בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לגור בטיחואנה, וללמוד בקליפורניה

עשרות נערים השואפים לחינוך טוב יותר קמים בחמש בבוקר ועושים מדי יום את הדרך המפרכת ממקסיקו לבית הספר שלהם בדרום קליפורניה

תגובות

מדי בוקר, בשעה 05:00, כשבחוץ עדיין חשוך ופנסי הרחוב מעבר לגבול עדיין מהבהבים, יוצאת מביתה מרתה, תלמידת י"ב, לנסיעה של שלוש שעות כדי להגיע לבית הספר. רדומה למחצה היא פותחת את השער הנעול, שעליו שומר כלב הדוברמן של משפחתה, וממתינה סמוך לתחנת הדלק לאוטובוס שייקח אותה אל מעבר לגבול.

מרתה ועוד עשרות מחבריה, כולם אזרחי ארה"ב המתגוררים בטיחואנה, נוסעים לבית הספר התיכון שנמצא במרחק 13 קילומטרים משם, בצ'ולה ויסטה, קליפורניה. כולם נולדו בה והם טוענים שהם עדיין מתגוררים שם.

בני נוער רגילים בקליפורניה מתחילים את הבוקר שלהם בהסעה לבתי ספר, אולם מרתה וחבריה עומדים שעות בשרשרת אנושית של 16 אלף בני אדם במעבר הגבול היבשתי העמוס ביותר בעולם. כשטלפון סלולרי בידם האחת וספרי לימוד בשנייה, הם מתעלמים מהרוכלים שמוכרים בוריטוס ומההורים המותשים שמחזיקים תינוקות צורחים. הם ממתינים כדי לחצות את הגבול פעם נוספת, וחוששים שמא העיכובים יגרמו להם להחמיץ את השיעור הראשון.

ניו יורק טיימס

בסן איזידורו, נקודת הכניסה שלהם לארה"ב, הם עולים על אוטובוס אחר שלוקח אותם לבית ספרם. הם יושבים במתח עד שהם מגיעים אליו, בדרך כלל דקות ספורות לפני צלצול השעון בשמונה בדיוק.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים ישירות אליכם

"רוב הזמן אני מאוד מאוד עייפה", אמרה מרתה, שהוריה חזרו לטיחואנה בגלל יוקר המחיה בדרום קליפורניה. "אני משתדלת כמיטב יכולתי, אבל לפעמים אני פשוט לא יכולה יותר".

בדיון הסוער על ההגירה, כמעט כל הצדדים מסכימים שיש צורך באכיפה נוקשה יותר בגבולות. אך מעטים זוכרים את האזרחים האמריקאים הצעירים שהוריהם חזרו למקסיקו ואף על פי כן הם רוצים שילדיהם ילמדו בבתי ספר אמריקאיים. כמה מההורים האלה הם אזרחים אמריקאים, אחרים הם אזרחי מקסיקו.

התלמידים האלה, המכונים transfronterizos (חוצי הגבול), נודדים בין שתי תרבויות, שתי שפות ושני עמים מדי יום. הם מנצלים את משאבי מחלקת החינוך המחוזית, ומעוררים פולמוס בקרב מחנכים וסוציולוגים לגבי השאלה אם זהו אינטרס אמריקאי. למרות שאחדות מהמשפחות המקסיקאיות משלמות את שכר הלימוד הגבוה הנדרש מתלמידים המתגוררים מחוץ לאזור הרישום הרשמי, רובם אינם משלמים, גם לא את המסים שמממנים את השירותים הציבוריים בקליפורניה.

בחלק מהמחוזות, אין כל רישום של תלמידים כמו מרתה, ואילו במחוזות אחרים מועסקים אנשים האחראים לברר מי מבין התלמידים אינו חי במדינה. הם חיים כל הזמן בפחד שמא מקום מגוריהם יתגלה והם יאבדו את הפרס הנכסף - השכלה טובה. למרות שמספרם המדויק אינו ידוע, נוכחותם משקפת את המורכבות היום-יומית של החיים באזור הגבול, הכוללת הבדלים כלכליים וחינוכיים בין ארה"ב לבין מקסיקו ומשפחות שהתפצלו בגלל אבטלה או גירוש.

ניו יורק טיימס

תלמידים כאלה אפשר למצוא מקלקסיקו שבקליפורניה ועד אל פאסו, שהאלימות בשכנתה המקסיקאית, סיודאד חוארס, גרמה ליצירת מסלול מיוחד שבו עוברים מדי יום 800-1,400 תלמידים, חלקם אזרחים אמריקאים הלומדים בבתי ספר באל פאסו.

מרתה וחצי תריסר חבריה, הלומדים בחטיבה העליונה, הרשו לעיתונאי להתלוות אליהם בנסיעתם היומית. התלמידים, הוריהם ומוריהם שוחחו בעילום שם כדי לא לסכן את לימודיהם.

אמה של מרתה, תופרת, נשרה מהלימודים בכיתה ט'. כמעט בכל יום היא קמה ב-02:00 לפנות בוקר כדי לתפוס לבתה מקום בתור. משפחתה של מרתה משתתפת בתשלום המשכנתה על הבית בצ'ולה ויסטה, שבו חיים בני משפחה אחרים, ומשלמת חלק מהמסים המקומיים, כדי להיות רשומה בספר התושבים.

משפחות אחרות המתגוררות בטיחואנה שוכרות דירות, "לוות" כתובות מזויפות מידידים או שוכרות כתובות תיבת דואר. לפעמים הן מוצאות קרוב משפחה המתגורר באזור והוא מתמנה לאפוטרופוס על הילד או הילדה.

"זה מלחיץ מאוד", אומרת מרתה. "אם השלטונות יגלו, הם עלולים לסלק אותי מבית הספר. לפעמים אני מרגישה רע בגלל השקרים, אבל אני רק הולכת לבית הספר".

לואיס, המסיים השנה את לימודיו, נולד בלוס אנג'לס והתגורר בה עד לשנתו הראשונה בתיכון. במשך השבוע התגורר בבית דודו, ובסופי השבוע שהה עם משפחתו בטיחואנה. בסוף, מרוב געגועים, החליט להישאר במקסיקו. "הרגשתי רע לבד. הנסיעות האלה מעייפות, אבל כך אני עם המשפחה שלי כל הזמן".

כעת, הוא ואחותו בת ה-16 קמים מדי יום ב-03:00 ונוסעים עם אביהם, גנן שיש לו גרין קארד. הם מתקלחים בדירה שהמשפחה שוכרת בצ'ולה ויסטה והולכים ברגל ארבעה קילומטרים לבית הספר. האחות הצעירה לא יכולה להצטרף אליהם, כי היא נולדה במקסיקו וכמוה גם רוב החברים של לואיס. "הם אומרים: 'קשה לקום כל יום באמצע הלילה'", אומר לואיס בחדרו בטיחואנה. "אבל הם גם מקנאים, כי אני יכול לחצות את הגבול והם לא".

למרות שמצב החינוך במקסיקו השתפר מאוד, האחוז הנמוך של מסיימי בתי הספר התיכוניים ושיעור השחיקה הגבוה במערכת החינוך של המדינות המתועשות באחה קליפורניה וצ'יהואהואה מונעים את התבססותו של כוח הוראה ברמה גבוהה. "הפער בין ארה"ב למקסיקו הוא כל כך גדול, שלאנשים יש מניע חזק מאוד לחצות את הגבול", אמר דיוויד שירק מאוניברסיטת סן דייגו.

אנה סנצ'ס, תושבת טיחואנה שעובדת בארגון ללא מטרות רווח בסן דייגו ומשלמת מס הכנסה לממשלת ארה"ב, רצתה ששני ילדיה ידברו אנגלית שוטפת, ולכן רשמה אותם לבית ספר ציבורי סמוך למקום עבודתה. "אני יודעת שבעתיד זה יועיל להם", אמרה.

בהתחלה, "כשניסיתי להיות ישרה", היא סיפרה למנהלת המחוז שבתה מתגוררת בטיחואנה. ואולם, כשהתברר לה שהיא תצטרך לשלם שכר לימוד של 800 דולרים בחודש, "הוספתי את השם שלי לחשבון החשמל בכתובת של ידידים".

לדברי מורים ומחנכים, קשה לקבוע אם תלמיד עומד בדרישות המגורים באזור, מאחר שהכללים משתנים ממחוז למחוז וממדינה למדינה. בכמה מקרים התגלו תעודות תושב מזויפות. מנואל פול, מפקח באגף החינוך בסן איזידורו, אומר כי קורה שתלמיד נחשף בשעה שאחות בית הספר מתקשרת הביתה ומגיעה למספר מנותק. לדבריו, "התלמיד אומר אז: 'אנחנו גרים בטיחואנה'. רוב הזמן ילדים לא משקרים", אומר פול.

ב-1982 פסק בית המשפט העליון שאסור לבתי ספר לחקור מהו מעמדה האזרחי של משפחה מהגרת. אד בראנד, המפקח הראשי של בתי הספר התיכוניים בצ'ולה ויסטה, אומר שאזרח אמריקאי שמתגורר מחוץ למדינה אמור לשלם שכר לימוד בסך 7,162 דולרים. "אבל אנחנו לא רשות ההגירה. האם מישהו יכול לעקוף אותנו? אני מניח שכן".

בקלקסיקו הסמוכה נשלח שוטר לצלם תלמידים החוצים את הגבול, אולם בסופו של דבר הוחלט שזו "פעולה חסרת תכלית" והיא הופסקה, כך אומר ריצ'רד פרגייל, המפקח הראשי של בתי הספר באזור. לדבריו, מדי יום חוצים את הגבול 100-200 תלמידים, שרובם אינם משלמים שכר לימוד. בסופו של דבר, הוא אומר, מינהלת המחוז נאלצת לקבל החלטות כואבות. באחרונה גורשו שני הורים והשאירו לבד שני ילדים - שניהם אזרחים אמריקאים - שנותרו לא פה ולא שם. "מה נעשה עם בני הנוער האלה?", שואל פרגייל. "מבחינה פילוסופית, בתור מחנך, אם נער או נערה מתדפקים על הדלת, אנחנו צריכים ללמד אותם".

במאי 2010 קנס משרד החינוך המקומי באג'ו, אריזונה, את המחוז ב-1.2 מיליון דולרים, עלות של לימודיהם של 105 תלמידים שבאו מדי יום ממקסיקו. המחוז הידק מאז את הפיקוח על דרישות המגורים. השאלה אם תלמיד חי במקסיקו או רק מחוץ לאזור הרישום של בית הספר שהוא מעדיף ללמוד בו בארה"ב היא עניין של הגינות, אומר סטיבן קמרוטה, מנהל המחקר ב"מרכז לחקר ההגירה" בוושינגטון, שמצדד בהגבלת ההגירה. לדבריו, "האפשרות שהאנשים האלה ישלמו מסים במידה שתכסה את עלויות השירותים הציבוריים שהם מקבלים שואפת לאפס".

מרתה וחבריה מתייחסים לחבריהם לספסל הלימודים, שמתגוררים באזור שבית הספר שלהם שייך אליו, כאל פדלאות. הם לא צריכים להתמודד במעבר הגבול עם פועלים מלגלגים, שמקללים אותם כשהם נכנסים מחוץ לתור. הם גם לא אומרים "תעיר אותי" לנהג המונית בטיחואנה שמסיע אותם הביתה אחרי החשיכה.

מרתה אומרת שהיא חוצה את הגבול לשני הכיוונים מאז שהיתה בת חמש. בחייה יש עליות ומורדות. בטיחואנה "אנשים חושבים לפעמים שאנחנו מתנשאים עליהם" כי היא וחבריה לומדים בבית ספר אמריקאי. ואולם, כמקסיקאית בסן דייגו, "מביטים בך מלמעלה למטה". גם גילוי פרטים על חייהם עלול לעורר בעיות. "אי אפשר לסמוך על רוב האנשים", היא אומרת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו