קהיר האהובה הדביקה אותי לטוויטר

האירועים הצמידו אותי אל הטוויטר על המידע הנוזלי שבו. שם אזרחים מסכנים את חייהם בשביל שינוי. אנחנו מעדיפים את "האח הגדול"

רועי צ'יקי ארד
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רועי צ'יקי ארד

ביקרתי בקהיר פעמים רבות. יש לי שם חברים וחברות שסבלו מנחת זרוע העריצות, והתמונות בטלוויזיה ובאינטרנט הציגו מקומות שפסעתי בהם פעמים רבות. כשראיתי את הנג"משים שהצעירים הפכו בגשרים על הנילוס, הרגשתי כאילו היה זה בגשר מוזס בתל אביב, או מול הקניון בבאר שבע. אלה הגשרים עליהם צעדתי כדי לאכול פיתה עם קלמארי באי זמאלק. בכיכר ההיא, קניתי משעמום כרית בצורת לב. בתור למשרד הפנים מול המוזיאון המצרי, חיכיתי שעתיים כדי לקבל בול שמאריך את הביקור. כשמובארק הוצג כפרעה, הרגשתי כאילו אני אחד מאותם בני ישראל.

האירועים הצמידו אותי אל הטוויטר על המידע הנוזלי שבו. ביום הראשון של ההפגנות, המפגינים התלוננו על כך שהעולם לא שם אליהם לב. אחרי יומיים, קיבלתי אי-מייל מחבר מצרי. הוא כתב שסגרו לו את הפייסבוק ורוצה שהעולם יישמע על זה. תמיד פחד לדבר על הדיקטטורה בגלוי, ולפתע אחז אומץ. אומץ זה כמו קפיצת ראש לבריכה: אי אפשר לחזור באמצע ברוורס.

הדרך להתעדכן על המאבק היה דרך חיפוש התגית JAN25# בטוויטר. כשלא דיווחו על האירועים, צייצתי מחדש טקסטים שמספרים על התקדמות ההפגנה, היריות, הרגעים המרגשים שבהם הנוצרים הגנו על המוסלמים, כמה שבועות אחרי הפיגועים בכנסיות.

בעמודי החדשות ממעטים לדבר על אהבה, אבל זו המילה שאני משתמש בה בקשר לקהיר ולעם המצרי. ביום שישי, שיא האירועים, לא הצלחתי לצאת מהבית. הייתי מהופנט לטוויטר, לאל-ג'זירה, בי-בי-סי ולדיווחים הרצים בבלוג הישראלי "קו חוץ". בעשר בלילה, גיליתי שבמשך יותר מ-12 שעות שכחתי לאכול. חבר רשם בטוויטר שאני טוחן בראש. רק אז הבחנתי שבזמן הזה כתבתי אינספור ציוצים. קיבלתי קדחת טוויטר, ואין דבר מעיק מזה.

מה היפנט אותי? ישראלים כמוני, שנולדו אל תוך דמוקרטיה שבה הכול מותר להגיד, אף פעם לא יוכלו לחוות אומץ כמו המצרים שמסכנים את חייהם במאבק מול השוטרים. אם יפסידו, המשטר יכלא או יענה אותם. ישראלים בבתי הקפה מדברים על איך לעשות קופה במגרשים בצפון כשעשרות מיליונים נאבקים לרכוש לחם, או להגיד מילה. מהפכה בתל אביב? הסטודנטים עסוקים יותר בתיאוריות ביקורתיות קטנוניות.

התקוטטתי בטוויטר באופן מטופש עם אנשים שהקשיבו למזרחנים והניחו שהמהפכה משמעה עליית האחים המוסלמים ולכן הם מפחדים מדמוקרטיה אמיתית במצרים. המוסלמים הם כוח חזק, אבל חשבתי על חבריי שם, המתרגם הביישן, הקולנוענית הפרובוקטיבית עם הנזם באף, הבחורה שביקשה שאשלח לה את אסופת השירה הסוציאליסטית "אדומה" לעיר מנסורה ושמה תמונות של כוכבות הוליוודיות כתמונות פרופיל בפייסבוק. אתה מביט על פני האנשים שרוקדים על ניידות המשטרה, ורואה אותם. הם לא יתנו למצרים להפוך לדיקטטורה איסלאמית. אבל מי יודע.

על כל פנים, מובארק נחשב כמשרת של ישראל. כך שאפשר לנבא שכל שלטון שירצה לשמור על לגיטימיות יהיה פחות עושה דברה של ישראל, ממובארק שעזר לעבודת המצור בעזה. הרגע החזק ביותר באירועים היה כשהרודן הזקן, שיערו צבוע, עלה לפתע ביום שישי בחצות, והודיע שהוא מפטר את ממשלתו. מישהו כתב שהוא נראה כמו בלה לוגסי, ששיחק את דרקולה. והיתה עוד בדיחה: היועצים של אובמה רמזו למובארק שצריך לעשות משהו, כי הוא והעם המצרי לא מסתדרים. אז הוא שאל "מתי העם מתכוון ללכת?".

אבל הדבר המרגש ביותר הוא האומץ של הצעירים האלה, שאנחנו בישראל, שחושבים פעמיים לפני שאנחנו הולכים להפגנה, לא מסוגלים להבין. הם מסכנים את חייהם כדי לממש את זכותם להפגין, ואנחנו נעדיף לשבת מול הגמד של "האח הגדול" ולהמתין שמשהו יקרה.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ