בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מהפכה אל הפחת

לא מבינים את סרטוני האנימציה שמדריכים איך להצביע, לא מוצאים בשלטי התעמולה פנים מוכרות, חולמים על סדר אך חוששים לחופש האישי לעשן סיגריה. רגע לפני הבחירות הדמוקרטיות הראשונות במצרים, מביאה תושבת זרה בקהיר קולות מהאנשים הקטנים ברחוב, המפחדים לצאת מהבית אל הקלפי, וממשיכים, בקושי, להתפלל לטוב

2תגובות

"דמייני ששלושים שנה ישבת בחדר חשוך לחלוטין, ופתאום מישהו פותח את הדלת והשמש נכנסת פנימה, מסנוורת לגמרי. אי-אפשר לראות כלום, נכון? ככה בדיוק אני מרגישה לגבי הבחירות". הבחירות הראשונות מאז המהפכה ההיסטורית של מצרים, אמורות להתקיים ביום שני הקרוב, אבל סמיחה, סופרת מצרית, לא רואה בהן טעם. אלימות שוטפת את רחובות קהיר, במחאה על שלטון המועצה הצבאית ומה שנתפס כניסיונותיה להבטיח את שליטתה גם לאחר הבחירות. הממשלה הזמנית התפטרה, המועצה הצבאית מתעקשת שהבחירות יתקיימו כסדרן, אבל "זה כמו לקחת אקמול כשיש סרטן", אומרת סמיחה. וכמוה, בכל רחבי קהיר, אנשים מדברים בבלבול ופחד על המצב, הבחירות, על המועמדים, ועל עתיד הדמוקרטיה המצרית.

אל-אזבקייה, שוק הספרים של קהיר. איברהים, עורך-דין המוכר ספרים בשוק כהשלמת הכנסה, מחפש עבורי את ספרו של יוסף אידריס, "תחתית העיר", המתאר שופט ממעמד גבוה המוצא את עצמו בשכונות המצוקה העניות של קהיר. נדמה לי הולם לחפש את הספר הזה כאן, באזור השווקים המרכזי והעני של העיר.

למרות שלפעמים ההרגשה בקהיר היא שכולה כמו שוק גדול, שוק הספרים הוא מקום מוזר, שכן ספרים אינם מהווים חלק מרכזי מהנוף העירוני. נדיר ביותר לראות מצרי מחזיק בחומר קריאה שאינו הקוראן או עיתון יומי. לא רק שאחוז האנאלפבתים במצרים מתקרב לשלושים (אלו הנתונים הרשמיים, והם כנראה אופטימיים), אלא שהערבית הספרותית הכתובה שונה מאוד מהערבית המצרית, ורק המשכילים מבינים אותה. מעניין לכן, לשמוע את דעותיהם של המוכרים פה על הבחירות, שכן, הם מייצגים קבוצה נדירה יחסית של מצרים, משכילים אך ממעמד נמוך.

שוק הספרים משתרע לאורך כמאתיים מטר ומורכב מעשרות דוכנים קטנים שמוכרים ספרי לימוד, ספרי דת וספרות יפה. לאיברהים, כמו למצרים רבים, יש "זביבה" גדולה על המצח, מעין סימן כחול גדול הנוצר מחיכוך המצח בשטיח התפילה בזמן חמש התפילות היומיות. הזביבה הפכה לאופנתית בימי סאדאת כדרך להציג בפומבי את רמת הדבקות הדתית (אם כי לפני כמה שבועות ישבתי בבר, המגיש אלכוהול האסור על פי האיסלאם, שבו אפילו לברמן הייתה זביבה גדולה על המצח). אבל למרות הזביבה, איברהים לא תומך במפלגות האיסלאמיות, ובכל אופן לא חושב שהוא יצביע. בין השאר, הוא מסביר, הוא לא בדיוק יודע מי מתמודד ולא מבין בכלל איך בוחרים.

אי-פי

כרזות תעמולה לאנאלפבתים

איברהים לא לבד. למרות שעשרה חודשים עברו מאז המהפכה שהדהימה את העולם, ושזכתה לאזכורים רבים גם בשדרות רוטשילד, נראה שאף אחד לא מוכן לבחירות המתקרבות. תעמולת הבחירות החלה רק בשבוע השני של נובמבר, בזמן חג הקורבן, אז החלו להופיע ברחבי המדינה שלטים המפרסמים מועמדים ומפלגות, מציגים תמונות של מועמדים ותחתם הסמל המייצג אותם - לאלו שלא יידעו לקרוא את השמות בקלפיות. את חוק הבחירות הקובע איך יתנהלו הבחירות פרסמו כוחות הצבא השולטים במדינה רק לפני כמה שבועות, ומאז החוק שונה שוב ושוב בעקבות התנגדויות של גורמים פוליטיים שונים, דבר שלא הותיר למפלגות די זמן להתארגן.

התהליך כל-כך מסובך, עד שנראה שבלי תואר מתקדם במדעי המדינה אין הרבה סיכוי להבין באמת מה מתרחש פה. ביום שני אמור להתחיל הסבב הראשון מבין שלושה שבהם ייבחרו הנציגים לבית הנבחרים התחתון - מועצת העם (מגלס א-שעב), בו יישבו 498 נציגים. אלו לא רק הבחירות הראשונות מאז המהפכה, אלא, לתחושת רבים, הבחירות הדמוקרטיות הראשונות אי פעם במצרים. על מנת למנוע שחיתות, יפקחו עליהן שופטים עצמאיים, כפי שהיה ב-2005, בבחירות הכי חופשיות בהיסטוריה של המדינה עד עכשיו.

כיוון שאין די שופטים במדינה ביחס למספר האזרחים האדיר, הבחירות ייערכו בשלושה סבבים, כך שבכל סבב יצביעו בתשעה מבין 27 המחוזות של מצרים. קהיר, אלכסנדריה, ועוד שבעה אזורים שונים יצביעו ביום שני, והסבב האחרון יסתיים בעשרה בינואר, כך שאת תוצאות הבחירות המלאות לא נדע עד אז. בינואר יחלו שלושה סבבים נוספים, שבהם ייבחרו נציגי בית המחוקקים העליון - המועצה המייעצת (מגלס א-שורה), תהליך שלא ייגמר לפני מארס 2012.

וזהו רק חלק מהתסבוכת. נראה כי רוב האזרחים מבולבלים מהשיטה, וגם מומחים רבים מודים כי הם מתקשים להבינה. הממשלה פרסמה כמה סרטוני אנימציה קצרים המשודרים בטלוויזיה וזמינים גם באינטרנט, המנסים להסביר בצורה הפשוטה ביותר כיצד העסק עובד, אבל גם אחרי כמה צפיות נותרתי עם שאלות לא פתורות. כך למשל, ביום הבחירות הבוחרים יפצלו את הקול שלהם: שני שלישים לרשימה המורכבת ממפלגה אחת או קואליציה של מפלגות בשיטת הייצוג היחסי, כמו בישראל. שליש הקולות הנותרים מיועד לבחירת שני מועמדים עצמאיים המתמודדים במחוז של אותם הבוחרים.

אבל זה לא הכל: על-פי חוק מימי נאסר, על 50% מהנציגים במועצת העם להיות "פועלים או חקלאים", ככה שגם לרשימות וגם בקרב המתמודדים העצמאיים חייבים להיבחר לפחות חצי מהמתאימים להגדרה המעורפלת. ועל מנת לסבך עניינים עוד יותר, המתמודדים העצמאיים מתחרים ב-83 תתי-אזורים שונים, אבל המפלגות מתמודדות ב-46 תתי-אזורים שונים. בכל רשימה חייבת להיות אשה, אם כי החוק לא קובע באיזה מקום ברשימה היא צריכה להופיע, כך שייתכן שנשים לא ייכנסו כלל לבית הנבחרים אם הן בתחתית הרשימה (לעומת השיטה הקודמת, שהבטיחה להן 64 מושבים). בסך הכל, יש קרוב לחמישים מפלגות, 36 מהן חדשות.

אי-פי

מבולבלים? מינא, בן 35, מורה לערבית קופטי (נוצרי), מבולבל גם הוא. "אני רוצה להצביע, למרות שאני לא בדיוק יודע למי. הבעיה היא שלא נראה לי שהבחירות חופשיות, אפילו לא אחרי המהפכה. איך הן יהיו חופשיות כשזו מלחמה של בעלי הממון?". מינא מודה שמדינות במערב מתמודדות גם הן עם בעיה דומה, אבל מתעקש שהמצב במצרים חמור בהרבה.

"המועמדים החדשים מקרב מהפכני 25 בינואר חלשים, ואני בקושי יודע מי מתמודד. הקמפיין רק התחיל לפני שבוע, וכל מה שאני יודע זה השלטים שאני רואה ברחוב. מישהו מבין במי בוחרים או אפילו איך בוחרים?". מינא חושב להצביע למפלגת "המצרים החופשיים", מפלגה חדשה, חילונית וימנית-כלכלית שהקים נגיב סוואריס, האיש העשיר במצרים והבעלים של חברת התקשורת מוביניל המצליחה. סוואריס הוא נוצרי, ונראה כי רבים מבני הקהילה תומכים בו.

אכן, במדינה בה אין היסטוריה של בחירות חופשיות ויש שיטה נשיאותית חזקה, אין פלא שאנשים רבים מחפשים שם מוכר להיאחז בו, בין אם זה סוואריס או מועמדים ומפלגות שהיו פעילים עוד לפני המהפכה. בשכונת הליופוליס, לדוגמה, שכונת מעמד בינוני גבוה, מתמודדים בבחירות הקרובות שני מועמדים עצמאיים שהתפרסמו במהלך המהפכה: עמר חמזאוי, מרצה למדעי המדינה באוניברסיטת קהיר - אחד מהפעילים הבולטים מימי המהפכה ומי שנחשב ל"כוכב" התנועות הליברליות, ומחמוד סאלם הידוע בשם "סנדמונקי" בטוויטר, מהפכן חילוני ובלוגר מפורסם. שמות ידועים אף יותר אפשר למצוא במפלגת נור הסלאפית, הנחשבת קיצונית: את הנשים הרצות ברשימה שלהם, הם מציגים כציור של פרח על מנת להימנע מלהציג תמונה של אשה.

מוכר כפכפים בו נתקלתי באזור עתבה הומה האדם, נראה מבולבל למדי כשהתחלתי לדבר אתו על הבחירות. "להצביע? לא, לא נראה לי", הוא אמר, אבל כשראה אותי מתבוננת בשלט גדול התלוי מאחוריו ובו תמונה של שייח מוחמד חסן המפרסם את מפלגת נור, הוא הסתובב ואמר: "אה, רגע, בעצם אני מצביע לשייח. הוא בא לפה עוד לפני המהפכה, מדבר אתנו. אני סומך עליו, הוא איש טוב".

המפלגה הידועה ביותר היא כמובן המפלגה של האחים המוסלמים, מפלגת החירות והצדק. על-פי כל הסקרים, כנראה שיזכו בחלק נכבד מהקולות. אחמד, בן 21, עובד עם איברהים בשוק הספרים ומגיע מבולאק אל-דכרור - אחת משכונות העוני של קהיר שעד אמצע שנות התשעים היתה ידועה כמוקד פעילות של האחים המוסלמים. אחמד מגדיר את עצמו כ"ילד המהפכה" ומספר בהתלהבות על השתתפותו בכל 18 הימים המיתולוגיים. גם אחמד לא יודע למי הוא יצביע, אם כי הוא חושב שהבחירות חשובות ומתרגש לקראתן. "המצב במדינה לא טוב", הוא אומר, "ואני רוצה לבחור במישהו עם ערכים כדי שלאנשים יהיו ערכים. אז אני רוצה לבחור במישהו מוסלמי. אבל אני לא אצביע לאחים המוסלמים, כי אני פוחד על החירויות האישיות שלי", הוא מסביר בעודו מצביע על הסיגריה אותה הדליק שתי דקות קודם לכן.

סאלם, אותו פגשתי במסיבה של חבר מצרי, מגיע מהלוואן, שכונה בפאתי העיר, תחנה אחרונה במטרו. הוא לומד לתואר שני במינהל עסקים וגדל במשפחה אמידה, מעל הממוצע בקהיר. סאלם מוטרד גם הוא מהערכים של בני ארצו, ובטוח שהוא מצביע לאחים המוסלמים. "הם היחידים המאורגנים מבין כולם והיחידים היציבים", הוא מסביר. "תראי, אני רוצה לבחור במישהו עם מצפון, מישהו שמבין שיש נכון ולא נכון, זה מה שאנחנו צריכים פה. מישהו עם כיוון, ואני חושב שהם מציעים את זה".

אני מצביעה על הסיגריה שאותה הוא מעשן ושואלת אם הוא לא פוחד שהם יאסרו על עישון כמעשה לא איסלאמי. נראה שהשאלה מפתיעה אותו, והוא חושב עליה רגע. "אם הם ישימו עלי מגבלות אז זה יהיה כמו לפני המהפכה", הוא עונה, "וחוץ מזה, לא נראה לי שזה סוג הדברים שהם יעשו. הם יותר חכמים מזה, הם לא רוצים להרגיז אנשים".

לאחים המוסלמים אכפת מה נלבש?

זה גם מה שחושב מוחמד, החבר שבביתו אנחנו נמצאים. הוא בטוח שהסיבה שהאחים לא מתמודדים על כל המושבים בבחירות הקרובות, אלא רק על כמחציתם, נובעת מהיותם אסטרטגים והיחידים שיודעים לשחק את המשחק הפוליטי. מוחמד גדל יחד עם סאלם באותה שכונה, אבל בשנים האחרונות החליט שהוא לא מאמין באלוהים ("אבל אל תדברי על זה ליד החברים המצרים שלי", הוא מזהיר). מוחמד עומד להצביע למפלגה הסוציאליסטית, שיחד עם המפלגה הקומוניסטית מהווה את החזית השמאלנית ביותר בבחירות המתקרבות. "כל המפלגות ימניות כלכלית, כולם רוצים כלכלה חופשית רדיקלית, הם חושבים שזו הדרך היחידה להתקדם ולהפוך למדינה מערבית. אבל אני לא מסכים, אני רוצה אחריות חברתית, אז אני בוחר בסוציאליסטים".

עלי, איש התחזוקה באחד הבניינים בשכונה שלי יודע בבטחה שהוא מצביע לאחים המוסלמים. "הם היחידים שמציעים יציבות, וזה הכי חשוב כרגע". לידו יושב כרים, שעובד במשרד הפנים ונשלח לשמור על אחד האנשים החשובים המתגוררים בבניין. כרים מתנגד לאחים המוסלמים, ומתפתח ביניהם ויכוח סוער.

עלי טוען: "אני בן 55, ראיתי הרבה, לא כמו הצעירים שמכירים רק את מובארק. ואני יודע שהם כולם אותו דבר וכולם מושחתים. אנחנו צריכים אנשים אמינים, ומלה של האחים זו מלה. ובסופו של דבר שום דבר לא משתווה למלה של אלוהים. מה יותר טוב, חוק האל או חוק שכתב בן אנוש?".

כרים מתעקש, מצביע עליי ואומר: "אם האחים המוסלמים ישלטו, אתה חושב שהיא תוכל ללבוש את מה שהיא לובשת?". (אני לובשת מכנסיים ארוכים, נעליים סגורות וחולצה ארוכה ועליה סוודר צנוע). "זה לא נכון", עונה עלי, "זה לא מה שהם יעשו. והכי חשוב זה שאיתם יהיו פה סדר וביטחון. אם הם ישלטו, אני לא אצטרך לעבוד בשתי עבודות כי המשכורת בעבודה אחת תספיק לי. ואני לא ארגיש פחד כי יהיה ביטחון".

כרים פונה אלי ומסביר שאנשים נאחזים באחים המוסלמים כי הם מהווים אלטרנטיבה למערב, ושלאנשים נמאס לנסות לחקות את אירופה. אחת הסיסמאות של המהפכה דרשה "גאווה לאומית", דבר שהמצרים מרגישים שהם איבדו מזמן. "האחים המוסלמים מציעים סוג של גאווה מקומית שלא נאחזת באופנות מערביות", הוא אומר.

קשה לפספס את אווירת התסכול, הכעס והחשדנות שחזרה לשרות על העיר לאחר חודשים מלאי תקווה שהולידה המהפכה. הרבה מהאנשים שאתם שוחחתי אומרים שאין להם כוונה להצביע. חוסר אמון בהתנהלות תקינה של הבחירות הוא מרכיב מרכזי בספקנות השלטת. האני, קולנוען ממשפחה אמידה, מספר שלמשאל העם שנערך במארס, אחרי המהפכה, הוא הלך יחד עם כל המשפחה. "כל המשפחה שלי התרגשה והלכנו יחד להצביע. אבל ראיתי שם ששום דבר לא השתנה. עמדו אנשים בחוץ וחילקו אוכל ושאר דברים שהריחו כמו שוחד. הבנתי שאין טעם כי הכל אותו דבר, והפעם אני לא מצביע. אני לא מצליח להוציא את התמונות האלו ממה שקרה במשאל העם במארס מהראש שלי".

נהג מונית שאתו שוחחתי, סיפר איך האופטימיות של המהפכה התחלפה בפחד. "היינו כל כך אופטימיים, אבל עכשיו המצב גרוע יותר. אנשים זורקים זבל ברחוב, אין משטרה, אין סדר. אני מעדיף כבר את הצבא, הם לפחות מבינים במדיניות חוץ ויש להם ניסיון. היתה לאנשים פה שנה של חופש, ותראי את המצב! אנשים רעבים, מסכנים, אפשר בקלות לנצל אותם. אני מניח שבסוף יהיה טוב יותר, אבל אלו דברים שלוקחים המון זמן".

מסוכן לצאת לקלפי

התחושה החזקה ביותר שעולה משיחות עם אנשים, היא פחד. גם תחת מובארק הבחירות התאפיינו באלימות רבה, אבל במצב הקיים, ועם חזרת האלימות לכיכר תחריר, חסרה תחושת ביטחון כללית ואנשים מהססים לצאת מהבית אל הקלפי.

גם אם יתקיימו ביום שני כמתוכנן, עוד לא ברור מה משמעות הבחירות לעתידה של מצרים. המצדדים טוענים שזהו צעד ראשון חשוב לקראת העברת השליטה לעם המצרי, בעוד המתנגדים מייחסים לבחירות השפעה מינורית ומוסיפים שגם לאחריהן לא יהיה לבית המחוקקים תפקיד מכריע, ושהבחירות ייתנו גושפנקא להכשרת כוחה של המועצה הצבאית.

למרות הכל, בין קולות הייאוש הרבים אפשר לשמוע גם קולות אחרים, של אנשים אופטימיים יותר. שומר באחת האוניברסיטאות בקהיר אמר לי שלמרות שהוא עוד לא יודע למי הוא מצביע, "זה מרגש, בחירות דמוקרטיות ראשונות. מאז המהפכה הפסדתי הרבה, המשפחה שלי סבלה כלכלית. אבל אני אופטימי לגבי הבחירות כי נראה לי שהמצב יתייצב אחרי שהן ייגמרו, סוף סוף תהיה ממשלה. והכי חשוב, אם לא נאהב את הממשלה או את הנשיא שייבחר בסוף, נוכל להחליף אותו בבחירות שאחרי". אינשאללה.

features@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו