דנמרק: הפולשים שהפכו לבעלי בית

לאחר שנים שבהן נאלצה קהילת כריסטיאניה האנטי-קפיטליסטית בקופנהאגן להתמודד עם איומי גירוש, קיבלו התושבים החלטה: לקנות את השטח שאליו פלשו - כלומר "לקנות את החופש שלו"

סאלי מקגריין, ניו יורק טיימס
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סאלי מקגריין, ניו יורק טיימס

בקיץ שעבר הציעה ממשלת דנמרק למכור חלק גדול מ-320 דונם בפאתי קופנהאגן, שהיו שייכים בעבר לבסיס צבאי, לכריסטיאניה - קהילה אלטרנטיבית שתושביה פלשו למקום לפני כ-40 שנה והתיישבו בו ללא רישיון. הצעה זו העמידה את התושבים, שמתנגדים עקרונית לרעיון הבעלות על קרקע, בפני דילמה אידיאולוגית.

"כריסטיאניה מציעה לקנות את השטח", אמר ריסנגה מנגזי, דובר הקהילה, "אך היא אינה רוצה להיות הבעלים שלו".

כדי ליישב את הסתירה, החליטו מנגזי וקומץ חברים אחרים בכריסטיאניה להתחיל למכור מניות של הקהילה. מחירה של מניה כזו, המודפסת על נייר ברגע הקנייה, הוא בין שלושה דולרים וחצי ל-1,750 דולר. לבעלי המניות תהיה תחושת בעלות סמלית על כריסטיאניה, והבטחה שיוזמנו לאסיפה השנתית המתוכננת של בעלי המניות. מאז שהחלו בסתיו להציע את המניות למכירה, כבר נמכרו בדנמרק ובחו"ל מניות בשווי 1.25 מיליון דולרים. הכסף שהתקבל ממכירתן יוקדש לקניית הקרקע מהממשלה.

הצדקת העסקה דורשת קצת פלפולים סמנטיים. "בהתאם לשיטה שלהם, אתה לא בעלים של בית אלא משתמש בבית", הסביר קנוד פולדשאק, עורך הדין של הקהילה, שרשם את הקנייה. "אתה לא הבעלים של השטח, אלא רק מטפל בשטח".

קהילת כריסטיאניה. "אנחנו רוצים לקנות את השטח, אבל לא להיות הבעלים שלו", אמר דובר הקהילה צילום: אי-פי

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים ישירות אליכם

ואולם, אחרי עשר שנים של חוסר ודאות בזמן כהונת ממשלה בראשות השמרנים, שבהן הקהילה בעלת הרוח החופשית והידידותית לחשיש נאלצה להתמודד עם איומי גירוש ופסיקות של בית המשפט העליון, שקבע כי לסקווטרים אין זכות חוקית להישאר בשטח, התושבים קיבלו החלטה מעשית: לקנות את השטח, או - כפי שרבים מהם מעדיפים לכנות את זה - "לקנות את החופש שלו".

"האנשים מפחדים, ונאלצנו לכבד את הפחד הזה", אמר אלאן לוסן, קבלן השיפוצים של הקהילה, שלקח חלק במשא ומתן למרות סלידתו מביורוקרטים.

ממשלת דנמרק הקלה עליהם. היא לא רק הציעה למכור להם את השטח במחיר 14.5 מיליון דולר - חלק זעיר ממה שהיה יכול להיות ערכו אילו נמכר בצורה מסחרית - אלא גם קבעו כמה תנאים שיאפשרו לתושבי כריסטיאניה להמשיך בחייהם.

אחת הנקודות הבעייתיות היתה כיצד לשאת ולתת עם קבוצה, שהחלטותיה מתקבלות באופן דמוקרטי ובהסכמה כללית - החלטה מתקבלת רק אם כל מי שמופיע לפגישה מסכים. "שיטת הממשל שלהם בעייתית מאוד מנקודת ההשקפה של המדינה", אמר קרסטן יארלוב, מנהל מינהל הבנייה הדני, שהיה הראשון שהחל לשאת ולתת על העסקה ב-2004. "מה אפשר לעשות בפגישות, שבהן לכל אחד יש מה לומר ואין מי שנושא באחריות?".

הפתרון היה להקים מוסד, שחבר המנהלים שלו הורכב מחמישה מתושבי כריסטיאניה ושישה "זרים", כדי שיפעל בשם תושבי הקהילה כולה.

מכיוון שאנשים הדוחים את עקרונות הקפיטליזם הבסיסיים מתקשים לקבל הלוואה, הממשלה גם ערבה להלוואה הבנקאית. יתרה מכך, בכירים בממשל התנו שהקרקע תמשיך להיות פתוחה לציבור. ולבסוף, כל הרווחים ממכירת הקרקע או הבניינים יוחזרו מיד למדינה. "זהו אזור ללא כוונות רווח", אמר פולדשאק, שהוסיף שהעסקה "נהדרת" ושהתפתחותה במשך שמונה שנים היתה "כמו בודהיסטית".

יאקוב לודוויגסן, עורך עיתון, היה מהראשונים שהתנחלו בכריסטיאניה יום אחרי שדייג סיפר לו ב-1971 שהשטח פנוי. כעת הוא מקדם בברכה את ההחלטה. "מחלוקת בת 40 שנה הגיעה לקצה", אמר לודוויגסן שאינו חי יותר בכריסטיאניה, אך לדבריו, שומר חלק ממנה בלבו. "זה יעניק לכריסטיאניה עצמאות אמיתית".

עם זאת, המכירה גורמת אי נוחות לרבים מחברי הקהילה. "אני חושב שהיה עדיף אילו נשארנו סקווטרים", אמר אחד הצעירים. "לחצים חיצוניים מאלצים אותנו להתפתח ולהתאחד".

אחרים מצביעים על העובדה שהקהילה המפוררת הזו, שדוגלת בעיקרון "עשה זאת בעצמך", תצטרך לגייס את הכספים הדרושים לתשלום בעבור הקרקע. לרבים, הבעיה פחות מוחשית. "צר לי שהמדינה מאלצת אותנו לקנות את המקום", אומרת אידה קלמאן, אמנית שבאה לראשונה לכריסטיאניה ב-1971, פרשה מהקהילה כדי ללדת (באותה תקופה לא היו בה מים זורמים) וחזרה ב-1972. "חשבתי שהיה נפלא כשדנמרק התנהגה בנדיבות והרשתה לקהילה הפראית הקטנה הזו להמשיך לחיות בתוך עצמה".

"כשאתם אומרים 'אתם חייבים לקנות את זה', אתם מנסים ליצור תנאים נורמליים מבחינה מסוימת", הוסיפה קלמאן, אחת מיוצרי רעיון השותפות (היא מכנה את עצמה "מטפלת בשותפות"). "מה נעשה עכשיו? זה לא קשור רק לכסף אלא לזהות".

בנובמבר יצאה קבוצה קטנה לארה"ב כדי לקדם את מכירת מניות כריסטיאניה. הם ביקרו אצל משתתפי "לכבוש את וול סטריט" בניו יורק, שקיבלו את פניהם בתשואות.

בכל זאת, הקבוצה מכרה רק שתי מניות בסך חמישה דולרים כל אחת על מדרגות הבורסה של ניו יורק. אך הודות לפרסום, המכירות גדלו. "זה עניין של הבדל תרבותי", אמר מנגזי. "אנחנו חשבנו שזה מצחיק מאוד, והתקשורת הדנית חשבה שזה מצחיק מאוד, אבל האמריקאים אמרו: 'מה? עשרה דולר? זה כישלון חרוץ! אסור לכם אפילו לדבר על כך!'".

"אנחנו רוצים להיות אזור שחופשי מספקולציות, אלטרנטיבה לחברה המבוססת על הימורים והערכות", הוסיף מנגזי. "מובן מאליו שאם נצטרך לקחת הלוואה, ניקח".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ