בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היום בו החלה האימפריה לשקוע

תום שגב, שהגיע לניו יורק יום לפני ההתקפות, מגלה שהבור שנוצר במנהטן עם נפילת התאומים עמוק משחשבו

תגובות

שלושה ימים לפני הפיגוע במגדלי התאומים ראיתי בטלוויזיה את "אייר פורס 1", שטותון הסימולציה עם האריסון פורד על חטיפת מטוסו של נשיא ארצות הברית. למחרת טסתי לניו יורק. הגעתי ב-10 בספטמבר. כשהתעוררתי בבית מלון בניו ג'רזי והדלקתי את מקלט הטלוויזיה, נזקקתי לדקות רבות כדי לתפוש שלא עוד סרט שטות, כמו "אייר פורס 1", אני רואה.

שוב ושוב הופיעו התמונות ב"לופ", כפי שקוראים לכך בעגת השידור: מטוס נכנס במגדלי התאומים ואחר כך עוד אחד. מחשבה ראשונה - באיזה סרט כבר ראיתי פעם משהו כזה? אחר כך השאלה: איך זה יכול להיות, בכלל, שבניינים כאלה קורסים להם בקלות כזאת? לא בנחת אני נזכר גם שברגעים הראשונים התמונות עוררו בי התפעלות כמעט אסתטית, יותר מחרדה: זה לא יכול להיות אמיתי, חשבתי, זה יפה מדי. לימים פורסמו כמה כרכי צילום ענקיים המתרפקים על הזוועה בפטישיזם מבחיל.

אי-אף-פי

עברו 24 שעות לפני שהצלחתי להגיע מניו ג'רזי למנהטן. ברכבת כבר נראו סימנים לכך שמשהו עמוק מאוד משתנה באמריקה, שכן הנסיעה היתה חינם. כנראה שהאוטומט לממכר כרטיסים יצא מכלל פעולה. אני זוכר כרטיסן עגום מבע שהילך בין הקרונות עם הודעה "היום הנסיעה חינם, היום הנסיעה חינם". הנוסעים התקשו להאמין למשמע אוזניהם. קשה לחשוב על עלבון גדול יותר ל"אני מאמין" האמריקאי מאשר נסיעות חינם ברכבות. "החיים שוב לא יהיו מה שהיו", רשמתי לי, אך יצאו שנים לפני שהפנמתי את משמעות הקלישאה הזאת.

אבל והלם

בכל מקום מדרום לרחוב 14 נראתה מנהטן כעיר רפאים. אנשים בווילג' שוטטו ללא תכלית, פטריית העשן הענקית הוסיפה להתנשא מעל המקום שמגדלי התאומים ניצבו בו עד אתמול, סמל לכוחה של המעצמה מספר אחת בעולם. האבק שכיסה את חלקה הדרומי של העיר הקשה על הנשימה. זו היתה תערובת חלקיקים של פלדה, זכוכית ושרידי אנוש. איש אחד ברחוב סיפר לי על האנשים שראה ביום הקודם בקפצם ממרומי הבניין, בתקווה להינצל: "גשם של בני אדם", אמר ותיאר לי איך פירפרו גפיהם.

האזור נסגר לתנועת כלי רכב, ורק עיתונאים הורשו להתקרב אל הר השברים שנותר ממגדלי התאומים. המון מארזי מחשב התגוללו שם, שריד ארכיאולוגי לאימפריה כלכלית אדירה. לא הרחק משם חנו אלפי מכוניות: בעליהן עוד היו קבורים מתחת לשברים. המכוניות חנו כמצבות לזיכרם.

גם בצפון היוקרתי שררה אווירה קשה של אבל-הלם. לאמריקאים עוד לא היתה אז תרבות שכול מגובשת; בניגוד לכלי התקשורת הישראליים, המתמקדים מיד בסיפורם של הקורבנות, כלי התקשורת באמריקה מיקדו תחילה את תשומת לבם בבלגן התחבורתי.

כמה ימים אחר כך ירדתי אל התופת עצמה. הצטרפתי אל רולי מטלון, רבה של קהילת "בני ישורון" שיצא לשם עם כמה מאנשי קהילתו להביא כריכים ומים לצוותי הכבאים. התמקמנו תחילה בכנסיית סנט פול, שבה התפלל ג'ורג' וושינגטון ביום השבעתו לנשיאות. לקראת חצות לקחו אותנו בקבוצה קטנה אל מעמקי הצלמוות. הלהבות עוד בערו, רוב שרידי הגופות עוד לא פונו. ריח גיהנום עמד באוויר.

ידעתי אז להזדהות עם הטרגדיות האנושיות שגרם הפיגוע. רציתי להתפעל מהמאמץ שעשתה ניו יורק לשוב אל חייה התוססים והצבעוניים שאני אוהב כל כך. תוך ימים אחדים שוב נראו הכרכרות הלבנות הרתומות לסוסים והסיעו תיירים סביב סנטרל פארק. את נערי הברייק-דאנס השחורים, רוכלי הבוטנים הממותקים, את הסיני שיודע לכתוב שמות על גרגירי אורז ואת הקאובוי הכמעט עירום שאפשר לשכור כדי להצטלם אתו בטיימס סקוור - בירכתי כמו חברים אבודים.

הדחקתי את העובדה שבעצם אף פעם לא אהבתי את שני המגדלים הגאוותניים ההם וקיבלתי בהבנה סלחנית את הגל הפטריוטי ששטף את אמריקה, עם דגלים שנראו בכל חלון ואפילו על העגלה לממכר פירות שאני נוהג לקנות בה בננה כשאני במנהטן.

דומה שאף פעם לא היו בניו יורק כל כך הרבה אנשים שחשו צורך להפגין את גאוותם בהיותם אמריקאים. היה משהו ישראלי מאוד באופן שבו דחק הטרור אמריקאים כה רבים אל תוך סגירות שבטית ונחישות לבצר את עולם הערכים שלהם. הדעה הכללית היתה שהטרוריסטים היכו בהם מפני שהם אמריקאים. מסקנה: עליהם להיות עוד יותר אמריקאים. משהו דומה חשו בתקופת המלחמה הקרה עם הקומוניסטים. קל היה להגיד להם באותו ספטמבר: כולנו אמריקאים. עוד לא הבנתי אז שאמריקה שוקעת.

בכיכר האחדות, בעודנו יושבים מתחת לפסלו של אברהם לינקולן, שוחחתי עם כמה אנשים. זה היה ימים אחדים אחרי הפיגוע. עד לאחרונה, אמרו, חיו בתחושת ביטחון, כצפוי: ארצם מעצמת-על, היא משתרעת בין שני אוקיינוסים. אחד אמר שיותר מהתמוטטות המגדלים, נבהל מקריסת מערכות התחבורה והתקשורת: פתאום התחוור לו שמנהטן היא אי, וכשניסה לטלפן שמע רק את קולו של אוטומט שיצא מכלל פעולה: "תודה, תודה, תודה". זה היה כל כך מקאברי, אמר האיש.

מענים אוטומטיים רבים ששומעים שם היום מתחילים בהנחיה, "לאנגלית חייג 1", כי ברירת המחדל היא ספרדית. אמריקה בנתה חלק גדול מעוצמתה על זהותה הרב-תרבותית, אך יותר ויותר מהגרים מתקשים להגשים את החלום האמריקאי.

גול עצמי

בשבוע שעבר שוב ראיתי, את "אייר פורס 1", הפעם בערוץ עשר. תהיתי בשביל מה עוד משדרים את זה, ומה זה עוד יכול לעשות, אחרי שראינו את הדבר האמיתי. כי הקלישאה ששימשה את כולנו ביום הראשון הגשימה את עצמה: אמריקה אכן שוב לא מה שהיתה. יש פיתוי לכתוב שבן-לאדן הביס אותה, אך במבט לאחור - אמנם לא ארוך מספיק, מבחינה היסטורית - נראה שבעשר השנים האחרונות אמריקה הביסה את עצמה.

כי מה היה לנו: נשיא קאובוי שגרר את ארצות הברית למלחמה בעיראק. עד היום עוד לא הצליחה להיחלץ משם לגמרי. היתה שורה של אסונות שאולי לא רק הטבע, כי אם גם השיטה אחראית להם: מעבורת החלל קולומביה שהתפרקה ב-2003 או מחדלי ההצלה בניו-אורלינס, שהוריקן קתרינה פגע בה ב-2005.

הרושם שהתגבש משנה לשנה הוא שאמריקה פשוט כבר לא מתפקדת כמו שצריך. מהלך המלחמה באפגניסטאן לא ממש מתקן את התחושה הזאת. יותר ויותר אמריקאים גילו שבניגוד לציפיותיהם - הם לא יוכלו להנחיל לילדיהם חיים טובים יותר מחייהם. מיליוני צעירים מגלים שלא יוכלו להגשים את ציפיותיהם מהחיים. בכל מקום בעולם אנשים חושבים כיום פעמיים לפני שהם משקיעים בדולר. אמריקה חייבת טריליונים של דולרים לסין, שמשדרת עתיד מבטיח. המשברים שפקדו את הכלכלה האמריקאית שידרו לא רק מזל ביש, לא רק נוכלות, כי אם בעיקר חובבנות: סליחה, אמריקה. מה קורה אתך, אמריקה?

האינטרנט שהנחילה ארה"ב לעולם עשה כמה צעדים גדולים קדימה בעשור האחרון וברגע מסוים אף נדמה היה שהאמריקאים מתנערים ומוצאים את עצמם מחדש. זה היה כשבחרו בברק אובמה. הכל כאילו הבטיח להתחיל מהתחלה, בעיקר נדמה היה שערכי היסוד האמריקאיים עוברים ניעור ואיבוק, לקראת אביב חדש. אך גם אובמה לא משדר עוד אביב נעורים, להיפך.

וכך מצטייר ספטמבר הנורא ההוא כעין תרועת פתיחה במופע ואגנריאני על שקיעת האלים. החלום הישראלי, שכה רבים מאתנו גדלו עליו, היה ועודנו במידה רבה חלום אמריקאי. על כן עולה על דעתי מה ששאל לוי אשכול כשמסרו לו שיש בצורת במדינה: האם יש גשם באמריקה?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו