בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כריסטופר היצ'נס, 2011-1949: פרידה מהעיתונאי האולטימטיבי

הכותב שעסק בכל נושא, החל מהכנת תה וכלה באי-קיום האל, היה נאמן מעל לכל לעיקרון של המודל שלו, ג'ורג' אורוול: "החירות, אם היא שווה משהו, היא הזכות לומר לאנשים את מה שאינם רוצים לשמוע"

14תגובות

עורך של כתב עת ימני בישראל קרא לפני מספר שנים מאמר של כריסטופר היצ'נס התוקף את התפשטות האיסלאם באירופה והתלהב. הוא הזדרז להזמין כתבת פרופיל על הכותב הוותיק, אך נחרד לקרוא בה שהיצ'נס גם מגדיר את עצמו כ"אנטי-ציוני" ותומך נלהב של התנועה הלאומית הפלסטינית.

מי שהתוודע לראשונה לקביעותיו התמיד-נחרצות של היצ'נס בכל נושא עליו כתב, באופן טבעי יצר בראשו סטריאוטיפ של בעל הטור והמסאי המותאם לתבנית הרעיונית המקובלת בעיתונות. אבל העמקה נוספת באוצר העצום של כתבי היצ'נס היתה מנפצת במהירות את הדימוי הנוח הזה. לא מדובר רק בהתפתחות המחשבתית שעבר במשך ארבעה עשורים של כתיבה, מסוציאליסט נלהב מהזן הטרוצקיסטי למי שמזדהה בנושאים גיאו-פוליטיים (אבל לא באחרים) עם התנועה הנאו-שמרנית באמריקה. היצ'נס הצליח להחזיק במקביל בעמדות לכאורה מנוגדות באמונה מוחלטת, ולטעון בזכותן מעל כל במה תקשורתית.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הסיפורים, ישירות לפייסבוק

ההזדהות שלו עם השמאל הרדיקלי האינטרנציונליסטי בצעירותו נבעה במידה רבה מההתנגדות למלחמה בווייטנאם, עליה לא וויתר עד סוף ימיו, ובעיקר לא על התיעוב העמוק שלו להנרי קיסינג'ר - אותו האשים ברצח עם. במקביל הוא היה תומך נלהב במלחמותיו של ג'ורג' וו. בוש באפגניסטאן ועיראק. למרות שערב הבחירות לנשיאות ב-2000 הגדיר את בוש כ"לא-אינטלגנטי באופן אב-נורמלי" הוא צידד ב"מלחמה בטרור" אותה הגו ממשיכי דרכו של קיסינג'ר.

רויטרס

חלק מההספדים על הפולמוסן הבריטי-אמריקאי שנפטר אמש (חמישי) מסרטן הוושט בגיל 62 התמקדו באחד מנושאי הכתיבה עמם היה מזוהה יותר בשנים האחרונות, שלילת הדת - כל הדתות. אמנם "אלוהים לא גדול – כיצד הדת מרעילה את העולם" היה רב המכר המצליח ביותר מבין ספריו, והוא אכן היה אחד האויבים הגדולים ביותר של הדת הממוסדת בדור האחרון, אבל אבל הצגתו כ"כוהן האתאיזם" מתעלמת מהמגוון העצום של נושאים עליהם כתב, ובהם היתה לו דעה. ב-1991 הוא עזב את בריטניה מכיוון שהרגיש שהכתיבה על המערכת הפוליטית הפרובינציאלית שלה מגבילה אותו, ועקר לוושינגטון. אולם אחד המאמרים הזכורים ביותר שהוציא תחת ידו בשנתו האחרונה עסקה דווקא באופן הנכון להכין תה (על המים להיות רותחים ואת התה צריך להביא למים, לא להפך) תוך ביקורת קשה עלהכות כך שלא ניתן להשיג כוס תה ראוי במולדתו החדשה.

ככתב זר, הוא סיקר מלחמות ומהפכות בעשרות מדינות בעולם, אבל למרות חזות איש העולם הגדול, הפיק גאווה כמעט ילדותית מהפיכתו לאזרח אמריקאי למרגלות אנדרטת ג'פרסון ב-2007. את הפטריוטיות האמריקאית שלו גילה כבר שש שנים קודם לכן, אחרי קריסת מגדלי התאומים בניו יורק ויציאתה של ארה"ב למלחמה. "הרגשתי התעלות... סוף סוף מלחמה של כל מה שאני אוהב נגד כל מה שאני שונא", כתב. ברגע כמעט דתי, "הודיתי לכוחות שאולי ישנם על עוצמתה של ארצות הברית של אמריקה".

רבים מחבריו בשמאל לא סלחו לו על הצדקת המלחמה בעיראק, ממנה לא נסוג גם כשהחיילים האמריקאים התבוססו בבוץ והמדינה שוסעה לגזרים. הוא התנחם בכך שהעם הכורדי, שעל מאבקו כתב בהערצה עשרות שנים, זכה למעין אוטונומיה. ועם זאת, הוא הגדיר את האופן בו נתלה צורר הכורדים סדאם חוסיין "מביש", "מגעיל" ו"ברברי". בעשור האחרון לחייו תיאר את האידיאולוגיה שלו כזאת שנבחרת מתוך תפריט "א-לה קארט", ואינה תואמת שום דוגמה. בבסיסו היה לעומתי תמיד, ולאחד מספריו קרא "מכתבים ללעומתי צעיר" (Letters to a Young Contrarian).

למרות שגודל וחונך כנוצרי, מגיל צעיר הגיע למסקנה שאינו מאמין בשום אל ופיתח תיעוב עמוק לדת. הגילוי הכמעט-מקרי בגיל 38 שהוא יהודי מצד אמו הסב לו סיפוק מוזר, במיוחד העובדה שהוא נחשב ליהודי על פי ההלכה. בשעתו אמר שהוא "התלהב" מהגילוי מכיוון שכעיתונאי החי באמריקה, היו לו חברים יהודים רבים, אבל נראה שהוא במיוחד נהנה להתרפק על מורשת הוויכוחים והדווקאיות היהודית, שכה התאימה לאופיו. גם הביקורת הקשה שלו על ישראל לא הפריעה לו להתקיף את מבקריה האחרים, כמו המאמר שכתב על ג'ון מרשהיימר וסטיפן וולט, מחברי הספר "השדולה הישראלית", שאת התיאוריה שלהם כינה "חלקית מטעה וחלקית מבחילה" והאשים אותם בהשתייכות ל"אסכולה הלא-מוסרית שבבסיסה חולמת שאין מלחמה בג'יהאדיזם". תמיכתו בלאומיות פלסטינית וסלידתו מהימין הישראלי והמתנחלים לא הפריעה לו להאשים את חמאס באנטישמיות ולכנות את יאסר ערפאת לאחר מותו "רוצח", "מושחת", "דיקטטור" ו"אופורטוניסט".

יותר מכל אדם אחר, היצ'נס שאף להידמות למושא ההערצה שלו - ג'ורג' אורוול. כמוהו, אורוול צמח בשמאל, אבל גם כתב את הרומן האלגורי "חוות החיות" ואת הרומן העתידני 1984 - שקרעו לגזרים את הבשורה הקומוניסטית. אורוול, כמו היצ'נס, לא היסס לצאת נגד חבריו ושותפיו לשעבר לשמאל, כשחשש להגבלת חופש הביטוי וחירויות הפרט. כמוהו, נלחם במקביל בעריצות קולוניאליסטית, אבל הצדיק מלחמות בשם הדמוקרטיה וסלד מפציפיזם, שלדעתו שימש כמסווה דק לסלחנות כלפי רודנים.

אורוול היה העיתונאי האולטימטיבי של עידן הפשיזם בשנות ה-30 וה-40. אדם שיצא לשטח, אל קווי האש, ולא ניסה להסתתר מאחורי מחסה של הניטראליות האובייקטיבית, אלא הסתכן בשדות הקרב וגם בזירה הרעיונית, ושילם מחיר עבור החתירה לאמת. היצ'נס היה העיתונאי האולטימטיבי של דורנו, דור של קריסת אידיאולוגיות והתנגשות תרבויות. איש המערב שלא הניח לקוראיו המערביים להתרפק על אמיתות ומוסכמות ולמצוא נחמה באשליות חולפות או נושנות. הוא היה נאמן לעיקרון אותו התווה אורוול ש"החירות, אם היא שווה משהו, היא הזכות לומר לאנשים את מה שאינם רוצים לשמוע". זאת גם תמצית העיתונות.
 

כתביו של היצ'נס ב"אטלנטיק"

כתביו של היצ'נס ב"גרדיאן"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו