בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מהומות במצרים: 48 השעות שהרעידו את המזרח התיכון

החל מנפילת האינטרנט ביום שישי בבוקר, דרך תפילות הצהריים ונאומו של מובארק המתוח ועד הטלת העוצר על מרכז קהיר והירי במפגינים

תגובות

השקט היחסי ששרר ברחוב אל-תחריר (השחרור) בליל חמישי לא בישר את היום הדרמטי שעתיד היה לבוא למחרת. חצי שעה לפני חצות, המוני הולכי רגל וקונים אמנם פקדו את הרחוב, שמוביל לכיכר המרכזית אל-תחריר, אך נוכחותו של ההמון לא רמזה על סוף השבוע הדרמטי. חנויות רבות היו פתוחות ובתי הקפה המו אדם. אנשי כוחות הביטחון אמנם נראו ברחובות הצדדיים, אך מראה השוטרים שכיח בקהיר גם בימים כתיקונם.

במלון הילטון, אחד מבתי המלון המרכזיים של קהיר, התקבצו מאות אנשי תקשורת, מכל רחבי העולם. אחרי צ'ק-אין קצר פנו עיתונאים רבים לבר, לאור ההפוגה בהפגנות. באולם הגדול של המלון התקיימה חתונה גדולה וצבעונית. המוזיקה שבקעה משם החרישה אוזניים, ולא נראה שאיש מהחוגגים הוטרד מהתמורה הפוליטית שעוברת על המדינה. באותו זמן רחשו הרשתות החברתיות באינטרנט. הגולשים לא הלכו סחור-סחור, והבטיחו שביום שישי תיערך אם כל ההפגנות, יום זעם אמיתי, מיד בתום התפילות במסגדים - בצהרי היום.

שישי, 5:00 האינטרנט נופל

בשעות הבוקר המוקדמות נופלת רשת האינטרנט. ואולם, התחושה היא שמדובר בתקלה זמנית. כעבור שעתיים הרשת עדיין מושבתת, אך הנחת היסוד של כולם היא שמדובר בעניין של זמן.

אי-פי

ברחובות מנסים עדיין כוחות הביטחון לשמור על פרופיל נמוך. האינטרנט עדיין מושבת, ואט-אט נשמעות יותר ויותר טרוניות של אזרחים שמתקשים לשלוח הודעות אס-אם-אס. בדיקה מהירה של מכשיר הטלפון מעלה כי השלטונות טרם ניתקו את האזרחים והעיתונאים מהעולם. נכון לעכשיו, הטלפונים עדיין פועלים.

9:30

ארבע שעות וחצי לאחר השבתת האינטרנט, מפסיקות לפעול גם כל רשתות הטלפונים הסלולריים. במקביל, מתברר שהתקלה באינטרנט לא זמנית ולא מקומית - אין רשת בכל מצרים.

המשטר נותן הוראה חד-משמעית לכל המפעילים והספקים להשבית את השרתים. ראשי המשטר יודעים שהמכשירים הניידים הם הספקים המרכזיים של תמונות וסרטונים מהפגנות המחאה, ושהמפגינים מעבירים מידע ועדכונים באמצעות חשבונות הפייסבוק והטוויטר. הרשתות לא יחזרו לפעול במשך כל שעות היממה, אבל עוד לפני הפלת הרשתות, כבר נקבעו הפגנות שייצאו משישה מסגדים מרכזיים בעיר.

11:30 אל-בראדעי מתייצב

מסגד איל-איסטיקאם בלב רובע גיזה. לכאן אמור להגיע הבוקר אחד הטוענים לכתר, מנכ"ל הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית לשעבר וחתן פרס נובל לשלום מוחמד אל-בראדעי. לאורך שדרות האוניברסיטה עומדות עשרות משאיות ירוקות של המשטרה. המשאיות משמשות להובלת עצורים, ובדפנותיהן צוהרים קטנים ומסורגים. לא הרחק מרחבת המסגד עומדים מאות שוטרים צפופים. הם חובשים קסדות, אוחזים באלות ולגופם מגנים. מסביבם פרושים עוד מאות אנשי מנגנון ביטחון הפנים, לבושים בבגדים אזרחיים. הסוכנים מתערבבים בקהל, ומונעים מהאזרחים מלהתראיין.

אל-בראדעי מתייצב במסגד עם כמאה תומכים. השיירה שרה את ההמנון הלאומי של מצרים, חולפת בהפגנתיות על פני שורות השוטרים, ומצטרפת לכ-500 אזרחים שכבר עומדים ברחבת המסגד.

לא כל מי שבא למסגד עשה זאת כדי להתפלל. עדנאן, עורך דין בן 33 שמעדיף לא למסור את שמו המלא או להצטלם, מסביר שבא "כדי לתמוך במצרים, כמדינה, לא כנכס של איש אחד. אנשים מאמינים היום שיכול להיות שינוי, שאנחנו נכנסים לעידן חדש. גם אנשי מעמד הביניים מבינים שאין להם מה להפסיד. הם מאמינים שהם יכולים להיות חלק מזה".

אי-אף-פי

נוהא דינה, סטודנטית ללימודים ערביים בת 24, אומרת שהיא כמעט השלימה תואר שני, "אבל אין לי שום עבודה. גם לחברות שלי אין עבודה, ולא נותר להן אלא לשבת בבית ולראות טלוויזיה". אחותה מונה, סטודנטית למשפטית בת 22, אומרת כי "במקרה הטוב, אולי אמצא עבודה כמוכרת בחנות. זה חייב להשתנות".

11:55 תפילה לפני ההפגנה

חלק מפוקדי הרחבה מתכוננים לתפילה, מורידים נעליים ופורשים עיתונים - או שלטי מחאה - כמרבדים. אחרים פשוט יושבים, והמשטרה מתחילה להקיף את הרחבה מכל צדדיה. הסוכנים מתערים במתפללים, עד שקשה להבחין מי נמצא באיזה צד. אשה מבוגרת מניפה את דגל מצרים, שעליו כתובים בכתב יד פסוקים מהקוראן על צדק חברתי. קולונל במשטרה לבוש מדים עם דרגות מוזהבות נשאל על ידי כתב אם ההפגנה חוקית. "כמובן, יש אצלנו חופש דיבור", הוא עונה וחיוך מתפרש על שפתיו, "לשם מה מאות השוטרים עם האלות?"

התפילה מתחילה, ומאות גברים כורעים על ברכיהם ברחבה. אל-בראדעי ביניהם. אימאם המסגד מעביר את התפילה במהירות מבלי להתייחס לפוליטיקה. משרד ההקדשות, הממונה על תקציב המסגדים, העביר אזהרה כבר ביום חמישי לכל האימאמים, לבל ינצלו את התפילות לשלהוב הרוחות. במהלך התפילה, נסוגים השוטרים לאחור ומשאירים רווח של כ-20 מטר בינם לבין המתפללים. הסוכנים לבושי הבגדים האזרחיים מהלכים מצד לצד.

12:40 האקשן מתחיל

התפילה מסתיימת, וכאיש אחד צועקים המתפללים דברי שבח לאל ופוצחים בקריאות נגד הנשיא והמשטר: "העם רוצה בנפילת המשטר", "לא חוקי, לא חוקי", "תעמידו את מובארק לדין". השוטרים מתקרבים באופן מאיים, וכשהם רואים שהמפגינים לא מתכוונים לזוז, הם יורים עליהם סילוני מים מתותחים. גם אל-בראדעי נרטב, ומנער את שולי חליפתו בעדינות. הוא מתראיין בו בזמנית לשש רשתות טלוויזיה. הוא מגנה את "זוועות המשטר", וקורא לקהילה הבינלאומית להתערב - ולדרוש ממובארק להתפטר. "אני לא בטוח שהמצב ישתנה, כשהמשטרה מרשה לעצמה לבצע פשעים שכאלה נגד העם המצרי", הוא מתריס.

ההמון לא נסוג לאחור למרות תותחי המים. לפתע-פתאום נשמעת פקודה ועשרות שוטרים יורים רימוני גז אל תוך ההמון. קולות ירי נשמעים במקביל במוקדים אחרים במרכז העיר. ההמון נסוג חזרה למסגד, שמתמלא עד מהרה. אל-בראדעי נדחף פנימה, ובתוך המסגד מחכים לו שוטרים. משם הוא יילקח למעצר בית.

מרבית המפגינים שנותרו בחוץ בורחים אל מגרש החניה, ומשם לרחובות הצדדיים. עשרות גברים נדחקים אל תוך שירותים ציבוריים צרים ומצחינים כדי לשטוף את פניהם מהגז. הנשים נשארות בחוץ ומכסות את פניהן במטפחות. אחד המפגינים שנתפס בעננת הגז הוא ד"ר עוסמה אל-רזאלי חארת, יו"ר מפלגת החזית הדמוקרטית. "הם מתנהגים כך כי הם יודעים שאלה הימים האחרונים של המשטר", הוא אומר, "הם מנסים לשכנע את העולם שהאלטרנטיבה היחידה היא שלטון איסלאמיסטי. כך הם משמרים את השלטון המושחת שלהם ולא דואגים לעם אפילו לאוכל בסיסי. אבל כאן זאת לא הפגנה של האחים המוסלמים. הם בסך הכל רק עוד קבוצה באופוזיציה".

13:00 תחת מתקפת גז

כ-200 מפגינים ממשיכים צפונה לכביש האוניברסיטה, במטרה להגיע לאחד הגשרים על הנילוס. כדי להגיע לכיכר אל-תחריר יש לחצות את הנהר. בקרן הרחובות הסמוכה לשגרירות ישראל מתקבצים מפגינים שצועקים "אללה הוא אכבר", ומנסים להתקרב לשגרירות. "הם רוצחים פלסטינים ומובארק שותק", אומר אחד הפעילים, "אבל המשטרה מגנה דווקא על הציונים". ואכן, כל רחוב השגרירות חסום על ידי רכבי משטרה וכוח רגלי נושאי אלות.

הקבוצה עוברת את הגדרות החלודות של גן החיות של קהיר, בדרכה לכיכר. "המושחתים של מובארק רוצים להרוס את גן החיות ולבנות במקום בנייני יוקרה לחברים שלהם", אומר אחד המפגינים, "לא אכפת להם שהילדים שלנו לא יוכלו לבוא לראות את האריות".

מפגינים שבאים מכיוון אחר מדווחים על שוטרים שמכים סטודנטים על יד אוניברסיטת קהיר. בינתיים מתחילה המשטרה לנסוע הלוך וחזור בשיירות לאורך השדרה, ולפזר בירי גז מדמיע את קבוצות המפגינים. בתגובה נסים המפגינים לרחובות צדדיים. גם שם הם לא מפסיקים לצעוד ולצעוק סיסמאות נגד השלטון, כשהם מעודדים את האזרחים שמשקיפים מחלונות הדירות להצטרף בקריאות "מהפכה, מהפכה, עד לניצחון".

בשדרה המקבילה לרחוב גיזה נאספים המפגינים מחדש וחוסמים את הכביש, עד להגעת המשטרה. המפגינים יודעים שיום המחרת הוא יום עבודה, ולכן הם קוראים לציבור הצופה בהם "לשבות עד שהמשטר ייעלם". לפתע-פתאום נורה מטח רימוני גז. היורה הוא שוטר שנשכב על גג אחד הבתים. נשים שנפגעות מהגז שופכות סודה על עיניהן, כדי לשכך את הכאב. כמה מפגינים מבקשים לתפוס מונית לכיכר תחריר, אך מהר מאוד מגלים שהגשרים המובילים אליה נחסמו לתנועה. המפגינים שממשיכים לשם רגלית מגלים שהשוטרים תוקפים את המבקשים לעבור באלות.

13:45 קרבות על הנילוס

במשך כמעט שלוש שעות ניתשים קרבות רחוב אלימים וממושכים על הגשרים החוצים את הנילוס. הקרבות מתקחשים הן בכבישים העיליים והן במעברים התת-קרקעיים, בדרכים הצדדיות ובשדרות הרחבות שמובילות לכיכר הגדולה.

קבוצות-קבוצות של מפגינים בני כל הגילים מנסים להגיע לכיכר המרכזית, שהפכה לסמל ההפגנות נגד המשטר. בשלבים הראשוניים, ידה של המשטרה על העליונה. מעל לבה של קהיר עולה ענן סמיך של גז מדמיע, שמגיע עד לקומות העליוניות של מלונות היוקרה. טנדרים של המשטרה פוגעים במפגינים תוך כדי נסיעה, ופורקים שוטרים שחוטפים מתוך ההמון מפגין אחר מפגין ומכים אותו באלות.

במקביל, קולות הירי של הגז המדמיע לא מפסיקים. השוטרים יורים ללא אבחנה, ורימונים רבים נופלים אל תוך מימי הנילוס. חלקם פוגעים בקירות מלון הילטון. מאות מפגינים נדחקים לסמטה הצרה שמאחורי המלון, וכשהגז מדביק אותם הם נדחקים אל הכניסה. אנשי האבטחה של המלון מנסים לשווא לחסום את דלתות הזכוכית. מאות פורצים פנימה אל הלובי מחופה השיש, מנסים לשאוף מעט אוויר. חלקם מקיאים, חלקם מתעלפים. ילדים מועברים מיד ליד מעל ראשי ההמון, עיניהם של חלקם עצומות. המלון נכנס לכוננות חירום, ומורה לאורחיו להישאר בחדרים. תנועת המעליות מופסקת.

לאחר כמה דקות מתעשתת ההנהלה ומחלקת עוגות וכריכים למפגינים המותשים. היא גם מעמידה לרשותם טלפון קווי כדי שיוכלו להרגיע את בני משפחותיהם. אחמד איוב, מעצב אתרי אינטרנט בן 27, מסתובב בין העיתונים הזרים בלובי. "לא באנו לבזוז", הוא אומר, "אנחנו כולנו מצרים שרוצים את הזכויות שלנו. המשטרה הם הפושעים האמיתיים". דלת זכוכית בכניסה למלון מתנפצת, ואחת האורחות מסננת "מגיע להם" בכעס. "הם היו צריכים לתת למפגינים להיכנס בכבוד", היא מסבירה.

15:00 השוטרים עורקים

למרות הגז והמכות, מאות מפגינים חוזרים לרחובות ואלפים נוספים מצטרפים. המון נאסף בשדרה סמוכה לנילוס. המפגינים מתחילים לצעוד יחד לעבר השוטרים. כמה מהם תופסים את רימוני הגז שנוחתים לרגליהם וזורקים אותם חזרה. קבוצה אחת מצליחה להקיף רכב משטרה, השוטרים נגררים ממנה החוצה - והמכונית מוצתת.

התפוצצות מיכל הדלק נותמת את הטון למהפך בשדה הקרב. המפגינים מסתערים קדימה בדיוק ברגע שלשוטרים מתחיל לאזול מלאי רימוני הגז. מפגינים תופסים שוטרים מבודדים, גוררים אותם לרצפה, לוקחים מהם את האלות והקסדות - ומכים אותם. שוטרים אחרים נוסעים לאחור בבהלה, פושטים את מדיהם תוך כדי ריצה. שוטר אחד רץ אל המפגינים ופורץ בבכי: "ערקתי הרגע. אני לא מוכן לירות בכם, לא מוכן לירות באחים שלי". עד מהרה הוא נישא על כתפי ההמון.

בדוכן מתחת לגשר מוצאים המפגינים פוסטרים גדולים של הנשיא מובארק, וקורעים אותם בזעם. "חוסני, גמאל ואל-בראדעי החוצה". לפי הקולות שמשמיע ההמון, לא אל-בראדעי ולא בנו של מובארק גמאל יחליפו את הנשיא הקשיש. "אל-בראדעי מנסה לנצל את המהפכה", אומר אחד המפגינים, "אבל הוא טרמפיסט, אנחנו לא רוצים אותו. הוא שירת את מובארק כדיפלומט".

16:30 מעלים ניידות באש

ככל שמתקרב הערב, השוטרים מתחילים להיעלם מהרחובות, משאירים מאחור כלי רכב וציוד. מפגינים ברחבי העיר מציתים כל רכב משטרתי שננטש. מהשכונות בסביבה מתחילים להגיע דיווחים על כך שתחנות המשטרה ננטשו, ובתי המעצר שבהם נפתחו. "הם נותנים לפושעים לצאת החוצה", אומר אחד המפגינים, "ראינו ברחוב שוברה פושעים מכים אנשים, שודדים מכוניות ובוזזים חנויות".

במקביל נשמעות עדויות על אירועים חריגים: "ראיתי בחורה בת 18 שירו בה גז מדמיע ישר לראש", מספר אחמד איוב, שמסייע להעביר מידע על ההפגנות באמצעות הפייסבוק והטוויטר. "היא מתה בזרועות אחיה".

צעירים עוזבים את אזור הקרבות כשהם אוחזים בשלל קסדות, אלות ומגינים שקופים. ההרתעה של המשטרה התמוטטה לחלוטין בתוך שלוש שעות. קולות הירי מתמעטים והולכים. ריח הגז מתחלף בסירחון של צמיגים בוערים. האש ממשיכה להתפשט, עם הצתת המטה המרכזי של מפגלת השלטון. עשרות בוזזים פורצים פנימה וסוחבים רהיטים, מחשבים ומזגנים. חפצים נזרקים מהחלונות ומתנפצים בכביש. מול המטה רוסס גרפיטי באותיות ענק: "כוס אומו חוסני מובארק". חיילים חמושים ברובי קלצ'ניקוב מתחילים להתפרש על מרפסות בנייני הממשלה וסמוך לבניין הטלוויזיה הממלכתית. בינתיים הם שומרים על פרופיל נמוך.

17:50 הודעה על עוצר

הטלוויזיה הממלכתית מודיעה על פקודת המפקד העליון של הצבא, הנשיא מובארק, לפיה חל עוצר לילי החל משש בערב עד שבע בבוקר. העוצר חל על קהיר, אלכסנדרייה וסואץ. ברחובות אף אחד עוד לא שמע על העוצר, שאמור להיכנס לתוקף בעוד עשר דקות. כך או כך, אף אחד לא מתכונן לנסוע הביתה.

בשש וחצי, חצי שעה לאחר כניסת העוצר לתוקף, הגשרים וכבישי הגישה סביב הנילוס וכיכר תחריר עדיין עמוסים כלי רכב ואנשים. במרחק עדיין נשמע שאון קרבות הרחוב. הצעירים שהשתלטו על הרחובות מגלגלים ברזלים ובלוקים של בטון כדי ליצור בריקדות שימנעו את חזרתם של השוטרים. מאות אנשים מתחילים להתפרש סביב בניין הטלוויזיה הממלכתית. "תסתערו עליו, תסתערו עליו", הם צועקים.

דרך חלונות הזכוכית של הכניסה נראית שורת חיילים עם רובים. אל השדרה נכנסים בשעטה שני נגמ"שים נושאי מקלעים כבדים. ההמון פורץ בתשואות למראה כוח הצבא, ושואג "אללה הוא אכבר". אחמד מכסות, נהג מונית בן 33 משכונת שוברה, מסביר: "הצבא הם הטובים, הם לא ירו באף אחד, לא כמו המשטרה".

אזרחים מתחילים לטפס על אחד הנגמ"שים, שואגים: "איפה מובראק? הוא בסעודיה עם בן עלי (נשיא תונסיה המודח - א"פ)". ההמון גדל ופותח בצעקות "שקר, שקר", אל עבר עובדי בניין הטלוויזיה. מפגין אחד צועק: "מובארק, תלך לישראל".

21:30 רוקדים על נגמ"שים

נגמ"שים נוספים נכנסים אל השדרות המרכזיות של העיר, ומתפרשים בעורקי תחבורה מרכזיים. חלקם נכנסים גם אל כיכר תחריר. סביב שניים מהנגמ"שים בכיכר מתאסף המון שצועק "לא לתת למשטרה לחזור". המפגינים עולים על הנגמ"שים, מתחילים לרקוד עליהם, לוקחים את החיילים אתם למטה ומרימים אותם על כתפיהם.

בזמן שמרבית המפגינים מריעים לחיילים, קבוצה קטנה שטוענת עדיין שמדובר בתכסיס מתנגבת אל אחד הנגמ"שים ומציתה אותו. הנגמ"ש מתחיל לבעור, וחלק מהצעירים בוזזים ממנו ציוד. שני צעירים חומקים במהרה אל רכב צדדי כשהם נושאים רובי קלצ'ניקוב וקנה של מקלע כבד. למרות החשש בעקבות הצתת הנגמ"ש, החיילים אינם פותחים באש. קצינים מסתובבים בין ההמון בניסיון לשכנע את המפגינים לחזור לבתיהם ולכבד את העוצר.

השעה עשר בערב. באחד הכבישים העיליים המובילים אל הכיכר תקועים שלושה ג'יפים של הצבא. חלונותיהם מנופצים. אחד מהם עומד ריק לאחר שנבזז, ובשני האחרים יושבים חיילים מפוחדים. המפגינים מכניסים ידיים פנימה ומלטפים את החיילים ואומרים להם לא לפחד. "כולנו מצרים", אומר אחד המפגינים, "אבל היינו חייבים לעצור את הגי'פים כי לא ידענו אם הם באים לסייע למשטרה".

הודעת הנשיא שהובטחה בשעה שש טרם שודרה. מחוץ למוזיאון הלאומי של מצרים, ליד כיכר תחריר - שם מופקדים אוצרות הפרעונים - נעמדים מאות אזרחים ומשלבים ידיים בשרשרת אנושית. "אנחנו כאן כדי להגן על המורשת הלאומית שלנו", אומר סוריח פואד, שאומר שהגיע אל המקום בעקבות דיווח ששמע באל-ג'זירה: "שמענו שיש מי שרוצים לבזוז את אוצרות המוזיאון, ופשוט באנו לכאן כדי להגן עליהם".

0:15 מובארק מדבר לעם

אחרי המתנה ארוכה משודרת בטלוויזיה הממלכתית הצהרתו של הנשיא מובארק. הנשיא נראה חיוור ומתוח, אך מדבר בביטחון. הוא לא מתפטר. חצי שעה אחר כך, עם סיום דברי הנשיא, עולים מרחבי העיר קולותיהם של רבבות מפגינים. ברחוב מסתובבת שמועה לא מבוססת שהצבא השתלט על כיכר תחריר תוך כדי ירי. הצבא אכן התפרש במקום, אך המשיך לשמור באדיקות על מדיניות של אי-פגיעה במפגינים.

בשדרה הסמוכה מוציא מישהו מסך טלוויזיה מיושן, כדי שהמפגינים יוכלו לראות בשידור חי את עצמם. עובדי הערוץ הממלכתי מוברחים החוצה מהדלת האחורית. כ-200 איש עדיין עומדים מול בניין הטלוויזיה וצועקים: "מובארק תלך, מצרים שונאת אותך". מחמוד אבו עלי, מהנדס תקשורת בן 26, אומר: "אנחנו רואים כאן עכשיו בדיוק את מה שקרה בתוניסיה, וגם מובארק - כמו בן עלי - ייאלץ לצאת לגלות".

קצת אחרי שתיים בלילה, שיירה של משאיות פתוחות, עמוסות חיילים עם אפודי קרב, נכנסת למתחם. עם כניסת החיילים מתחיל טפטוף של גשם. כמה עשרות מפגינים נשארים במקום, כשאחרים חוזרים לבתיהם ודנים בינם לבין עצמם אם האזרחים ייצאו בעוד כמה שעות לרחובות שוב, למרות שמדובר ביום עבודה. השאלה המנקרת בראש כולם היא אם הצבא תופש את השלטון.

שבת, 5:30 השוטרים נעלמים

באופן רשמי המצור עדיין בתוקף, אך כלי רכב עדיין נוסעים בכבישים. הצבא הקים מחסומים בכבישים הראשיים המובילים אל העיר ועל הכביש לנמל התעופה הבינלאומי. הם גם חסמו את האזור סביב הארמון הנשיאותי. גם בפרברים הרחוקים ממרכז העיר מעלים עשן רכבי משטרה נטושים. המקום היחיד בכל הכרך הגדול שבו עדיין יש שוטרים הוא בעמדות הבידוק בנמל התעופה, אבל גם כאן הצבא שולט מסביב.

בשבע בבוקר חוזרים מכשירי הטלפון הנייד לפעול לחמש דקות, ומנותקים שוב. מטה המפלגה עדיין בוער, ושירותי הכיבוי שנמצאים תחת שליטת המשטרה אינם מגיעים לכבות את השריפה. חייל עובר עם צבע שחור בין הנגמ"שים בכיכר תחריר ומכסה את כתובות הגרפיטי שנכתבו בלילה נגד מובארק. עיתוני הבוקר מגיעים אל הדוכנים ברחבי העיר: הם מכנים את אירועי הימים האחרונים "אינתיפאדת אל-אדיב - אינתיפאדת הזעם.

10:10 המפגינים חוזרים לכיכר

עשרות אזרחים מסתובבים סביב כיכר תחריר שמתחיל להתמלא באנשים, וממלאים שקיות אשפה גדולות בשאריות שנותרו על הקרקע בעקבות הפגנות אמש. את השקיות הם עורמים על רכבי המשטרה השרופים. "אנחנו אוהבים את המדינה שלנו ואנחנו רוצים שמצרים תהיה נקייה ושגם השלטון יהיה נקי", אומר אחד מאוספי האשפה. זקן עומד ליד אחד הפסלים בכיכר ונואם להמון. הוא מחזיק בידיו רימון גז מדמיע, ומצביע על הכיתוב שמלמד שהרימון נוצר בארה"ב.

המפגינים מנסים לצעוד אל עבר תחנת משטרה סמוכה, אך הטנקים והנגמ"שים חוסמים את כל רוחב הכביש. מסוק קרב של חיל האוויר המצרי חולף מעל הכיכר וזוכה לתשואות. משאיות צבא נוסעות סביב הכיכר כשעליהן מפגינים צוהלים. צעיר עם כובע קסקט ירוק עולה על צריח טנק נוסע ומתחיל לרקוד. יש אווירת קרנבל באוויר. בינתיים גוררים משם את הנגמ"ש השרוף מליל אמש, כשהמפגינים טוענים שהוא נשרף על ידי אנשי המשטרה שניסו לעורר פרובוקציות.

שלוש שעות אחר כך נאסף קהל גדול מול בניין הטלוויזיה, והרוחות סוערות. רבים נושאים שלטי מחאה מאולתרים. החיילים הגדילו את השטח הסטרילי סביב הבניין וסביב משרד החוץ, אך הם לא מונעים מהמפגינים להתקדם בשדרה. בשלוש, למשך חמש דקות, אלפי מפגינים יוצרים שרשרת אנושית לאורך הנילוס. משם הם נעים בגלים גדלים והולכים לכיכר תחריר.

15:20 הנשים מצטרפות למחאה

הכיכר הולכת ומתמלאת. נמצאים שם 50 אלף איש, בני כל הגילים. לראשונה נראות נשים רבות בין המפגינים, אך ההאווירה היא לא של הפגנה אלא של אירוע עממי המוני. גלים-גלים נוספים מגיעים. לאירוע כבר אין צורה ומוקד אחד, אלא עשרות מוקדים של שירה, צעקת סיסמאות, גברים כורעים לתפילת צהריים והתקהלויות סביב רכבי הצבא.

הלהיט החדש הוא שלטים באנגלית שעליהם נכתב "המשחק נגמר, מובארק". עוד ועוד אזרחים מטפסים על הטנקים והנגמ"שים, ולוחצים את ידי החיילים. קצין בכיר נישא על כתפיים מסביב לכיכר כשהמונים קוראים "אנחנו עם הצבא". החיילים מורידים את הקסדות כדי להיראות פחות מאיימים. בינתיים מודיעה הממשלה על הקדמת העוצר לשעה ארבע אחר הצהריים, אבל לאף אחד אין כוונה להתפזר. אלה באסם אומר: "זה אירוע שמח, אנחנו כבר לא זועמים, לא נתפזר".

לפתע-פתאום נשמעות יריות מכיוון אחד הרחובות הצדדיים. המפגינים חלוקים ביניהם אם מדובר בצלפים או במאגר תחמושת של המשטרה שעולה באש.

16:00 מאה אלף מפגינים

בכיכר כבר נמצאים קרוב למאה אלף איש. רבים מתיישבים באופן סמלי כדי להראות שהם לא מתכוונים להישמע לעוצר. על החגיגות בכיכר מעיבים מידע ושמועות שזורמים על מעשי ביזה בפרברים ובשכונות מרוחקות, בהם מתגוררים חלק גדול מהנאספים בכיכר תחריר. הכיכר מתחילה אט-אט להתרוקן, וקצין משטרה אומר למפגינים: "אל תדאגו, אנחנו נגן עליכם", אבל דבריו לא מנחמים איש.

בשש, עשרות אלפי אנשים שעדיין נמצאים בכיכר עסוקים בדאגה מפני הביזה, וכן במידע על אש חיה שמתחיל להגיע מאזור משרד הפנים, ממערב לכיכר תחריר. חלק מהצעירים קובעים לחלק ביניהם משמרות בכיכר, כך שבכל עת במשך הלילה יהיו בה לפחות כמה מאות אנשים. אך הרוב מתחילים להתקבץ על פי אזורי המגורים, כדי להסדיר שמירה מאורגנת על שכונותיהם מפני ביזה.

20:45 יורים באזרחים

קבוצות קטנות של אזרחים עדיין נמצאות מחוץ למשרד הפנים, אך הירי שנשמע שם מדי כמה דקות - והשמועה על צלפי משטרה שמגנים על המקום ולא נשמעים לפקודות הצבא שלא לירות - גורמים למפגינים להיזהר. כמה אזרחים, ובהם בחור צעיר, כבר נורו כשהתקרבו יותר מדי למבנה. הדקות חולפות, ואירועי משרד הפנים גובים שני הרוגים ו-50 פצועים.

לקראת עשר, ברחובות המרכזיים של העיר מסתובבים חבורות-חבורות של צעירים חסונים כשבידיהם מקלות ברזל. לא ברור תמיד מי הם הבוזזים ומי הם השומרים. אנשי אבטחה במלונות היוקרה שליד הנילוס כבר שכרו להם חבורות רחוב משלהם, שמפטרלים מסביב למבנים.

23:00 שבים הביתה מחשש לביזה

בימים של שגרה מסיימת הפעילות בקהיר בשעות הקטנות של הלילה. כעת העיר שוממה: מה שלא עשו פקודות העוצר, עשו השמועות על הביזה. כלי רכב פרטיים ומוניות כמעט שלא נראים על הכבישים המרכזיים, נהגים מספרים על כך שקבוצות פושעים ששוחררו מתחנות המשטרה כבר השתלטו על מכוניות, אחרי שהשליכו את נהגיהן החוצה. את השקט באחת הערים הסואנות והרועשות ביותר בעולם מפר עתה רק קול ירי מכיוון משרד הפנים, כל כמה דקות, ושאון טנקים ונגמ"שים של הצבא שמפטרלים לאורך גדות הנילוס.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו