בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרוצח מחוות החזירים

רוברט ויליאם פיקטון, הרוצח הסדרתי הקטלני בתולדותיה של קנדה, חמק ממעצר שנים ארוכות. חקירה שמתקיימת בימים אלה במדינה מגלה שורת מחדלים משטרתיים וזלזול בדיווחים על הנעדרות, כולן זונות

21תגובות

רוברט ויליאם פיקטון הוא הרוצח הסדרתי הקטלני בתולדות קנדה. הוא הואשם ברצח 26 נשים - הורשע ברצח שש ואישום בגין רצח עשרים נוספות עוד תלוי נגדו. הוא עצמו התרברב בכך שרצח 49 יצאניות. מאז שהפך פיקטון לחשוד העיקרי בהיעלמותן של נשים במזרח ונקובר ועד שנלכד עברו חמש שנים, ובימים אלה נידונה בוועדה ציבורית בקנדה השאלה: מדוע הרוצח הסדרתי לא נתפס קודם? התשובות חושפות מחדלים משטרתיים מביכים; לא רק זלזול בנעדרות משום שהיו יצאניות ומכורות לסמים, אלא גם חוסר ניסיון של הצוות החוקר, תקשורת לקויה בין היחידות וחוסר ארגון. המשטרה, מצדה, שוללת את הטענה כי לא התייחסה ברצינות לתלונות מכיוון שהיה מדובר ביצאניות.

יצאניות ונקובר נעלמות

ב-1998 הבחינה פקידת מדור נעדרים במשטרת ונקובר בעלייה משמעותית במספר הנשים הנעדרות, רובן יצאניות מכורות לסמים העובדות בדאון טאון במזרח העיר. במשך עשור, מ-1988 ועד 1998, נרשמו 16 נשים נעדרות מאותו אזור, כאשר עשר מהן נעלמו בתוך שנתיים בלבד.

בשנים 1997-1998 מונתה לורי שנהר, בלשית וחוקרת במדור נעדרים, לחקור את העניין, ועד מהרה קיבלה טיפ ראשון, שבו שמעה לראשונה את השם רוברט ויליאם פיקטון. אדם בשם ביל היסקוקס סיפר לשנהר שהוא מכיר בחור בשם וילי, לדבריו, "פסיכי" שאוסף זונות. היסקוקס עבד בחברה לשיפוצים בבעלות האחים דיוויד ורוברט ויליאם פיקטון, וקיבל את משכורתו מחוות "ארמון החזירים" בפורט קוקיטלם, עיירה הממוקמת ממזרח לוונקובר. באחת הפעמים שבהן שהה בחווה, הבחין היסקוקס במספר רב של ארנקי נשים ותעודות מזהות של נשים. חשדו גבר כששמע שווילי מתרברב בפני חבריו באיזו קלות הוא יכול להיפטר מגופות: "הוא מכניס אותן למטחנת הבשר הענקית שטוחנת את המזון לחזירים שלו", אמר היסקוקס לחוקרת.

שנהר פנתה למשטרת קוקיטלם, וגילתה כי השם פיקטון כבר מוכר לחוקרים. במארס 1997 נאספה יצאנית בשם אנדרסון על ידי עוברי אורח סמוך לחוות פיקטון, כשהיא מדממת מפצעי דקירה בכל גופה. אנדרסון היא כנראה היצאנית היחידה שהצליחה לברוח בחיים מהקרוואן של פיקטון. היא סיפרה שנסעה עם פיקטון לחווה שלו, וכי הוא תקף אותה וכבל את ידה באזיק. לאחר מאבק הצליחה אנדרסון להימלט. בתיק הזה מעולם לא הוגש כתב אישום. לטענת החוקרים, היה קשה לסמוך על העדה המרכזית - אנדרסון המכורה לסמים לא הגיעה לפגישות שנקבעו לה עם התביעה, והתיק נזנח.

אין זירת רצח, אין גופות

שנהר חוזרת לתיקי הנעדרות, ומגלה כי הגורם המשותף לכולן הוא שכולן זונות מכורות לסמים ממזרח ונקובר. שתי עובדות שגילתה שנהר הטרידו את מנוחתה והעלו את האפשרות שישנו קשר בין המקרים: רוב הנעדרות קיבלו סיוע סוציאלי מהמדינה, ומאז שנעלמו לא אספו את הקצבה. כמו כן, לרובן היו ילדים שגדלו אצל קרובי משפחה או משפחות אומנות, והן לא ויתרו על קשר טלפוני וביקורים אצל ילדיהן. ואולם, מאז שנעלמו נותק גם הקשר עם הילדים.

בספטמבר 1998 דווח על נעדרת נוספת, מרין לי פריי. פריי היא אחת משש הנשים שבגינן יורשע פיקטון בסופו של דבר ברצח מדרגה שנייה. החוקרת שנהר נפגשת עם הקרימינולוג קים רוסמו, שמסכים כי יש חשד שרוצח זונות סדרתי פועל בעיר. רוסמו חשב שהדבר הראשון שיש לעשותו הוא להוציא את הסיפור לעיתונות. לדבריו, "אחת הטעויות הגדולות שיחידות משטרה עושות במקרה של חשד לרצח סדרתי היא להסתיר את המידע מהציבור, כדי לא ליצור בהלה. ואולם, מרבית הרוצחים הסדרתיים נתפסו בעקבות פרט קטן שהגיע מהקהילה". ממוניה של שנהר לא הסכימו אתו, וההודעה לעיתונות נקברה. הבכירים טענו בוועדה הציבורית כי לא היו די ראיות לקשור בין הנעדרות, ובעיקר, כי לא היו גופות או זירת רצח, ולכן קשה להוכיח שאכן בוצעה עבירה.

עם זאת, רוסמו צוטט בדו"ח המשטרתי: "אני לא מכיר יחידת משטרה שהסתבכה משום שחשבה שיש רוצח סדרתי ולא היה. אני מכיר הרבה יחידות שהסתבכו כי אמרו שאין רוצח סדרתי, והיה כזה". בסוף 1998 מניין הנעדרות הוכפל.

בפברואר 1999 ה"ונקובר סאן" פרסם רשימה של 25 רוצחי זונות שפעלו במשך 17 שנים בבריטיש קולומביה, הפרובינציה שבה נמצאת ונקובר, וה"קנדיאן פרס" ראיין משפחות של נעדרות. אחות של אחת הנעדרות אמרה: "למשטרה יש המון סימפטיה אלינו, אבל שום יעילות. דיברתי אתם המון פעמים ואין להם דבר לומר מלבד התשובה שהם עושים כמיטב יכולתם". ה"ונקובר סאן" העלה לבסוף על הכתב את מה שריחף באוויר זה זמן רב. העיתון ציין שבעבר הוצע פרס של מאה אלף דולר למי שיסגיר שודדי קשישים, ולא היה צורך לומר בפירוש את מה שהיה ברור - יצאניות ומכורות לסמים תופסות מקום נמוך בהרבה בסדר העדיפויות. עד מהרה הוצע פרס כספי של מאה אלף דולר, והתפרסם פוסטר עם תמונות הנעדרות. במאי 1999 התקיים מצעד אזכרה לנשים הנעדרות, שבו השתתף גם ראש העיר דאז, פיליפ אוון.

המידע הקריטי שהפליל את פיקטון כרוצח הנשים הנעדרות לא איחר לבוא. מודיע בשם תומס התגורר בקרוואן של פיקטון באפריל 1999. לדבריו, באותו זמן התגוררה שם גם לין, חברה של פיקטון. החשש מפני רוצח סדרתי כבר התפשט בקרב היצאניות בדאון טאון, ופיקטון הבין שלא יצליח לשכנע אותן לעלות לטנדר ולנסוע לחווה שלו. לין, המכורה להרואין, סיפקה ליצאניות קוקאין ואלכוהול ושימשה פתיון בעצמה - נוכחותה נועדה להרגיע את הנשים שנכנסו לרכב.

לין התוודתה בפני תומס על מקרה רצח אחד שבו נכחה, שבעקבותיו החליטה לעזוב את החווה. לדבריה, באחת הפעמים חזר פיקטון לחווה עם יצאנית. השניים היו בחדר השינה בקרוואן, ולין התעלמה מזעקות האשה לעזרה. כעבור זמן קצר השתרר שקט, ופיקטון יצא מהקרוואן, אוחז בצעירה אזוקה. הוא נכנס לאסם הגדול בחווה כשלין בעקבותיו. היא ראתה את האשה תלויה בצווארה על וו, בעוד פיקטון פושט את עור רגליה "כמו חזיר", תיאר תומס. לדבריו, לין לא הייתה בטוחה שהאשה מתה. לין, שהייתה העדה הראשונה במשפט, שיערה שפיקטון טחן את הגופה במטחנת בשר למזון לחזירים.

לדבריה, פיקטון הסביר לה את הסיבה להתנהגותו. הוא סיפר שלפני כמה שנים זונה שיספה את גרונו, וכי החליט שכעת הגיע הזמן לנקום בזונות. לין סחטה מפיקטון כסף רב דמי שתיקה, וכשהבינה שהוא רוצה להיפטר גם ממנה, סיפקה את העדות המכרעת במשפט.

מחכים ליום גשום

המידע שהגיע בקיץ 1999 לא זירז את החקירה. תומס המשיך לספק מידע רב, ותיאר קרבות תרנגולים והימורים שהתנהלו בחווה. לדבריו, פיקטון נהג לבשל לכולם ארוחה, והוציא את הבשר ממקפיא מיוחד. בדיעבד, סבר תומס כי האורחים אכלו בשר אדם. בשר חזירים מהחווה של פיקטון מעולם לא שווק אומנם באופן מסחרי, אבל פיקטון היה נדיב כלפי חבריו וחילק בשר לכולם. לאחר מעצרו, הביעו במשטרה חשש שחלקי בשר אנושי עורבבו בבשר החזירים, וביקשו מכל מי שיש לו חלקי בשר מחוות פיקטון להעבירם למשטרה. מניין הנעדרות עלה ל-31.

בספטמבר 1999 יצאו חוקרים ממשטרת ונקובר לחוות החזירים, אבל פיקטון לא היה שם. איש מהחוקרים לא הצליח להסביר לוועדה הציבורית מדוע לא ננקטו צעדים משמעותיים יותר כדי לחקור את פיקטון ולהוציא צו חיפוש בחווה.

באותו הערב טילפן פיקטון לאחד החוקרים ואמר שיוכל לבוא לחקירה למחרת, ואולם, החוקר השיב כי יש לו אירוע מתוכנן. התחקור נדחה, ובסוף ספטמבר התקשרה לפיקטון חוקרת נוספת, וקיבלה את בקשתו של אחיו, דייב, להניח להם לנצל את ימי השמש כדי לסיים פרויקט בנייה שהתחילו, ושכנע אותה לחכות "ליום גשום". התחקור נדחה עד ינואר 2000. מאז אותה החמצה ועד שנלכד, בפברואר 2002, הספיק פיקטון לרצוח 13 נשים נוספות.

ב-19 בינואר הגיע פיקטון לתשאול במטה משטרת קוקיטלם, אך הוא לא הניב פרי מכיוון שהחוקרת שערכה אותו כלל לא התכוננה אליו. החקירה דעכה. במארס ואפריל 2000 נוספו לרשימת הנעדרות שתי נשים נוספות. החוקרת שנהר, הראשונה שהצביעה על האפשרות שפועל רוצח סדרתי, ביקשה אז לעזוב את התיק. השבוע, בוועדת החקירה הציבורית, היא הטיחה האשמות קשות בממונים עליה באותה עת.

שנהר טוענת כי התיק נוהל בחוסר ארגון וחוסר מנהיגות, ומתארת גישה מזלזלת כלפי הדיווחים על הנעדרות והערות מיניות כלפיהן. היא הסבירה שבתחילת 2001 היא הייתה שחוקה ומתוסכלת. "חשבתי שאני לא יכולה להתחייב לתיק בעוד שהממונים עליי בעצמם לא עומדים בדרישות", אמרה שנהר בוועדת החקירה.

חלקי גופות בקרוואן

רק בסוף 2000 עבר התיק ליחידה הפרובינציאלית למקרי רצח לא מפוענחים, והנחת העבודה היתה שמדובר ברוצח סדרתי. בפברואר 2002 קיבל השוטר נתן ויילס ממשטרת קוקיטלם מידע לפיו פיקטון מחזיק בנשק לא חוקי. השם פיקטון עלה במחשב כבעל עניין בעבור צוות החקירה המיוחד בפרשת הנשים הנעדרות. ויילס הזמין את החוקרים להצטרף למחרת, ב-5 בפברואר, לחיפוש בחוות "ארמון החזירים".

מיד כשנכנסו לקרוואן בשטח החווה, התגלו חלקי תעודות זהות השייכות לשתיים מהנשים הנעדרות. אחת מהן הייתה מונה וילסון, שנרצחה כארבעה חודשים קודם לכן. החקירה התנהלה ברשלנות, אבל, למזלם של החוקרים, הרוצח היה אף רשלני מהם. הוא לא טרח להיפטר מפריטים אישיים של הנעדרות, ובחווה נמצאו דליים עם חלקי גופות ושיניים וחלקי גופות נמצאו גם במקפיא. בסך הכל, אותרו שרידי דנ"א של 33 נשים. איסוף הראיות ועיבודן עלה למשטרה 100 מיליון דולר. לאחר החיפוש באותו היום, פיקטון נעצר לבסוף.

ב-30 בינואר 2006 נפתח משפטו של פיקטון, והוא כפר בהאשמות לרצח הנשים. לאורך המשפט פיקטון חזר ואמר שהוא בסך הכל "מגדל חזירים פשוט" והכחיש את המיוחס לו. ב-9 בדצמבר 2007 הורשע פיקטון ברצח מדרגה שנייה של 6 נשים: מונה וילסון, סרנה אבוטוואי, אנדראה ג'וסברי, ברנדה וולף, מרין פריי וג'ורג'ינה פאפין. נגזר עליו עונש מאסר של 25 שנים, העונש המרבי בקנדה. לאחר שנדחה ערעורו באוגוסט 2010, קבע בית המשפט העליון כי אין לו זכות לערעור נוסף, והותיר בעינו את האישום בגין רצח של 20 נשים נוספות. במהלך הערעור נחשפה הקלטה מתא הכלא. בהקלטה, נשמע פיקטון מתרברב בפני שוטר סמוי שרצח 49 נשים והתכוון לרצוח רק עוד אחת, כדי להגיע למספר עגול - 50.

זמן קצר לאחר דחיית הערעור פורסם דו"ח פנימי של המשטרה, שהצביע על הכשלים מרובים בפרשה. סגן מפקד משטרת ונקובר, דאג לה-פארד, אמר: "הלוואי שיכולנו לתפוס את המפלצת הזאת מוקדם יותר ולהציל חיים. אם יש מסר אחד שאני רוצה להעביר הוא, שזה לא יכול לקרות שוב".

רויטרס
אי-אף-פי


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו