בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בחירות בתוניסיה

הבוקר שאחרי האביב הערבי

בעיר הנופש בצפון-מזרח תוניסיה העסקים כרגיל, אבל על השמים הכחולים מעיב החשש מהמפלגה האיסלאמית שניצחה השבוע בבחירות

20תגובות

לבאי בית הקפה "קפה דה דליס", בעיר הנמל סידי בו סעיד בצפון-מזרח תוניסיה, קשה להתעלם מהבריזה החזקה שבאה מהים התיכון ונושאת מאות שנות היסטוריה.

במהלך הדורות ידעו העיר הזאת והערים הסמוכות אליה - קרתגו, לה מרסה וגמארת - כובשים זרים. קרתגו המדהימה נבנתה במאה התשיעית לפנה"ס בידי הפניקים, שבאו מלבנון של ימינו ועסקו בסחר בין אירופה לאפריקה. לה מרסה, ששמה נגזר מערבית ופירושו "הנמל", היתה בעבר ביתם של המושלים הטורקים של תוניסיה. גמארת, בעלת השם הצרפתי, היתה לפני עצמאות תוניסיה כפר דייגים קטן והפכה כעת פרבר יוקרתי עם וילות שלא יביישו את בברלי הילס. בית הקפה עצמו, עם דלתותיו וחלונותיו הכחולים וקירותיו הלבנים, נראה כאילו בא לכאן מאיי יוון.

ספל תה ערבי עולה כאן שלושה דינרים - יותר מעלות 15 דקות נסיעה במונית בתוניס הבירה. מקומות כאלה הם מגרש המשחקים של האלפיון העליון בתוניסיה. לכאן באים גם תיירים צרפתים, איטלקים וגרמנים, שנמשכים למי הים הכחולים ולמחירים הנמוכים יחסית. תיירות היא עדיין עמוד התווך של הכלכלה כאן, למרות הזמנים הסוערים. המלון הסמוך, "הוטל לה פאלאס", שכניסתו האחורית מובילה הישר לבית ההארחה הנשיאותי שבו נהג לשהות תכופות שליט לוב מועמר קדאפי, נהנה מתפוסה של 40%.

הדבר הנכון

עובדי המלון עונדים על זרועותיהם סרטים אדומים, מתוך הזדהות עם השביתה הכללית המתקיימת בדרישה להעלאת שכרם של עובדי התעשייה. ברור שאחרי שנה של חוסר יציבות בכלכלה ובפוליטיקה, בעקבות "מהפכת היסמין" שהביאה להדחת הרודן זין אל עאבדין בן עלי - תושבי תוניסיה רוצים בשיפור המצב. לכן, התעוררו תהיות על פשר הצלחתה של המפלגה האיסלאמית א-נהדה - שהוצאה מחוץ לחוק בתקופת שלטונו של בן עלי - בבחירות שהתקיימו בשבוע שעבר.

אי-אף-פי

הארמון הנשיאותי, שהיה בעבר מעונו של בן עלי, שוכן ממש מתחת לבית הקפה, בחצי אי קטן החודר לתוך המפרץ. אל מול הנוף הזה, האחיות פרפרה - מיסה, בת 24, מאנל, בת 23, ומארווה, בת 18, שותות תה עם צנוברים ועלי נענע. השלוש, בנות למשפחה עשירה, באו מביתן בנאבל, השוכנת גם היא לאורך החוף, מרחק שעת נסיעה. הן מתכוונות לבלות כאן את היום. הרוח מבדרת את שערן הגלוי של שתיים מהאחיות. הן אומרות שהן מרגישות כאן חופשיות. מאנל, האחות האמצעית, התחילה לעטות כיסוי ראש לפני שבועיים ואומרת שזו חובתה, לפי חוק האיסלאם. "היא עושה את הדבר הנכון", אומרות בצחקוק מיסה ומארווה, אבל האי נוחות שלהן ניכרת כשהן מצהירות "אנחנו לא מוכנות לעשות כמוה, ואף אחד כאן לא מכריח אותנו".

שלוש האחיות אינן מקבלות את התחזית הרווחת שהמצב ישתנה בקרוב, ואומרות שרוב הדברים שאומרים על א-נהדה נועדו להפחיד אנשים. כל השלוש הצביעו בעד "מפלגת הקונגרס" בראשות מונסיף מרזוקי, הרופא שהפך פעיל זכויות האדם ולפוליטיקאי. למה? "כי הוא התפרסם בהגנה על אנשים וזכויותיהם, וחשבנו שזה הכי חשוב". אם לא הן, אחרים כן חוששים שהמדינה תשתנה.

בשיתוף העם

"שה ז'וזף" היא חנות פופולרית בלה מרסה לממכר כריכים. פוקדים אותה תוניסאים רבים שנכנסים ויוצאים בפתחה במהירות. בשר החזיר הנמכר כאן לא מפריע ללקוחות עטויות כיסויי הראש - הן פשוט מזמינות משהו אחר. אבל רוב הנכנסים לחטוף משהו מהיר לדרך הם תוניסאים צעירים חילוניים.

אחת מהם היא עפיף עואני, צעירה נאה בת 18, שמסיימת בשנה הבאה את לימודיה בבית הספר התיכון. היא מנגנת על כינור, פסנתר וכלי מיתר ערבי מסורתי. לאחר שתסיים את הלימודים היא מתכננת להירשם לאקדמיה מקומית למוסיקה ומקווה להיות מורה למוסיקה. עואני, המתגוררת בבית הוריה, לא נראית מוטרדת מהכלכלה המקרטעת של תוניסיה, שהתוצר המקומי הגולמי שלה היה השנה אפס, או מהאבטלה, ששיעורה מוערך כיום ב-17%. "כאן המצב מעולה", היא מסבירה, "אבל בפנים המדינה המצב הכלכלי פחות טוב. אפילו עכשיו, אחרי הבחירות, סביר שהמצב לא ישתנה - כי הרבה תוניסאים דואגים רק לעצמם ולא מוכנים לעזור לאחרים".

היא לבושה כצעירה אירופית, אך אומרת ש"אני אוהבת את תוניסיה. לעולם לא אלך לחיות במקום אחר", היא מדגישה. היא גאה בתהליך הבחירות ומציגה בגאווה את אצבעה המוכתמת בדיו. היא מגיבה בחומרה כשאני מזכיר את המפלגה האיסלאמית. "לא א-נהדה", היא משסעת את דברי. "לא! לא! לא!", היא חוזרת ומנופפת בידיה. "הם ינסו לשנות את האופן שאנחנו מתלבשות, הם ינסו לאלץ אותנו לכסות את הפנים ברעלה, וגרוע יותר, הם ינסו לשנות את החשיבה כלפי הנשים".

כשעואני מקבלת את הכריך שלה היא ממהרת לאמה ואחותה, שיושבות במכונית שמנועה מותנע. האם, אמירה, עוטה על ראשה כיסוי, אך כמו בנותיה והאחיות פרפרה, גם היא הצביעה בעד מפלגתו החילונית של מרזוקי. "אף אחד לא יגיד לבנות שלי מה לעשות", היא מסבירה. "הן יבחרו בעצמן איך לחיות את חייהן. אני לא אכתיב להן, ובטח הממשלה לא תוכל לעשות את זה".

הצטרפתי למרזוקי, גבר דק גזרה, בסיור במרכז העיר. הוא מסביר שבתוניסיה מורגלים התושבים במחשבה עצמאית בגלל היסטוריה של החברה האזרחית האיתנה. "עלינו לבנות הכל מחדש מתוך התבססות על כך", הוא אומר. "לא רק דמוקרטיה פוליטית, אלא משהו חשוב יותר: דמוקרטיה חברתית. בזמן הממשלה הקודמת, המשאבים לא חולקו בצורה צודקת. כעת יש להקצות אותם בצורה הוגנת יותר. עלינו לשתף את העם בשלטון. אם לא נעשה זאת בצורה סבירה, זה לא ייגמר בשלום והמהפכה תתפרץ שוב בכל עוצמתה".

עואני, המוסיקאית הצעירה, שותפה לדעתו. "אם חברי א-נהדה ינסו לשנות דברים", היא מדגישה, "וירצו לכפות עלינו את הדרכים האיסלאמיות שלהם, אני אהיה הראשונה לצאת שוב לרחובות". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו