - שרידים של תקופה שחלפה מהעולם אך איכשהו עדיין חיה.

אבל יש גם יוצא דופן אחד - תחנת דלק שאינה פעילה ונראית יותר כמו מטוס או חללית, עם כנפי בטון שתלויים באוויר. היא נראית מרחפת כמעט. בעוד נשים יחפות בצעיפים מסורתיים עברו לידי, עמדתי שם וחשבתי: מתי נחת כאן הדבר הזה?

אפריקה? מיאמי?

הפלא האדריכלי ששמו אסמרה אינו תוצאה מכוונת של קרב שימור עיקש. לא. היו קרבות אמיתיים, והיתה זו ההיסטוריה העקובה מדם של סכסוכים ומלחמת אזרחים באריתריאה שבודדה את המדינה הצרה והלא מוכרת הזאת, השוכנת לחופי הים האדום. התוצאה היא חוויית תיירות סוריאליסטית, שבה אתה חש רחוק מכל מקום אחר. אפריקה? המזרח התיכון? מיאמי? קשה להגדיר במדויק.

אין כמעט פשע. אסמרה ידועה כאחת הערים הבטוחות באפריקה. רוב התושבים אפילו לא נועלים את אופניהם. האקלים אידיאלי - 20-26 מעלות צלזיוס ביום, כ-15 בלילה. המלונות זולים אך מלאי אופי. החופים ריקים מאדם והמים צלולים.

אם כל זה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי, זה לא. אבל מצורפת לזה אזהרה חמורה: היחסים בין ארצות הברית לאריתריאה נמצאים בשפל חסר תקדים, והממשל מאשים את ממשלת אריתריאה בתמיכה בטרור בסומליה השכנה, שבה שולטת אתיופיה - יריבתה של אריתריאה. האריתריאים טוענים מנגד שהם קורבנות של קשר מערבי.

בינתיים, התיירות לא נפגעה ועוד ועוד תיירים - רבים מהם "פריקים" של עיצוב - מבקרים במדינה (ישראלים זקוקים לאשרת כניסה, הניתנת בשגרירות אריתריאה ברמת גן). עם זאת, הניירת אינה מסתיימת עם ההגעה למדינה: תיירים צריכים לבקש אישור לצאת מאסמרה ולפרט היכן ילונו ולכמה זמן. הכל נשמע קצת אורווליאני. וזה באמת כאב ראש. העצה שלי: היו סבלניים וצייתו לחוקים.

מלחמות עם השכנות

אריתריאה תמיד היתה מעין תפוח אדמה לוהט. האיטלקים כבשו אותה בסוף המאה ה-19 בגלל חשיבותה האסטרטגית בפתח הים האדום. לאיטליה לא היו מושבות רבות, ואריתריאה נהפכה מנוף לחלומותיה העולמיים. בעלי מקצוע ומלאכה זרמו לאסמרה ובנו מפעלי נעליים, מעבדות, כיכרות, מסילות רכבת ואפילו רכבל בסגנון הרי האלפים.

בין 1936 ל-1941, איטליה הפשיסטית הפכה את אריתריאה המאובקת לאחת מהמושבות המתועשות והמודרניות באפריקה. כל זה היה מלווה באפרטהייד נוקשה, שמנע מאריתריאים ומאיטלקים להתגורר, לעבוד או אפילו לשתות יחדיו.

זמן קצר לאחר תבוסת האיטלקים במלחמת העולם השנייה, אריתריאה נכבשה שוב - הפעם בידי אתיופיה. בתגובה, האריתריאים פתחו במלחמת גרילה בתחילת שנות ה-60. גברים ונשים, נוצרים ומוסלמים, חקלאים ורופאים לחמו יחד בתעלות, במה שקרוי בפיהם "המאבק". ולאחר 30 שנות מאבק, הם ניצחו. אריתריאה זכתה לעצמאות ב-1993 והעולם הגיב בהתלהבות ובאופטימיות. המנהיג שעמד בראשה היה גיבור גרילה מהולל.

מאז, אותו גיבור, הנשיא אסיאס אפוורקי - גבר גבוה, נאה ומשופם שמכונה "טום סלק של אפריקה" - מתקשה למצוא את דרכו. הוא דחה את רוב הסיוע הזר - צעד משמעותי למדי בקרן אפריקה המועדת למחסור במזון. אך כלכלת המדינה נפגעה, יש תורים לחלב וללחם (על אף שכתיירים לא התקשינו "להעמיס" טליאטלה וגלידה תוצרת בית), וצעירים רבים "תקועים" בצבא.

למעשה, מאז העצמאות, אריתריאה, שמונה כחמישה מיליון נפשות, נלחמה (או כמעט נלחמה) עם כל שכנותיה: סומליה, אתיופיה, תימן, ג'יבוטי וסודאן. הסכסוך המר ביותר התרחש בין 1998 ל-2000, כשאריתריאה ואתיופיה לחמו על עיירת גבול סתמית לכאורה. עד 100 אלף בני אדם נהרגו. לכן, לא קשה לראות מהיכן שואבת אריתריאה את מנטליות הבונקר שלה.

כנפיים בתחנת הדלק

ברגע שנחתנו באסמרה, נדהמתי מהאור הבוהק. הבירה שוכנת ברמה סלעית, כ-2,400 מטרים מעל פני הים. למעשה, זו עיר מעל לעננים.

אסמרה נהפכה למעבדת אר-דקו בשנות ה-30, לסגנונות שנתפשו כ"נועזים" מדי לאיטליה. רציונליזם, נובצ'נטו, ניאו-קלאסיציזם, ניאו-בארוק ומונומנטליזם הם חלק מהסגנונות האוונגרדיים שאתם השתעשעו כאן. התוצאה היא מאות בניינים מתיישנים בצבעים כמו כתום וסגול-חציל שעדיין עומדים בשלמותם - אף שחלקם זקוקים לשכבת צבע. עם שפע הדקלים ואור השמש, העיר נותנת תחושה של מעין מיאמי ביץ'.

"כוכבת" התערוכה, ומסיבות מצוינות, היא תחנת הדלק פיאט טליירו, שאותה עיצב ב-1938 ג'יספה פטאצי בצורת מטוס, חללית או אולי עטלף. מפגן הראווה הלא רגיל של פטאצי היה כנפי בטון שבולטות החוצה. בזמנו, רשויות העיר חייבו אותו לבנות עמודים מתחת לכנפיים, כדי שלא יקרסו, ודרישה זו היתה עלבון בעבורו. לפי האגדה המקומית, פטאצי התקין עמודים ברי-הסרה, ובטקס פתיחת התחנה שלף אקדח והכריח את הקבלן להסיר אותם. מובן שהכנפיים עדיין במקומן כיום.

ראינו הרבה פנינים מודרניות כאלה כשטיילנו בשדרת הרנט. העיר כולה, על שדרותיה הרחבות והמדרכות המרווחות, נבנתה כדי להתאים ל"פסג'יאטה", או הליכת הערב. בשעות בין הערביים אלפים יוצאים לשדרה המרכזית ואפשר לחוש את הרוח המשותפת, ששורשיה בתחילת ימי המאבק. "אל תדבר על עצמך", נכתב בשלט אחד באנגלית, "זה ייעשה אחרי שתעזוב".

ברוח שיתופית ומאופקת זו האריתריאים בנו את אחת מאנדרטאות המלחמה המקוריות ביותר. הם בחרו שלא להציב במרכז העיר פסל של הנשיא או של מפורסם אחר, אלא זוג ענק של סנדלי מתכת - כן, סנדלים. סנדל ה"שידה", נעל פלסטיק העולה שלושה דולרים ולמעשה אינה נוחה במיוחד - הוא סמל המאבק.

רוב האנשים שפגשנו היו נחמדים, עד שמדברים על פוליטיקה - אז הם נהפכו לגאים במיוחד. אריתריאים מתגאים בעצמאותם וממאנים למתוח ביקורת על הממשלה שלהם, שלא פעם כולאת מתנגדים פוליטיים. "הבעיה עם אריתריאה", הסביר חבר שמתגורר מחוץ למדינה, "היא שחצי מהחברים שלי בכלא, והחצי השני שלח אותם לשם!"

ברכבת קיטור

אחרי כמה ימים באסמרה, שמנו פעמינו למסאווה, עיר החוף הלוהטת והישנונית. נסענו ברכבת קיטור כרבע מהדרך. הרכבת נבנתה על ידי האיטלקים ב-1887 ועדיין פועלת כיום, לרוב בעבור תיירים. לאורך הדרך, הרכבת עצרה פעמים רבות כדי להעמיס פחם. "המנוע טוב", הרגיע נהג הקטר, "רק דולף מעט".

מסאווה חמה, לחה, שקטה ומצולקת ממלחמות. זהו מקום שבו אתה יכול לראות את מחיר המאבק, כמו הבניינים מהתקופה העותמאנית שגגותיהם הופצצו וסוללות אבן על החוף שמנוקדות בחורים ממכונות ירייה. בנק עתיק ויפהפה ניצב על קו המים, ובו פילסנו את דרכנו דרך קורי עכביש והריסות ומצאנו כספת ענקית פתוחה למחצה וריקה.

כמה אתרי צלילה מרהיבים נמצאים בים סוף. סירות ייקחו אותך לארכיפלג דאחלק, שבו כ-200 איים ועשרות ספינות טרופות. בלילה, כשהתקרר מעט, הלכנו לטייל. הרחובות ליד הנמל ישרים, רחבים וריקים. הרובע העותמאני בן 300 השנים, מצד שני, הוא מבוך של סמטאות קטנות ובתים מתפוררים. ריח לבונה נישא מבעד לחלונות הברים.

מבחינות רבות, אריתריאה היא הסיפור של אפריקה המודרנית, של הבטחות שלא מומשו. המודרניות תבוא לבסוף, יש לקוות שבדרכי שלום, ועד אז אריתריאה תישאר מקום אותנטי ויוצא דופן.

כן, אריתריאה מצטיינת בנופים מרהיבים, ולפי האתר של משרד החוץ הישראלי, גם ב"רמת ביטחון אישי גבוהה". אפילו א', פליט שחי היום בתל אביב, מודה ש"זו היתה יכולה להיות ארץ נהדרת, אם היו נותנים לחיות בשקט". מה חסר לו שם? לא הרבה - חופש תנועה, חירות פוליטית, חופש דת ואולי גם חופש ביטוי.

מאז העצמאות ב-1993, מכהן נשיא אחד באריתריאה, אסיאס אפוורקי, ושולטת בה מפלגה אחת. אופוזיציה פוליטית וביקורת על המשטר אסורות על פי חוק. מי שמחפש נחמה בדת, כדאי שייזהר, כי זרמים חשובים בנצרות, ביניהם הפנטקוסט, הנפוץ באפריקה, הוצאו אל מחוץ לחוק.

הצבא שולט בכל. ב', פליטה שלמדה שם באוניברסיטה וכיום חיה בישראל, סיפרה שאנשי צבא מפקחים על הלימודים ועל המשמעת. היא עצמה נעצרה לחודש מפני שניסתה לצאת מהאוניברסיטה כדי לבקר את משפחתה בלי אישור (מהצבא כמובן).

ישראל אינה מגרשת פליטים לאריתריאה על פי בקשת האו"ם, לאחר שפליטים שהוחזרו, נכלאו ועונו. ככה זה במדינה שאין בה פעילות של ארגוני זכויות אדם ואין עיתונות חופשית. ב-2001 הולאמו כל העיתונים וגורשו הכתבים הזרים. ב-2007 דירג ארגון "עיתונאים ללא גבולות" את אריתריאה במקום האחרון ברמת חופש הביטוי.

נורית וורגפט

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ