בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נסו את זה בבית, למה לא

ריצ'רד הנדל, חובב כימיה משוודיה, יצר מהומה תקשורתית קטנה כשניסה לבקע אטום במטבחו. כך הצטרף לחבורה הולכת וגדלה של חובבי מדע מושבעים, שמסתבכים עם מחבתות ועם הרשויות

12תגובות

אנגלהולם היא עיר יפה בדרום שוודיה, שהתפרסמה בזכות ייצור משרוקיות חימר בצורת קוקיה. שיעור הפשע כאן הוא כמעט אפסי. אלא שאחד מתושבי העיר נעצר בשנה שעברה בחשד לניסיון לבקע אטום במטבחו הפרטי. שמו הוא ריצ'רד הנדל והוא פתח לי את הדלת לדירתו בקומה הראשונה של בניין בעיר.

רציתי לפגוש את ריצ'רד משום שאני ממשיך לקרוא דיווחים על ניסויים מדעיים ביתיים שגורמים לעימותים עם הרשויות. היה מבול של ניסויים כאלה בשנתיים האחרונות. נכנסתי למטבחו של ריצ'רד וזיהיתי את התנור הביתי מדיווחי החדשות. אז הוא היה מושחר בצורה איומה, מרתיעה. עכשיו הוא נקי.

"אז לאחרונה אתה לא עושה שום ניסויים?", שאלתי אותו.

"אסור לי", הוא ענה.

"מי אוסר עליך?", שאלתי.

"בעל הבית שלי", ענה. "וגם הרשות השוודית לפיקוח על קרינה", הוסיף. ואז הוא התיישב על הספה וסיפר לי את סיפורו.

פליקס אודל

כשריצ'רד היה נער, הכל, הוא אומר, היה בסדר. "היו לי חברים. היינו הולכים לבלות. יש לי תסמונת אספרגר, אז הייתי קצת חנון. התעניינתי בכימיה. היתי מכין תמיסות ששינו צבעים. כשהייתי בן 13, הכנתי מטעני נפץ בגינה. השתמשתי באבק שריפה, חומר שקיבלתי מחנות צבעים ומבית המרקחת של אבא שלי. היתה לי חומצה גפריתית וחומצה חנקתית. הביקורים בבית המרקחת של אבי היו מאוד מרגשים". אביו של ריצ'רד הניח שבנו יהפוך לרוקח, כמוהו. לדברי ריצ'רד, האב היה גאה בבנו, משום שהיה זה חלומו לגדל בן שילך בדרכו. אבל משהו בלתי צפוי קרה לריצ'רד כשהיה בן 17: "התחלתי לגלות תוקפנות כלפי בני אדם", הוא אומר.

"באיזה מובן?", אני שואל.

"זה היה מכוון נגד אבי", הוא משיב. "לפעמים הרבצתי לו".

"בתגובה למה?"

"דברים ממש קטנים. נניח אם הוא איחר ולא התקשר".

"האם היה מודאג ממך?"

"כן. הוא היה די מודאג. הוא לקח אותי לבית חולים כדי שאוכל לשוחח עם פסיכיאטרים. הם אמרו שאני סובל מדיכאון ושיש לי הפרעת אישיות פרנואידית".

"וכל זה הגיע משום מקום?"

"זה פשוט קרה". הוא מושך בכתפיו.

ריצ'רד עבד במפעל ארבע שנים, אך הפרעת האישיות ממנה הוא סובל גרמה לכך שאת רוב זמנו בילה בדירתו. אהבתו לכימיה לא כבתה, אך האפשרות שיהפוך לרוקח התאדתה באופן מעשי. לכן, במקום זאת, הוא החליט להתחיל אוסף: לקנות דרך האינטרנט אמפולות של כל יסוד כימי אפשרי. במהרה התברר לו שעליו להנמיך ציפיות. "יש כמה יסודות רדיואקטיוויים שאינם יציבים, כמו פולוניום ופרנציום, ששורדים דקות ספורות בלבד ואז מתנוונים. אי אפשר להשיג אותם". עם זאת, הוא מתמיד עם החומרים האחרים.

"שמרת כמה מהם?", שאלתי.

"בטח", אמר. "היית רוצה לראות אותם?"

הוא נעלם בחדר השינה וחזר כשהוא מחזיק בסל מלא אמפולות של זהב וכסף ופלטינום ותליום ובריליום. כמה מהם באים בצורת גושים, אחרים כשברים מנצנצים, אחרים כמו כסף בוהק. הסל נראה כמו תיבת אוצר.

"זה המדהים מכולם", אומר ריצ'רד, ובוחר אמפולה שעליה נרשם "צסיום". החומר נראה כמו זהב אמיתי. "תסתכל", הוא אומר, "תראה מה קורה כשמחממים את זה". הוא סוגר את אגרופו לחצי דקה ואז מראה לי את האמפולה שוב. היא נמסה. שנינו מסתכלים, מהופנטים, כאילו צפינו בקסם. "ואז", אומר ריצ'רד, "התחלתי לאסוף חומרים רדיואקטיוויים כמו רדיום ואורניום ואמריציום". ריצ'רד חיפש בגוגל את הערך "אמריציום" ואז נתקל יום אחד בכתבה ב"הארפרז בזאר", על חייו של צעיר ממישיגן בשם דיוויד האן שבנה כור אטומי בביתו.

האן גדל בתקופה בה עדיין לא היה אינטרנט, ולכן השגת מידע על בניית כור היתה משימה קשה יותר עבורו בהשוואה לריצ'רד. הוא למד לבנות את הכור הביתי כשכתב ל"ועדה הגרעינית המסדרת" והתחזה למורה לפיזיקה. האם היה להם עלון לביקוע אטום? "שום דבר לא מייצר טוב יותר נויטרונים כמו בריליום, פרופסור האן", השיבו לו אנשי הוועדה.

כך הצליח האן להפוך את סככת העציצים שלו לכור גרעיני. זמן קצר לאחר מכן הוא נחשף בידי משטרת מישיגן, וביוני 1995 הגיעו 11 גברים בחליפות בטיחות לסככה המזוהמת בקרינה. האן עצמו נכלא.

16 שנים מאוחר יותר, באנגלהולם, ריצ'רד קורא את סיפורו של האן ומרגיש צורך לנסות זאת בעצמו. כך אירע שניסה לבקע אטום. ראשית, הוא השיג קלחת, ובתוכה שם את החומרים הרדיואקטיוויים. הוא עירבב אותם עם חומצה גפרתית ובריליום, והדליק את הכיריים. התערובת ביעבעה, משפריצה על התנור ועל הרצפה. ריצ'רד מיהר לכבות את הכיריים והעלה לבלוג שלו תצלום של הקטל, עם הכותרת "ההתכה!". אחרי ההתכה החליט ריצ'רד לשלוח דואר אלקטרוני לרשות השוודית לפיקוח על קרינה כדי לבדוק אם מה שעשה היה חוקי. "שלום!", כתב ב-18 ביולי 2011. "אני מאוד מתעניין בפיזיקה גרעינית ובקרינה. תיכננתי פרויקט לבנות כור גרעיני פרימיטיווי. עכשיו אני תוהה אם אני מפר את החוק עם הפרויקט הזה".

אנשי הרשות שלחו לו תשובה בדואר האלקטרוני ב-11 באוגוסט: "היי. התשובה הקצרה לשאלתך היא שאם תבנה כור גרעיני ללא אישור, אתה מפר חוקים נוקשים. מדובר בעבירה פלילית שעלולה להוביל לקנסות או לתקופת מאסר של עד שנתיים".

ריצ'רד היה מופתע. "היתה לי כמות קטנה מאוד", הוא אומר. "הרבה פחות מהכמות הנדרשת כדי לייצר פצצה מלוכלכת או משהו כזה. כדי לגרום לה להתפוצץ צריך שיהיה מה שנקרא 'מסה קריטית', שבמקרה הזה היא 50 ק"ג רדיום או שישה ק"ג פלוטוניום. היו לי חמישה גרמים. הדבר הכי גרוע שיכול היה לקרות הוא להיחשף לקרינה בעצמי".

"ולחלות בסרטן שנים מאוחר יותר?", שאלתי.

הוא מושך בכתפיו. "כן", השיב.

גם אם לקח לרשות לפיקוח על הקרינה שלושה שבועות להשיב למייל של ריצ'רד, דברים זזו מהר מאוד מרגע מתן התשובה. בתוך ימים ספורים הגיעו נציגי הרשות לדירתו, בליווי שוטרים. "הם אמרו לי להרים ידיים. הם סרקו אותי עם סורקי גייגר. לא היה עלי כלום. הם מדדו את כל הדירה. הם אמרו שהם עוצרים אותי בגין פשע נגד חוקי פיקוח הקרינה".

וכך תם הסיפור ונשלם, עד כה. יותר מארבעה חודשים עברו מאז ושום דבר לא קרה לו. חוץ מכותרות בכלי התקשורת בכל העולם. "אני לא מתחרט", הוא אומר. "אני עצוב שלא אוכל לעשות את זה יותר".

אנחנו מסתכלים שוב על הסל ובו אוסף החומרים הכימיים של ריצ'רד. "אין שום ניסויים אחרים שאתה יכול לעשות איתו?", אני שואל.

"אני יכול", הוא אומר, "אבל אני לא רוצה".

"מה אתה יכול לעשות?", אני שואל.

"אני יכול", מתחיל ריצ'רד ומפסיק. ואז הוא ממשיך: "התליום הזה כאן הוא מאוד, מאוד רעיל. אם שוברים אמפולה שלו, הוא יתחיל להגיב לאוויר ולהתחמצן. תחמוצת סידן. מאוד רעיל. אם תיגע בזה באצבעות שלך, אתה עלול למות".

"אבל לא היית שוקל את זה".

"לא, לא", אומר ריצ'רד. ואז הוא עוצר לרגע. "למעשה, אני חושב לנסות להפוך לרוקח שוב. אני מתכנן לחזור על כמה קורסים מהתיכון ולהתחיל ללמוד באוניברסיטה".

בחזרה הביתה, אני נזכר ברגע בו ריצ'רד מושך בכתפיו, כאילו לא אכפת לו, מהאפשרות שילקה בסרטן עקב הניסויים. זה קורה המון עם אנשים שעושים ניסויים ביתיים. המדע נהפך לחשוב יותר מבריאותם ובטיחותם.

זה קרה, למשל, לכומר הברזילאי אדלייר דה קרלי, שבאפריל 2008 קשר אלף בלוני הליום לכסא ועלה לשמים מעיר הנמל פארנגואה. הוא קיבל השראה מנהג המשאית האמריקאי לארי וולטרס, שבשנת 1982 קשר 45 בלוני מזג אוויר לכסא, ריחף כ-30 קילומטרים ונחת בשלום. הכומר הברזילאי נפל לים וטבע למוות.

בעת כתיבת הידיעה קיבלתי מייל מודאג מג'ייסון בוב, המפעיל אתר לחובבי ניסויים בבית. הוא חושש שארתיע מדענים ביתיים. הוא מציע לי לשוחח עם ויקטור דיב, שהניסויים שערך במרתף ביתו כשלו באופן נורא, אבל אחר. לפני כשלוש שנים, באוגוסט 2008, שוטר עבר במקרה ליד ביתו של דיב במלבורו, מסצ'וסטס. "הוא ראה עשן עולה מהקומה העליונה, ולכן התקשר ליחידת הכבאים". דיב מדבר בקצרה, בדייקנות.

הכבאים השתלטו על השריפה, הציצו במרתף וקראו מיד לתגבורת של יחידת חירום. "כל יחידת הכבאים הגיעה", מספר ויקטור. "האף-בי-איי. אפילו הסי-איי-אי היה כאן. לא יכול היה להיות יותר משוגע מזה". במרתף נמצאו מאה בקבוקים עם כימיקלים. אף אחד מהם לא היה מסוכן או רעיל. "עבדתי על ציפוי פנימי של פחיות משקה, שלא יהיה בו החומר ביספנול איי". ביספנול איי, הוא מסביר, הוא חומר שיוצר הפרעות הורמונליות.

דיב הביט בכבאים ובשוטרים מחרימים את כל החומרים הכימיים והמבחנות. "היה שם ארגז מלא במסמכים והערות", הוא משחזר. "20 שנות עבודה. הם שכרו שני דוקטורים לכימיה כדי לעבור על הארגז, מחפשים אישור לכך שהיו חומרים מסוכנים במרתף. כשלא מצאו כלום, הם עזבו את הארגז בגשם, שהרס את כל המסמכים. 20 שנות מאמצים לעזור לאחרים הלכו בגשם".

בשביל קהילת הניסויים הביתיים המקוונת, שיא השערורייה היה כשהקצינה האחראית, פמלה וילדרמן, הסבירה את החלטתה בעיתון מקומי: "אני חושבת שדיב חצה את הקווים", אמרה. "זה לא מה שהיינו יכולים לכנות תחביב ביתי". "הרשו לי לתרגם את דבריה של וילדרמן לאנגלית צחה", כתב רוברט ברוס תומפסון, מחבר "המדריך המאויר לניסוים ביתיים בכימיה". "'דיב לא הפר שום חוק או תקנה שאני יכול למצוא, אבל אני לא אוהבת את מה שעשה משום שאני בורה ופוחדת בצורה חסרת הגיון מחומרים כימיים. לכן אנצל לרעה את כוחי כדי לגנוב את רכושו ולהחרימו'. זה מה שקרה במסצ'וסטס. פשוט רודנות".

לפני שאני מנתק את הטלפון, דיב אומר שהוא רוצה להזכיר לי משהו. הוא אומר שעל כל דיויד האן או ריצ'רד הנדל יש סטיב ג'ובס או צ'רלס גודייר. "הם התחילו בבית. גודייר פיתח תהליך וולקניזציה כשעירבב גפרית עם גומי בתולי בתנור של אשתו, במטבח שלהם".

ואז קם דיב והולך לעשות, הוא אומר, את מה שהוא עושה מדי יום. הוא הולך לנסות לזכור מה כתב על הדפים בארגז שננטש בגשם.

תרגום: סביונה מאנה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו