בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הייאוש בקהיר קצת יותר נוח: פסיפס תמונות

האופוריה לאחר הדחת מובארק התחלפה בשגרה שבה נשים מניסות גברים מטרידים בבעיטות, התורים לגלידה מלווים בסדרנים, והגלריות מציגות סרטי מהפכה וגרפיטי. האזרחים בקהיר לא ראו הישגים גדולים מתחריר, אבל ממשיכים לנשום אותה כתקווה למשהו

20תגובות

1. גבר בקרון הנשים של הרכבת

בחום הכבד של קהיר, שמעיק על העוברים ושבים גם באוקטובר, ברור מדוע בכל פינת רחוב עומד בחור צעיר ומוכר פרי סברה טרי (במצרית: "תאנה קוצנית"). בכל כמה דקות הוא מרים את בקבוק המים שלו ומרסס את הסברס, מחזיר אותו לחיים, מעורר את קנאת העוברים ושבים. פחות ברור, מדוע המוצר שאותו מוכרים כל קבצני העיר, כאילו היה הנחשק בשוק, הוא חבילות טישו קטנות. מאז המהפכה, החבילות צבועות בצבעי דגל מצרים. אי אפשר לצעוד מטר מבלי להיתקל באשה חסרת בית, לרוב עם תינוק קטן הישן לצדה על פיסת קרטון או מטפס על רגליה, ולפניה מונחות כמה חפיסות של טישו. כשהתיק שלי כבר עולה על גדותיו בחפיסות כאלו (כי לא נעים לתת כסף ולא לקחת חפיסה) וכבר התחלתי להטיל ספק בתיאוריית ההיצע והביקוש, גיליתי שהתשובה לתעלומת הטישו טמונה בקרון הנשים של הרכבת התחתית. המטרו של קהיר מרשים ביותר: זו הרכבת התחתית היחידה באפריקה, והיא הגיעה בייבוא אישי מצרפת בסוף שנות השמונים - לכן גם הקרונות וגם הכרטיסים נראים בדיוק כמו בפריז. נקי ומסודר, ועולה רק לירה לנסיעה. הרכבת מגיעה כל דקה ואף פעם אין צורך לחכות, אך עדיין הרכבת צפופה ביותר בכל שעה. בכל זאת, זוהי עיר של 20 מיליון איש עם שני קווי רכבת. הבעיה המרכזית: הרכבת אינה ממוזגת, והשילוב של הצפיפות והלחות בקרונות הסגורים מסביר את הצורך בממחטות.

קרונות הנשים מיועדים לשמור עליהן ועל כבודן - מותר לנשים לעלות לכל קרון שהוא, אבל גבר שעולה על קרון הנשים נקנס על ידי המשטרה. רק שמאז המהפכה, נעלמה המשטרה מהרחובות וגם מהרכבת התחתית, ויותר גברים עולים לקרונות הנשים, שבדרך כלל צפופים פחות. לא אחת ראיתי נשים צועקות על הגבר עד שירד מהקרון. לפני כמה שבועות התפרסם סיפור על בחורה צעירה בכיסוי ראש, במקרה בעלת חגורה שחורה בטקוואנדו, שבעטה החוצה גבר שהעז לעלות לקרון הנשים.

ולמה הצורך לשמור על כבוד הנשים? כי ההטרדות של נשים באמת בלתי נסבלות. אמנם, נדיר בקהיר שגבר נוגע באשה - הדבר החמור ביותר שחוויתי, בעיקר במקומות צפופים כמו מאהלי המחאה בכיכר תחריר, היה נגיעה בישבן. צעקה כמו "כבד את עצמך!" נחשבת לתגובה מעליבה במיוחד שכן היא חושפת את הגבר בציבור, חשיפה הנחשבת לפגיעה חמורה ביותר בכבודו. במובן הזה קהיר בטוחה לנשים, אפילו בימים אלו, כשיש פחות משטרה. ובכל זאת, לא קל ללכת ברחוב כאשה.

ניר כפרי

נדמה שכל גבר שאני חולף מרגיש צורך ללחוש משהו באוזני, לבהות בי במבט דוחה, או לדבר עליי בקול רם עם חבריו. משחקי כוחות של אנשים חסרי כוח, אזרחים חסרי כל במדינה ענייה, המראים כוחניות בכל דרך אפשרית. השוטרים, שמקיפים את אזור כיכר תחריר, בוטים עוד יותר. זרה בתוכם, אני מבינה חלקית את מה שהם אומרים. ומנסה להתעלם. אבל לפעמים כשאני לא מבינה, או כשהם נועצים מבט ללא מלים, זה גרוע עוד יותר, כאילו שהם מכריחים אותי לדמיין מה עובר להם בראש. ולכן נשים, זרות ומקומיות כאחת, צועדות ברחוב עם עיניים נעוצות ברצפה, הולכות מהר, חדורות מטרה. וכשהן מגיעות למטרו, אם גבר מעז לעלות להן לקרון, הן מעיפות אותו בצעקה החוצה, מוציאות טישו, ומנגבות את הזיעה.

2. בירה בשושו עד לכיכר

מעטים היו חושבים על מצרים כ"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות". אבל למי שיש קצת כסף בקהיר, החיים נוחים הרבה יותר. חבר שהיה בהפגנה בכיכר תחריר בימי המהפכה, סיפר שכשהיה רעב הזמין מהמסעדה הלבנונית הסמוכה, והשליח הגיע עד אליו בכיכר. הסיפור לא הפתיע אותי. בקהיר אפשר להזמין הכל, בכל שעה, ולכל מקום. ולא רק אוכל: אלכוהול, סיגריות, קניות בסופר. במדינה בה כוח העבודה הוא אחד הדברים הזולים ביותר, אפשר למצוא מי שיהיה מוכן להתרוצץ למענך בכל שעה וכל עניין.

כמעט לכל בניין בקהיר יש "באוואב", שוער שעומד בכניסה רוב שעות היום ומשגיח על הנכנסים ויוצאים. בשכונות ובבניינים שמרניים יותר (לכל בניין בקהיר אופי משלו), הם מתפקדים כמעין משטרת מוסר ומונעים מגורים משותפים ואפילו ביקורים של גברים ונשים לא נשואים. בבניינים אחרים הם רואים עצמם כאנשי ביטחון, אחראי מפתח, או מתחזקי בניין. אחמד, הבאוואב בבניין שלי, הוא איש משכיל ומקסים, שבבקרים עובד במשרד ממשלתי, אבל בא כל ערב לעבוד בלובי שלנו.

אי-פי

הצורך ביותר ממקום עבודה אחד הוא עניין שבשגרה עבור מרבית תושבי קהיר. סאמח, מלצר באחד מבתי הקפה ליד האוניברסיטה, איש כבן 50, מלמד אנגלית בבית ספר יסודי ציבורי בשעות הבוקר, ומגיע למסעדה למשמרת אחר הצהריים. סאמח מרוויח 320 לירות מצריות בחודש (כמאתיים שקלים). זוהי בדיוק מחצית מהסכום שהאיגודים המקצועיים במצרים טוענים כי עליו להיות שכר מינימום המאפשר רמת מחיה בסיסית.

כבר 12 שנה אחמד עובד בבניין שלי, ומכיר כל פרצוף וכל שם. בכל פעם שהוא רואה אותי חוזרת מהסופר עם שקיות הוא מזכיר לי שאין סיבה שאסחב, כשהוא יכול להביא לי מה שאבקש. כששאלתי אותו פעם איפה אני יכולה לקנות בלונים למסיבת יום הולדת, הוא אמר שאם אחכה חמש דקות הוא ישלח מישהו למצוא לי. סירבתי. הדבר היחיד שאני מוכנה להזמין הביתה הוא אלכוהול, וזה רק משום שאני מבינה מדוע לא כדאי להיראות בתוך חנות משקאות. שתיית אלכוהול נתפסת כמנהג של אנשים חסרי כבוד, מעשה זר, לא מוסלמי. היא אמנם אינה מנוגדת לחוק (ברוב אזורי מצרים), אבל למרות שקל למצוא אלכוהול במצרים יותר מאשר בהרבה מדינות אחרות בעולם הערבי, השותים משתדלים לעשות זאת בשקט, מאחורי דלתיים סגורות, על מנת לשמור על כבודם בקרב השכנים.

לכן גם קשה להשיג אלכוהול איכותי במצרים. בחנויות האלכוהול אפשר למצוא רק אלכוהול מקומי, ואלכוהול איכותי, כלומר מיובא, אפשר למצוא רק במלונות, שמקבלים אישור מיוחד ממשרד התיירות. במלונות רבים אפשר למצוא בר על הגג עם נוף, נרגילה וקוקטיילים צבעוניים. פה יושבים העשירים והזרים. הברים במרכז העיר, בסמטאות סביב כיכר תחריר, מפוקפקים הרבה יותר: בלי שלט מזהה ועם חלונות כהים או לפעמים קרשים הסותמים את החלונות ומסתירים את היושבים בפנים. הם מגישים את הבירה המקומית סטלה, ורק אותה, בשליש המחיר מהמלונות (חצי ליטר בכחמישה שקלים), ולרוב מלאים בעשן סיגריות ובתערובת של קשישים ושל אינטלקטואלים צעירים. אלו הברים האהובים על הסטודנטים הזרים והמקומיים, והם ידועים כברים "בלדי" - מקומיים, של העם. ובכל זאת אני תוהה איזה חלק מהעם יכול להרשות לעצמו, גם אם היה רוצה ולא מפחד מתדמית השתיין, לצאת בערב לבירה, ואם, עם משכורת של מאתיים ש"ח לחודש, יש סיכוי שאתקל שם יום אחד בסאמח או באחמד.

3. מיץ וסיגריות על הנילוס

בלילות קהיר משנה את פניה. עיר קשה, צפופה, מזוהמת ולחוצה מתמלאת לעת שקיעה שמחת חיים, דינמית ומרגשת, בעיקר בימי חמישי בערב, אז ממלאים צעירים את הגשרים הרבים החוצים את הנילוס. לאורכם מטיילים זוגות, בחורות מכוסות ראש מחזיקות ביד בן זוגן, משקיפים יחד על הנוף המשגע המציץ מבעד לבנייה הצפופה. חבורות של בחורים צעירים עומדים עם הגב לנילוס, מחפשים אחר נוף אחר בקרב העוברות והשבות. רוח נעימה משכיחה את ניחוחות הזיהום, ומשפחות חוצות בדרכן למרכז העיר, שם נדמה שנאספים בימי חמישי בערב כל עשרים מיליון תושבי העיר.

את הברים והמועדונים פוקדים בעיקר הזרים, האליטה של האוניברסיטה האמריקאית, ואותו מיעוט היושב בברים השכונתיים והפשוטים גם במשך השבוע. זרים מבלים תכופות במסיבות בית מפוארות, בועות אירופיות ורגועות באמצע העיר. חבורת קופטים (מצרים נוצרים), שאותם לימדתי אנגלית, אמרו לי שרק "בנות רעות" נראות במועדוני הריקודים. אותי הם הזמינו לחצר של הכנסייה המקומית, שם הם מבלים תמיד בשיחה ושתיית מיצים. עמר, חבר מצרי שעבד עד לא מזמן בחנות תיירות (שנסגרה עקב היעדר תיירים) אוהב לקחת אותנו לכיכר קטנה בשכונה הקרובה למרכז, שם הוא וחבריו מבלים שעות בשתיית מיץ, עישון סיגריות, ודיבורים. כשאני מתלוננת על עייפות והולכת הביתה בשתיים לפנות בוקר, הוא תמיד מביט בי במבט מתפלא.

כי זו באמת עיר ללא הפסקה. בכל שעות הלילה, אלפים נדחקים בין המכוניות הצפופות באזור מרכז העיר, ברחובות היוצאים מכיכר תחריר האגדית, חוצים בין החניות הכפולות והמשולשות, ובין הדוכנים הצצים לקראת ערב, בהם מוכרים חולצות ומכנסיים ושאר מוצרים זולים מסין בהתלהבות וצעקות. עד לפני המהפכה, היו בעלי הדוכנים מוכנים לברוח בכל רגע, מחכים לאזהרה של אחד הילדים העומדים על המשמר וצועקים כשמגיעים השוטרים לבדוק רשיונות. אין-ספור פעמים לפני המהפכה של ינואר ראיתי אותם מקפלים את כל רכושם ורצים רחוק עם מדף עץ על ראשם, בורחים מהמשטרה. אך מאז המהפכה אותם רוכלים עומדים באין מפריע, לעתים קופצים בהתלהבות על גג מכוניות, מנסים לפתות את העוברים ושבים המטיילים ברחוב. הורים וילדים צועדים הלוך ושוב עד השעות הקטנות של הלילה ומלקקים גלידה שקנו בקונדיטוריית "אל-עבד" המפורסמת, חובה בכל יציאה לאזור.

בתור לגלידה שני תורים, אחד לנשים ואחד לגברים, ושומר משגיח מקדימה, מנסה למנוע הידחפויות. אנשים פה אוהבים לספר איך בימים אחרי המהפכה כולם עמדו בתור מסודר בלי שאף אחד השגיח, כאילו הרגישו שעליהם לשנות את התנהגותם במדינה החדשה. אך התופעה הזו נעלמה כבר לפני חודשים, כשהחיים חזרו לסדרם. רוב מי שאני פוגשת מספר שהחיים קשים מדי מכדי להתפנות ולהמשיך את המהפכה. גם בעניין הישראלי אין להם פנאי להתעסק. וכשיש להם קצת זמן בתום שבעה ימי עבודה קשים, הם מעדיפים להעביר אותו בהפוגה של שיחות על מיץ.

4. כשהמשכורת הולכת לשיעורים פרטיים

עם תחילת שנת הלימודים הנוכחית יצאו כחמישה עשר אלף מורים מבתי הספר הציבוריים במצרים להפגין במחאה על שכרם הנמוך ומצב מערכת החינוך במדינה. הם גם פתחו בשביתה, הראשונה מאז 1951. למרות שאיגודי העובדים פעילים מאד כבר כמה שנים, עוד לפני המהפכה, מאז נפילת מובארק בפברואר, ההפגנות והשביתות משתקות מגזרים רבים. עם שכר הנמוך מנשוא, רוב המורים לא מצליחים לגמור את החודש. רופא מתחיל מקבל שכר ממוצע של 220 לירות לחודש (כ-130 שקלים). מורים ורופאים - מסמלי מעמד הביניים - נאלצים לחיות ב"שכונות עממיות" (מנאטק שעביה), שכונות צפופות ועניות שפזורות ברחבי קהיר ובהן מחירי דיור נמוכים. 1.3 מיליון מורים מלמדים בבתי ספר ממשלתיים במצרים, ורבים מהם נאלצים ללמד באופן פרטי אחר הצהריים על מנת להרוויח עוד כסף. כיוון שהרמה בבתי הספר נמוכה ובכיתות יש לעתים עד כשישים תלמידים, רוב התלמידים נרשמים לשיעורים פרטיים אחר-הצהריים. מועמר, נהג משאית ומוניות שאתו דיברתי, משתכר בעבודתו קצת יותר מהמורים, וסיפר שהוא משלם 1,000 לירות בחודש עבור שיעורים פרטיים לחמשת ילדיו, אותם הוא מממן בעזרת אשתו העובדת כקוסמטיקאית וילדיו העובדים אחר הצהריים. בעקבות תלונות חוזרות ונשנות של הורים, הממשלה ניסתה להעביר חוקים נגד השיעורים הפרטיים, אך לא סיפקה תוספת שכר למורים. זהו מעמד הביניים של מצרים, מעמד מצטמק, עני.

ועם זאת, כמובן, הכל יחסי. קשה אמנם לחיות ממשכורת של מורה, אבל קשה עוד יותר לחיות בלי שום משכורת. אם כי אין מספרים מדויקים, רבים מתושבי קהיר העניים חיים על גגות בניינים בחדרונים שנבנו בעבר כחדרי כביסה או שירות, או שנבנו על ידי התושבים עצמם ללא אישורים. לכן, שוכרי חדרונים אלה לעתים קרובות לא מוכרים וחיים ללא שירותים בסיסיים, בתנאים תת-אנושיים. האיחוד האירופי העריך באוגוסט כי יותר מ-60% מתושבי קהיר רבתי חיים בשכונות עוני ובשכונות לא חוקיות שנבנו מתוך מצוקה ולרוב ללא גישה למים נקיים ושירותי ביוב. אחת המפורסמות בשכונות הללו היא עיר המתים.

עיר המתים היא למעשה בית קברות בן מאות שנים ובו כמיליון קברים, ולצדם, על פי הערכות, כמיליון אנשים חיים שמתגוררים בינות למצבות ובתוך חדרוני הקבורה. בית הקברות העתיק מלא זבל וחוטי חשמל שנמתחו על ידי התושבים ממסגדים ובניינים קרובים בצורה לא חוקית, בניסיון לספק לעצמם שירותים בסיסיים. למרות ששהותם שם אינה חוקית, אין לממשלה לאן לפנות אותם והיא מאפשרת לבית הקברות להתקיים כפתרון "זמני". כשהזדמנתי לשם ביום שישי אחד, גיליתי שאז הופכת הסמטה המרכזית של בית הקברות ל"שוק שישי" הומה אדם, בו מציעים המוכרים מגוון רחב של חפצים, בעיקר כאלו שמצאו זרוקים ברחבי העיר, או שהוצאו מתוך ערמות הזבל בעיר הזבל.

ואולי העניים מכל הם אלו החיים לא בשכונות הסלאמס המרוחקות, אלא מתחת לבתים. סלמה, אשה זקנה החיה בפינה מתחת לבית שלי, נמצאת שם, על פי השוטר השכונתי, כבר שנים. היא ישנה תמיד באותה פינה, על כמה סדינים שאספה לאורך הזמן, ובבקרים מקפלת אותם יפה ומניחה עליהם אבנים, שלא יעופו. אז היא עוברת לפינה ממול ומוכרת טישו, אם יש לה, או פשוט מבקשת כסף מהעוברים ברחוב. בערב היא חוזרת לפינה שלה ופורסת שוב את סדיניה. פעם עברתי לידה לפנות ערב והיא הסתובבה וצעקה עלי: "אל תדרכי לי על המיטה!", והמשיכה לסדר את הסדינים. אלו הם עניי קהיר. אותם לא תראו בכיכר תחריר או בפירמידות, אבל הם מהווים את רוב רובה של העיר.

5. גרפיטי מול הסושייה

בינות למראות העוני, ששולטים גם באזורים היפים והמתוירים של קהיר, כמו למשל "קהיר הקופטית", מחכות הפתעות. למשל, "דרב 1718" - גלריה לאמנות מודרנית ומרכז תרבות. חציה זריזה של כמה רחובות מוצפים זבל, והמוני ילדים שרצים אחריך בצעקות "הלו, מוני, הלו", מסתיימת לפתע בגלריה יאפית ומקסימה. תמורת סכום השווה לחמישה שקלים, אנחנו נכנסים לגינה רחבה ובה מלצרים המחלקים אוכל ומשקאות נטולי אלכוהול, ועשרות כריות פוף כתומות פזורות על הדשא ופונות לעבר קיר ענק, עליו מוקרנים סרטים במסגרת פסטיבל קולנוע בינלאומי, שעומד השנה בסימן "סרטים מהפכניים".

בגלריה אחרת במרכז העיר הוצגה לאחרונה תערוכה על אמנות הרחוב של המהפכה. לאחר צעידה נמרצת דרך סמטאות מרכז העיר ההומות אנחנו מגיעים לחלל אמנות גדול שעל קירותיו ציורים של אמני הגרפיטי החשובים במדינה. חלק מהקהל זר, אך ברובו הוא מורכב מהיפסטרים מצרים מהשכבות המשכילות ובעלות ההון. צעירים המדברים "ערביזי", ערבית מתובלת כבדות באנגלית, שנראים לא בנוח שם, בלב מרכז העיר הענייה. רובם בוודאי הגיעו אותו ערב מזמאלק - אי עשיר בלב הנילוס, מרחק גשר אחד מתחריר, שבו אפשר למצוא את רוב השגרירויות הזרות, הרבה מסעדות, מרכזים ליוגה ופילאטיס, ושאר צורכי האליטה. את הגרפיטי, אגב, הנחשב בדרך כלל כביטוי עממי, חתרני וזועם, ניתן למצוא מחוץ לגלריה בעיקר באזור תחריר, כצפוי, ובזמאלק, המלאה בציורים יפים ורדיקלים, לצד סניפי קופי-בין ומסעדות סושי.

קהיר סובלת מפיצול אישיות קשה, עיר מלאת פינות חן זרועות בין רחובות גדושי קבצנים ומסכנים, מרתקת ומהנה ועיוורת לאלו שידם אינה משגת לשלם את הגרושים הספורים הדרושים על מנת לקחת חלק באפשרויות הגלומות בה. לא ייפלא, אפוא, שהסיסמה "לחם, חופש וצדק חברתי" (ח'בז, חוריה, עדאלה איג'תימעיה) מתנוססת ברמה עד היום. שינויים משמעותיים בשטח אולי עוד אין, אבל מבחינת מצרים רבים המהפכה הביאה לשינוי משמעותי אחד: שינוי גישה. "לפני המהפכה הייתי נורא מודאג, לשום דבר לא הייתה משמעות", אמר לי מועמר, נהג המשאית. "אבל עכשיו יש לי תקווה. חייבים להיות סבלניים. היינו סבלניים 30 שנה, נהיה סבלניים גם עכשיו".

features@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו