בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הנאשמת: הגזענות הבריטית

משפט שנפתח באחרונה, שבו מואשמים שני לבנים ברצח ממניעים גזעניים של צעיר שחור בפרבר של לונדון בשנת 1993, הופך לסמל למתיחות הרב-תרבותית בחברה הבריטית

2תגובות

כמעט כל מה שעולה לדיון באולם מספר 16 בבית המשפט "אולד ביילי" שבלונדון הוא בחזקת "דז'ה וו". עם פתיחתו של משפט רצח, שצפוי להימשך שבועות ארוכים, שמע בשבוע שעבר חבר המושבעים תיאור מבעית על רציחתו של סטיבן לורנס, נער שחור שנדקר למוות ברחובות לונדון ב-1993, מאורע שתועד בהרחבה לאורך השנים בדו"חות החקירה, בפרוטוקלים של דיונים בבית המשפט ובסיקור תקשורתי מפורט.

לדברי פרשנים ומומחים, עשויה פרשה זו להיזכר כאחת החשובות והמהדהדות ביותר בהיסטוריה של בית המשפט, שבו התנהלו משפטי הרצח המזוויעים ביותר מאז 1750. יש האומרים שמשפטם של גארי דובסון, בן 36, ודיוויד נוריס, בן 35, המכחישים שהיו חלק מכנופיה של חמישה צעירים לבנים שתקפה את סטיבן לורנס, הוא המשפט החשוב ביותר שמתנהל בבריטניה זה עשרות שנים. השניים מואשמים בכך שהתקיפו את הנער, בן 18, ונער שחור נוסף, בעת שעמדו בתחנת אוטובוס. בעיני בריטים רבים מסמל המשפט אבן בוחן ליכולתה של המערכת לעשות משפט צדק "עיוור צבעים", במדינה שהופכת במהירות למדינה רב-תרבותית, ובכך לשים קץ לפרשה שהעיבה על היחסים הבין-גזעיים המתוחים ממילא בחברה הבריטית.

המשפט מתמקד באירועי ערב ה-22 באפריל 1993, שבו חזרו לורנס וידידו דוויין ברוקס לביתם, מהמרכז הקהילתי בפרבר הלונדוני אלטהאם. מדובר בשכונה ירוקה ומוצלת של בנייני דירות, שבה נמצא אחד ממסלולי הגולף הותיקים בבריטניה, רויאל בלאקהית. מרבית תושבי השכונה אז, כמו גם היום, הם לבנים, בני המעמד הבינוני. אוכלוסיית השחורים מנתה אז פחות מ-5%. בשכונה שרר מתח רב בין הלבנים לשחורים, וכנופיות נוער גזעניות רבות היו פעילות בשטח.

עדי הראייה לרצח, בהם בני אדם שהמתינו בתחנת האוטובוס, צוות האמבולנס שניסה לסייע ללורנס בשעה שדימם למוות, ודוויין ברוקס, כיום פוליטיקאי מקומי, בן 36, תיארו התקפה גזענית, ללא כל התגרות מצד שני הקורבנות. קבוצת נערים לבנים חצתה את הכביש בריצה, אחד מהם צעק קריאה גזענית, וכולם תקפו את לורנס באלימות. ברוקס הצליח להשתחרר ולברוח.

רויסטון וסטברוק, אחד מאלה שעמדו בתחנת האוטובוס, סיפר בבית המשפט שללורנס לא היה סיכוי לגבור על הקבוצה. הוא תיאר כיצד התוקפים חבטו ובעטו בו מבלי להוציא הגה, ומיד לאחר מכן קמו והלכו לדרכם בשלווה. התקרית ארכה פחות מ-10 שניות.

ברוקס העיד בדמעות שראה נער חובט בלורנס השרוע על המדרכה תוך שימוש ב"כלי נשק ממתכת בוהקת" שאורכו כ-30 סנטימטרים. לורנס התרומם וניסה להימלט בעקבות ידידו. הוא הספיק לשאול אותו "מה קרה?", אולם לאחר כ-200 מטרים התמוטט על המדרכה ודימם למוות. פתולוג העיד שסיבת מותו של לורנס נגרמה משתי דקירות סכין בעומק כ-15 סנטימטרים בכתף ובצוואר. שתי הדקירות פגעו בעורקים.

רויטרס

תיאורים דומים נשמעו לא פעם בדיוני בית המשפט ובחקירות ופורסמו בכלי התקשורת. ואולם, השופט באולד ביילי, קולמן טריסי, הנחה את חבר המושבעים להתעלם מכל מה ששמעו או קראו על אודות הפרשה, ולהימנע לחלוטין מלקרוא עליה באינטרנט. בנוסף, הוא הטיל מגבלות מחמירות על אמצעי התקשורת, ואסר כל סיקור של הפרשה, למעט התייחסויות כלליות לחקירות משטרה והליכים משפטיים קודמים.

במגבלות הפרסום אף נאסרה התייחסות לחקירה ממצה שערך שופט חוקר, שפרסם את מסקנותיו ב-1999. בדו"ח החקירה צוין כי העובדה שהמשטרה לא עצרה חשודים ולא הגישה כתבי אישום שנים ארוכות מעידה על "גזענות ממסדית זדונית ועקבית". פרסום זה הביא למהפך באופן הטיפול המשטרתי בתקריות הקשורות לגזענות. בנוסף, נאסרה התייחסות למשפט שנפתח ב-1996 בעקבות תביעה פלילית פרטית שיזמו הוריו של לורנס, שהיגרו לבריטניה מג'מייקה בשנות ה-60.

השופט טריסי התיר לעיתונאים לפרסם רק שאותו משפט שהתקיים ב-1996 קרס בגלל היעדר ראיות. ואולם, למשפט היה חלק חשוב בהיסטוריה של הפרשה, מאחר שבכל בריטניה התחוללו אחריו מהומות נרחבות בשל הכישלון למצוא את הרוצחים. בעקבותיו אף בוצעה אחת הרפורמות המשפטיות החשובות ביותר זה עשרות שנים במדינה.

חוק שנכנס לתוקף ב-2005 ביטל את המצב המשפטי של "הסיכון הכפול", שהיה קיים מאות שנים והגן על נאשמים מפני העמדה נוספת לדין, אפילו אם התגלתה ראיה שלא היתה קיימת בזמן המשפט הראשון. התביעה במשפט הנוכחי טוענת כי הראיות החדשות שלה הן פורנזיות: עקבות דמו של לורנס, שמעבדה עצמאית זיהתה על ז'קט שהיה שייך לדובסון ובשקית ראיות שבה הוחזק הז'קט, סיבים מיקרוסקופיים מבגדי הנאשמים שנמצאו על גופתו של לורנס, ושתי קווצות שיער, התואמות לשערותיו של לורנס, שנמצאו בשקית שבה הוחזקו מכנסי הג'ינס של נוריס. כל הראיות האלה, טוענת התביעה, מוכיחות ששני הנאשמים היו במקום התקיפה, נקודה שלא הוכחה במשפט שנערך ב-1996. פרקליטיהם של דובסון ונוריס אומרים כי השניים יכולים להוכיח שהיו במקום אחר בשעת התקיפה.

פעילות הוריו של לורנס למען עשיית צדק לבנם ולמען זכויות נרחבות יותר לשחורים בבריטניה זכתה להכרה ולשבחים, כולל מדליות שקיבלו ב-2002 מהמלכה אליזבת. כעת הם מקווים כי המשפט באולד ביילי יהיה נקודת המפנה האחרונה במאבקם הפרטי.

ניו יורק טיימס

תרגום: יעל אלין-קוטנר. עריכה: עדי ערמון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו