בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החיילים חוזרים מהשקט במדבר לסופה בבית

איך עוברים מחיפוש כלי נשק לחיפוש עבודה ואיך מתחילים לחתל תינוקות? החיילים האמריקאים חוזרים מעיראק ויודעים: הצרות האמיתיות מתחילות עכשיו

3תגובות

הצעקות הנלהבות פורצות עוד לפני שגלגלי מטוס הצ'ארטר שמביא את החיילים מעיראק נוגעים בקרקע בשדה התעופה הצבאי של הבסיס פורט בליס שבטקסס. הילדים, הנשים, האחים, ההורים, מנופפים בשלטים מקושטים: "אנחנו כאן לפגוש את אבא", כתוב על אחד, "אתה גיבור!" נאמר באחר. אשתו של אחד החיילים גם שרבטה מסר אישי יותר: "הלילה תושלם המשימה העיקרית שלך".

ויקי ווטס נהגה עם בעלה דון 12 שעות מקליפורניה, רק כדי לברך את הבן, דיוויד, על שובו. הילד בן 30 ועדיין אין לו משפחה משלו, בגלל השירות הממושך בעיראק - אם תשאלו אותה. "אנחנו גאים בך", ויקי כתבה על השלט. "בעלי ואני באנו ממשפחות צבאיות ולהבדיל מהרבה ליברלים בקליפורניה שלא ממש ידידותיים כלפי הצבא, אנחנו יודעים שחופש לא בא חינם", היא מכריזה. "אני יודעת שהוא עשה שם דברים שעל רובם לא מספרים לאמא. אפילו מה שהוא סיפר - למשל, כשהוא היה עם המקלע שלו על הג'יפ, עיראקי רץ אליהם, צועק - ומקלען מהג'יפ שלפניו ירה בו והרג אותו. התגלה שבאמת היה עליו מטען. אבל רק לחשוב מה יכול היה לקרות אם הם לא היו מגיבים בזמן".

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הסיפורים, ישירות לפייסבוק

מוזגוביה נטשה

לחמישה חודשי ציפייה לשובם מעיראק, מתווספות שעתיים של המתנה באולם מקושט בבלונים, וגם אז התהליך לא נגמר: חיילי הבריגדה הרביעית יורדים מכבש המטוס לצלילי שירי חג המולד, אבל נאלצים לצעוד לפני האיחוד עם המשפחות לאולם אחר - כדי להחזיר בו את הנשק והציוד. כמה מהם מצליחים להגניב נשיקות חפוזות ליקיריהם שממתינים בקוצר רוח מעבר לחבל הגידור.

ואז סוף סוף מגיע הרגע המרגש: החיילים, המותשים מהטיסה הארוכה, חלקם עם כריות צבעוניות המחוברות לקיטבג, מסתדרים בטור ארוך, והולמים בעוצמה על דלת הפח המפרידה בינם לבין האולם שבו ממתינות מאות המשפחות. כמו בדיסקו, עשן סמיך מתפזר בתוך האולם המתמלא שוב צווחות, הדלת עולה למעלה, והחיילים צועדים בסדר מופתי אל תוך האולם. בני המשפחה מתים להתנפל עליהם (כך גם כתוב רשמית בשלט נוסף), אבל החיילים שוב מסתדרים בכמה שורות ומחכים לפקודה הרשמית - "dismissed! חג מולד שמח!".

ואז מתחילה המהומה הגדולה - בחורה נמוכת קומה בשמלת ערב קצרה בצבע סגול, עם קעקוע גדול של רובה אם-16 על הכתף וכיתוב "צבא ארה"ב" מקפצת על עקבים, מנסה לאתר בהתקהלות את אהוב לבה. אבות אוחזים לראשונה תינוקות שנולדו בזמן ששהו בעיראק. אחים צוהלים סוחבים את הקיטבג של אחיהם החיילים. יש גם ויכוחים שמתנהלים בין החיילים שרוצים את הבירה שלהם והמסעדה שלהם, כדי להרגיש שהם בבית, לבין המשפחה שרוצה לגרור אותם הביתה, להראות את קישוטי חג המולד ולשים על השולחן את האוכל החם של האשה או האמא.

החיילים הבודדים שבחבורה, מוסעים לביתנים בבסיס, עם דף שקיבלו זה עתה ועליו מספרי טלפון של עזרה נפשית, למקרה שיחושו במצוקה וירצו לדבר עם מישהו. כולם מקבלים יומיים חופש, לפני שהיחידה תתחיל את ההתארגנות מחדש: בדיקות רפואיות, אבחונים פסיכולוגיים, בדיקת הציוד. אף אחד לא באמת רוצה לדבר על המדינה המשוסעת שהם משאירים מאחור, על הטעם החמוץ שנותר מהחיפושים העקרים אחר נשק להשמדה המונית, או על שערוריית כלא אבו-גרייב.

החזרנו את עיראק לעיראקים

סרג'נט ג'ון סלינאס מחיל הרגלים יצא להצבה השנייה בעיראק חמישה ימים אחרי שבנו הבכור נולד. אבל למרות שלא ראה אותו ארבעה חודשים, הוא טוען שהילד הצליח לזהות אותו. "הוא כל הזמן בהה בי וגם חייך", הוא מתעקש. "זה הדבר הכי מדהים שקרה לי בחיים". הוא אומר שאין לו מה להתלונן על המשימה האחרונה. "זה כבר היה מבצע 'שחר חדש', של העברת הסמכויות למשטרה והצבא העיראקי. זה הרגיש טוב. הפעם היה לנו רק פצוע אחד, שזה ממש טוב, כי זה מאוד מדכא לחזור הביתה כשיש חברים הרוגים. הפעם כל החיילים שלי חזרו הביתה למשפחות שלהם בשלום".

העיראקים שאיתם עבד, הוא אומר, נפרדו מהגדוד ברגשות מעורבים. "הם שמחו, כי זו התחלה חדשה בשבילם, אבל באיזשהו מקום גם רצו שנישאר, אני חושב. ראיתי אותם מחליפים חיילים אמריקאים במחסומים, מתחילים לתפקד בצורה עצמאית. אם הם לא רצו לתת לנו את ההסכם לגבי החסינות, אני מניח שהם הרגישו שהם מוכנים". על המלחמה הוא לא רוצה לדבר. "העבודה שלי היתה להתמודד עם המשימות היום-יומיות, למלא פקודות. על המלחמה והמשמעות שלה שיחשבו אלה שמעלינו".

סרג'נט מייג'ור סעיד מוסטפה, אחד המפקדים, שמשרת בצבא כבר 27 שנים (במהלך השירות בסומליה הוא גם התאסלם, ורעייתו שריל התאסלמה כמה שנים אחריו), מתקשה להיזכר כמה פעמים בני משפחתו חיכו לפגוש אותו אחרי הנחיתה מאיזה בסיס מרוחק. כשאני שואלת אותו איך הוא יזכור את עיראק, הוא אומר בזהירות שהוא לא מרגיש שהאמריקאים בורחים. "החזרנו את עיראק לעיראקים", הוא אומר. "זה תוכנן כבר די מזמן, בימי הנשיא הקודם. אני לא רואה את זה בתור יציאה חפוזה. ויש לי אמון גדול בעם העיראקי. שירתנו אתם כתף אל כתף. אני מרגיש שהם מוכנים. יש דברים שאתגעגע אליהם, אנשים שיצרתי קשרים אתם. אולי יום אחד עוד אחזור לבקר שם". האם לדעתו הם יתגעגעו לאמריקאים? "בטוח לא כולם, אבל הרבה פעמים היו שם ילדים, מבוגרים שבירכו אותנו, שמחו שאנחנו שם. לא כולם".

ואיך הוא התמודד עם המלחמה הזאת בתור מוסלמי, כשרבים בקהילת הדת ניסו להגדיר את הפלישה לעיראק בתור מלחמה נגד האיסלאם? "אני חייל מקצועי", הוא אומר. "שירתתי בטורקיה ומצרים, כוויית וערב הסעודית, עיראק, סומליה, דרום קוריאה. לגבי המלחמה בעיראק, זו היתה משימה, ומילאתי פקודות. קיבלתי על עצמי את התפקיד הזה מרצון. אבל זאת גם הרגשה טובה לחזור הביתה, ולהיות חלק מההיסטוריה".

יש ביחידה שלך חשש מהקיצוצים הקרבים בכוח אדם?

"כבר ראיתי תהליך דומה אחרי 'סופה במדבר'. אמרתי לחיילים שלי שאנחנו מתרכזים במשימה הבאה שלנו. יש תחושת סיפוק גדולה בהשלמת משימה מחוץ לארה"ב, אבל יש גם משימות חשובות לא פחות בבית. האימונים, המעורבות בקהילה, סיוע לבוגרי הצבא. והעיקר - להישאר תחרותיים והרחק מצרות".

בלי סמים, בלי פורנו

הנשיא אובמה אמנם נשא ביום רביעי נאום לרגל סיום המלחמה בבסיס בצפון קרוליינה, אך בבסיס בטקסס לא ממש מתכננים בשלב זה חגיגות. "אולי המפקדים יחשבו לארגן איזה נשף", אבל לא ממש ברור אם יהיה לכבוד סוף המלחמה בעיראק או לכבוד החגים. בבסיס יודעים היטב שהצרות האמיתיות מתחילות, לעתים קרובות, עם חזרת החיילים הביתה ונפילת המתח.

בסיבוב הקודם בעיראק, הבריגדה ספגה הרוג אחד. בזמן ששהו בבית, ב-2008, שבעה חיילים נהרגו ושישה הורשעו בפלילים. נוסף לבעיית אלימות, במגורי החיילים בבסיס גילו מעבדת סמים. ידיעה על גילוי קלטת פורנו ביתית של מין קבוצתי בכיכובם של החיילים בבסיס הגיעו לתקשורת.

לדברי מייג'ור קרלה תומס, דוברת היחידה, המשימה הכי קשה כעת היא לאחד את החיילים עם המשפחות. האופוריה של רגעי המפגש הראשונים מתחלפת לעתים בהלם של הימים שאחרי, כשהחייל שחזר מגלה שהתפקידים במשפחה התהפכו. "יש לנו סדנאות מיוחדות להורים. זה לא קל, כי הילדים גדלו בזמן שהאבות החיילים לא היו. לפעמים החיילים מרגישים שאם הסתדרו כל כך יפה בלעדיהם, אולי לא באמת צריכים אותם. אנחנו גם מתרכזים מאוד במניעת התאבדות, כי זה בהחלט הפך לבעיה".

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות ישירות לפייסבוק שלכם

בסיבוב הראשון של פיטר קסטיו בעיראק, אשתו ונסה (25), אז רעיה ואם טרייה, ניסתה ללמוד כל דבר שקשור למלחמה. "חרשתי את האינטרנט, ניסיתי להבין מה קורה בין הסונים לשיעים, כמה מסוכן במוסול, שם הוא הוצב. הייתי מחוברת לחדשות נון-סטופ". היא התחברה אז לרעיות של חיילים אחרים, היתה מאוד פעילה בקהילה הצבאית. היום, כשבעלה חוזר כבר מסיבוב שלישי בעיראק, והקצר ביותר - חמישה חודשים בלבד - די נעלם לה העניין בעיראק. לא מעניין אותה לבקר שם ("למרות שאומרים לי שעם צבע העור שלי והרעלה הייתי משתלבת שם יופי"), היא לא רוצה לשמוע חדשות על זה כי זה סתם מטריד, והיא גם די כועסת על העיראקים שלא בדיוק אומרים תודה לצבא האמריקאי. "חבל שהם לא מעריכים את זה יותר", היא אומרת. "באנו לשם לעזור להם. הפלתו של סדאם חוסיין היתה חשובה. אולי הם כמו ילדים, שלא מעריכים את מה שההורים עושים למענם, עד שהם מתבגרים. אבל אנחנו, משפחות החיילים, לא ניתן לעולם לשכוח מזה. הבת שלי היום מספרת לחברים שלה: 'אבא שלי חייל, הוא גיבור, הוא מגן עלינו', ואני בטוחה שהיא תהיה גאה בו גם בגיל 25, ותוכל להתגאות בכך שהוא היה בעיראק לא פעם או פעמיים, אלא שלוש".

זה לא אומר שהיא בהכרח מסכימה עם המלחמה, אבל "זה אחד הרגעים האלה שאתה חייב לתמוך במדינה שלך גם אם אתה לא מסכים אתה". חזרתו של הבעל מעיראק מכניסה את המשפחה לטלטלה שוונסה טוענת שהיא כבר מורגלת אליה. כשהוא יצא לעיראק, בהתרעה של חודש, היא ובתה שוב עברו להתגורר אצל אמא, בשביל לחסוך בעלויות שכר הדירה ולא להיות לבד. "מאז שאני נשואה לחייל, עברתי דירה שש פעמים". היא גם יודעת שהוא חוזר מכל סיבוב לשם שונה. "בפעם הראשונה הוא היה בדיכאון כי חבר טוב שלו מהצבא התאבד. יש דברים שאני יודעת שהוא בחיים לא יספר לי, יש לו תקשורת בנוגע להם רק עם חבריו ליחידה. בכל פעם יש שינויים של טעם בבגדים, מוזיקה. מאוד כעסתי כשהוא עשה את הקעקועים האלה שהם נוהגים לעשות, גולגלות, המוות עם כיתוב 'הקוצר האפל'. אמרתי לו: איך אתה עושה קעקוע של גולגולת לפני קעקוע של השם של הבת שלך? אז הוא הלך ועשה קעקוע עם השם של אריאנה".

זמן לתלות וילונות

סיומה של המלחמה, שובם של עשרות אלפי חיילים והקיצוץ הצפוי בתקציב הביטחון, מעוררים דאגה לגבי קליטתם בשוק האזרחי. המפגש בינם לבין החברה קשה, משום שזו חברה שמעט מאוד אזרחים בה מכירים באופן אישי חייל כלשהו, עקב מגוריהם של החיילים בבסיסים מסוגרים ומבודדים יחסית. פיטר רוצה להישאר בצבא 20 שנה, משום שהוא אוהב את מה שהוא עושה ומשום שזה מביא פנסיה, הטבות שכר לימוד לבתו, דברים שאינם טריוויאליים באמריקה של היום. באשר להתמודדות הנפשית עם השיבה הביתה ממלחמה לא פופולרית במיוחד, ונסה בטוחה שהפתרון שהיא מצאה לעצמה בתקופות העדרו - להיות עסוקה מעל הראש עם הלימודים, העבודה והילדה - יעבוד גם בשבילו.

הם כבר הכינו רשימת דברים שיעשו כשינחת: קודם כל הוא רוצה לאכול במסעדה נורמלית. אחר כך הוא רוצה לצאת למסע קניות, כי הוא איבד משקל בעיראק, וכל הבגדים שלו נופלים ממנו. ואז, לוונסה כבר יש רשימה משלה בשבילו: לתלות וילונות, לארגן את הבית אחרי מעבר הדירה. היא כבר יודעת שבמשך חודש-חודשיים צריך לתת לו לחזור לשגרה. "כשהוא היה בעיראק, לא סיפרתי לו כמעט על הצרות - אח שנכנס לכלא, אמא ואחות שרבו. אם יש לי יום רע, אספר לחברות שלי או לאמא. רציתי שהוא יהיה ממוקד במטרה שלו, ששום דבר לא יסיט את תשומת לבו. לילדה הפעם היה מאוד קשה, כי היא כבר גדולה יותר, שואלת שאלות, כל לילה היתה מתפללת בשביל אבא, וכשהיה יורד שלג, היתה אומרת: 'ושאלוהים גם ייתן לאבא שמיכה חמה בעיראק'.

"אני קוראת לו 'גדוד הגיקים שלי', כי בכל מקום שאפשר היה להתחבר לאינטרנט, הוא מצא חיבור. הוא מאוד רומנטי ומתוק, הזמין לי עשרות ורדים, שוקולדים, תמך בכל מה שהייתי צריכה - מחשב נייד, ספרים, כל דבר שצריך לילדה. אבל אין מה לעשות, חצי מהחיים שלה הוא לא היה פה, אי אפשר לפצות על זה ולהחזיר את כל הדברים שהוא פספס. גם אני משתנה - בפעם הראשונה שהוא עזב לשם, הייתי אמא שישבה בבית עם התינוקת. פתאום הוא חוזר, ואני כבר עובדת, לומדת, עצמאית. הוא צריך להתרגל לזה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו