בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אמרו לנו לא להילחץ, אבל היה כאוס מוחלט"

הניצולים הישראלים מטביעת הספינה קוסטה קוקורדייה באיטליה שבו ארצה. "אחרי המכה השנייה הלכנו לקחת מצופים וכסף, הבנו שאין זמן"

תגובות

יותר מ-48 שעות אחרי שהחלה לטבוע אוניית הפאר האיטלקית "קוסטה קונקורדיה" מול חוף איטליה, הפעולות לאיתור וחילוץ הניצולים עדיין נמשכות. שבעת הישראלים ששהו על האונייה חולצו כולם בשלום וסבלו מהלם ותשישות, אך לא נפצעו.

ארבעה מהנוסעים הישראלים שניצלו, מאיר ועדינה שטרית ורוזי ודוד דור, שני זוגות חברים שיצאו לשיט לרגל יום הולדתה של עדינה, חזרו לישראל כבר אתמול בבוקר. "זה השיט השלישי שלנו, בדרך כלל אין בעיות ואנחנו מאוד נהנים מההפלגות האלו", אמרה רוזי דור בשיחה עם "הארץ".

"הלכנו לחדר האוכל בסביבות השעה תשע. אחרי המנה הראשונה הרגשנו חבטה בספינה, לא הבנו ממש מה זה, אבל פתאום גם כבו האורות. רב החובל אמר לא להילחץ והסביר שהגנרטור התקלקל, גם הצוות על האונייה אמר לנו לשבת ושהכל בסדר. זה השרה עלינו אווירה רגועה", המשיכה דור.

רויטרס

"אבל פתאום עוד מכה מהצד השני - כל האוכל על הצלחות והשתייה נשפכו, המלצרים היו לחוצים ולא הצליחו ללכת ישר. אז החלטנו ללכת מהר לחדרים שלנו, כדי לקחת מצופים וכסף, כי הבנו שאין זמן וגם לא ידענו מה יהיה אתנו".

בדרכם לחדרים באוניית הפאר בעלת 14 קומות, שבמרכזה שדרה של חנויות ומקומות בילוי, הספיקו הארבעה לראות את הרס הציוד בחנויות. "הבשמים זרוקים על הרצפה, הבגדים, היינות שבורים, פשוט כאוס", סיפרה דור. "אבל הזוועה האמיתית היתה כשהגענו למטה, לאזור סירות החילוץ. ים של אנשים מבוהלים. מיהרנו להיכנס לסירת המנוע הראשונה, אבל הצוות הוריד אותנו כי כבר היו יותר מדי אנשים. הלכנו לכיוון הצד השני של האונייה, והיה קשה ללכת כי היא זזה כל הזמן, וגם פחדנו שלא נספיק, כי הספינה התחילה כבר ממש לשקוע, אבל בסוף הצלחנו, איש צוות גרר אותי ועלינו על סירת המנוע השנייה ותוך כמה דקות היינו על האי ממול. כולם אמרו לנו 'יש לכם מזל'".

כשהחלו להגיע מאסות גדולות של ניצולים לאי, הם הופנו לבית ספר מקומי שהיה על האי ושם בילו את שעות הלילה הנותרות. "אמרו לנו לישון בבית ספר. אבל מאז אף אחד לא דיבר אתנו. היה לנו קר, אנשים התחילו לרוץ, אנחנו תפסנו פינה, וישבנו על המצוף וחיכינו. היתה כמות היסטרית של אנשים. הפחד שלי היה שהמשפחה שלנו תשמע מה קרה ותלחץ. מדי פעם יצאנו החוצה לראות מה קורה עם האונייה, כמה הצילו, חיפשנו מישהו שייתן לנו אינפורמציה. אבל לא היתה תקשורת, כלום".

כשהשחר הפציע, פונו הניצולים במעבורת לכיוון רומא, תהליך שארך גם הוא זמן רב עקב חוסר היכולת לזהות את הניצולים בוודאות, בהיעדר מסמכים מזהים, כגון דרכונים. "כשהגענו לרומא הכניסו אותנו למתנ"ס. היו שם המון כתבים וצלמים, ושם נתנו לנו קצת אוכל ושתייה", שיחזרה דור. "ואז העבירו אותנו שוב למלון שקרוב לשדה תעופה ואמרו ששגריר ישראל ברומא יבוא אלינו. אבל הוא לא בא. כל כך רצינו כבר לחזור הביתה אז תפסנו יוזמה ונסענו לשדה תעופה, הלכנו למשטרה, סיפרנו את הסיפור כי לא היו לנו דרכונים והחזקנו מעט מאד כסף. סידרנו לעצמנו את הדברים לבד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו