המהומות בבריטניה: לא מהומה רבה על לא דבר

ראוי שמי שמגנה את האירועים יסתכל על התמונה הגדולה: בריטניה היא מדינה שבה העשירים ביותר, המהווים 10% מהאוכלוסייה, מבוססים פי מאה מהעניים

גרדיאן
נינה פאואר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
גרדיאן
נינה פאואר

מאז עלתה לשלטון הקואליציה של המפלגה השמרנית והמפלגה הליברל-דמוקרטית לפני כשנה, ראתה בריטניה הפגנות סטודנטים סוערות, כמה שביתות, מצעד של חצי מיליון בני אדם שארגנו האיגודים המקצועיים - וכעת גם מהומות ברחובות לונדון (להן קדמו מהומות בבריסטול בתחילת השנה). לכאורה, לכל אחד מהמאורעות האלו היה אירוע שהצית אותו. אך למעשה, כולם היו תוצאה של סדרת קיצוצים תוקפניים בתקציב המדינה.

האם גם בישראל המחאה יכולה לצאת משליטה? דברו על זה בפייסבוק

הממשלה יודעת היטב שהיא מהמרת, ושמדיניותה עלולה להביא לאי שקט ציבורי במידה שלא נראתה בבריטניה מאז תחילת שנות ה-80. כשאזרחים יוצאים לרחובות טוטנהאם, אדמונטון, בריקסטון וערים אחרות בשבועות האחרונים, יש לצפות לפגיעה משמעותית בממשלה. מותו של מארק דגאן בחמישי שעבר מירי השוטרים הוא אירוע טראגי נוסף בהיסטוריה ארוכה של מקרים דומים, המייצגים את יחסה הנוקשה של משטרת לונדון לתושבים, במיוחד כלפי שחורים ומיעוטים.

לילה רגוע בלונדון, מעשי אלימות במנצ'סטר

הכעס כלפי המשטרה, יחד עם שיעורי העוני והאבטלה הגבוהים, הם הסיבות לכך שצעירים יוצאים לרחובות. אמנם לא צריך לעודד את ההרס המזעזע ברחובות. ואולם, יש להבין שצעיר שמבעיר את השכונה שבה הוא חי עושה זאת כי הוא חש שזו אינה השכונה שלו, כפי שזו אינה המדינה שלו. צעיר כזה הוא חלק מדור שלם.

ראוי כי מי שמגנים את האירועים שהתרחשו בלילות האחרונים בצפון לונדון ובערים אחרות יסתכלו על התמונה הגדולה: בריטניה היא מדינה שבה העשירים ביותר, המהווים 10% מהאוכלוסייה, עשירים פי מאה מהעניים ביותר, ומדינה שבה הסיכוי לשנות את מעמדך הסוציו-אקונומי הוא קטן יותר מבכל מדינה מפותחת אחרת. באזור טוטנהאם, שיעור האבטלה כפול מהממוצע במדינה. מבין 54 דורשי עבודה, תימצא תעסוקה רק עבור אחד.

הספר "ספיריט לבל" של ריצ'רד וילקינסון וקייט פיקט חידד את הנקודה: עשרות שנים של אינדיבידואליזם, תחרות ועידוד ממשלתי לאנוכיות - יחד עם הריסה שיטתית של איגודי העובדים והפיכת המתנגדים לשיטה לעבריינים - הפכו את בריטניה לאחת המדינות הכי פחות שוויוניות בעולם המערבי.

תצלומים של בניינים בוערים, מכוניות עולות באש וחנויות שחלונות הראווה שלהן מנותצים אולי מספקים דלק לתקשורת הבלתי נלאית, הרעבה תמיד לסיפורים חדשים ולהסתה נגד קבוצות חדשות. אבל לא נוכל להבין דבר מהאירועים האלה אם נתעלם מההיסטוריה ומההקשר בהם הם מתרחשים.

הכותבת היא עיתונאית ואקדמאית בריטית

החוליגנים הצעירים | שאול אדר

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ