בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין מהפכות תוניס לקהיר: הדמיון לא נגמר רק בטוויטר ובפייסבוק

תגובות

הם אמרו שאי אפשר להשוות. הם אמרו שמצרים גדולה מדי, שמשטר מובארק חזק ויציב מדי. שתוניסיה היא מדינה קטנה, ייחודית ושלא ניתן לשכפל את מהפכת היסמין במקומות נוספים. בטח לא במעצמה הערבית הגדולה ביותר שעל הנילוס. אבל אלה לא רק הצעירים ברחובות טוענים שקיבלו השראה לפני שבועיים מבני גילם במאגרב. ולא רק השימוש בטוויטר ובפייסבוק מזכיר את הדגם התוניסאי.

דור שלם שנחשף למערב, שרוכש השכלה אבל מרגיש שהאפשרויות הטמונות בידע ובכישורים נמנעות ממנו שוב ושוב, משום שהמדינה לא דאגה לתכנן את שוק העבודה ומשום שהמבנה הכלכלי מנתב את העלייה בתוצר הגולמי לכיסיהם של מתי מעט.

המגזר התעסוקתי היחיד שגדל, פרח והתרחב תחת חוסני מובארק וזיין אל עבדין בן עלי היה כוחות המשטרה ושירותי ביטחון הפנים. לשם נותבו צעירים חסרי השכלה שהסתפקו בשכר מועט, והוחדרו בהכרה שהמון העם נתון למרותם ומהווה את הסכנה האמיתית למדינה.

מובארק ובן עלי נאלצו לסגור בשקט עיסקה עם הצבאות שלהם: הם ידאגו להם לציוד ותקציבים, הם יאפשרו להם לעבוד ישירות עם האמריקאים כדי לספק את צורכי המלחמה בטרור ובשעת משבר יספקו הגנרלים וגייסותיהם גב למשטר. אבל שתי המדינות התבססו קודם כל על הרתעה פנימית של המשטרה ושל סוכני המוחברת, לובשי מעילי העור הארוכים. וכאן הדמיון המהותי בין רחובות העיר תוניס לקהיר הגדולה ממנה פי 20. ככל שהפחד מפני מרתפי העינויים, המעצרים הליליים, ההסתערות באלות שלופות וגז מדמיע על מפגינים בכיכרות היה עמוק, כך הוא היה גם פריך ושביר בשתי הערים. די היה בכך שכמה אלפים יתמידו בהפגנות ושההפגנות יתפשטו לערים נוספות ומעל לכל שלמרות הרוגים, פצועים ומאות עצורים יחזרו המפגינים מדי יום אל השדרות והכיכרות כדי לשבור עד מהרה את אפקט ההרתעה של כוחות הביטחון.

בצר להם פנו מובארק ובן עלי אל צבא האליטות שטיפחו, כדי שייכנסו לוואקום שנוצר עם שבירת כוח ההפחדה של המשטרה. אבל החיילים לא היו מוכנים ללכלך את ידיהם בדם. התמונות מכיכר טיינאנמן בסין, בה טנקים דרסו בשרשרות מפגינים, לא חזרו על עצמן בשדרות חביב בורגיבה ובכיכר תחריר. המפגינים לא ייצגו אינטרס צר או מפלגות אופוזיציה ומוסדות - הם עמדו ברחובות עבור כל אזרחי מדינתם, שרו את ההימנון הלאומי, ניפצו את הסטריאוטיפ הפונדמנטליסטי שניסו ליצור מנגנוני התעמולה הממשלתיים ולמרות מקרי ביזה, לא נתנו לתנועה העממית לצאת משליטה.

בן עלי התייאש ונמצא כבר שבועיים בגלות בסעודיה. מובארק ממתין מבודד בארמונו בשארם א-שייח, חושש לחזור לקהיר ומגייס לעזרתו את סגן הנשיא החדש עומר סולימאן, ותיק ורגיל במשימות דיכוי. אבל ככל שהדברים נראים כרגע, את המהפכה ברחובות קהיר, סואץ ואלכסנדריה, יוכל לדכא רק מרחץ דמים.

המהמתמונות החיילים והאזרחים הרוקדים ושרים יחדיו על צריחי הטנקים ממחישים מעבר לכל הוכחה שהצבא המצרי, כמו עמיתיו בצבא טוניסיה לפני שבועיים וחצי, יסרב פקודה כזאת, אם תינתן.

מה שנותר כעת למובארק לעשות הוא להתפלל שההמונים יתעייפו מלצאת יום יום לרחובות וכך עם מעט רפורמות יוכל להשליט מחדש את מרותו. אך החופש שטעמו בסוף השבוע הזה לראשונה תושבי קהיר - לצאת לרחובות, לשאוג כל דבר העולה על רוחם ולא לראות בעיניים אפילו שוטר אחד - יהיה כנראה ממכר מדי. הפרשנים לענייני העולם הערבי יצטרכו כנראה לכתוב מחדש את ספרי הלימודים בחוגים למזרחנות. תוניסיה היא כבר לא מקרה מבודד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו