בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שיני בנות תקהינה

מסירת בנות לעבדות ונישואים כפיצוי על פשעים של בני משפחתן היא נוהג מקובל באפגניסטאן, אף על פי שהוא מנוגד לחוק. לקראת נסיגת נאט"ו מהמדינה, גובר החשש מהתעצמות התופעה

33תגובות

בלילה אחד לפני כשנתיים, כששאקילה היתה בת שמונה והתכוננה ללכת לישון, קבוצה של גברים חמושים ברובי קלצ'ניקוב התפרצה לביתה. כשגררו אותה החוצה, הם התלוננו כי כבוד משפחתם חולל וכי לא קיבלו על כך שום פיצוי. שאקילה ובת הדוד שלה, שנחטפו מביתן, נהפכו בעצמן לתשלום הפיצויים במסגרת תפישת צדק מסורתית שמכונה "בעד".

אף על פי שמסורת זו אסורה היום לפי החוק האפגני, ולפי רוב הפרשנים גם לפי החוק האיסלאמי, הרי שלקיחת בנות כפיצוי על עוולות שעשו בני משפחותיהן היא נוהג שעדיין נפוץ באפגניסטאן. שאקילה נלקחה והוחזקה שנה בשבי, כי דוד שלה ברח עם אשתו של איש בעל השפעה במחוז, שזעם על הפגיעה בכבודו, ושלח את אנשיו החמושים לחטוף את הילדות.

המקרה של שאקילה ובת הדוד חריג מכמה בחינות - הן הצליחו להימלט והסכימו לחלוק את תלאותיהן עם גורם חיצוני. תגובת אביה של שאקילה לחטיפה מעידה על הקושי הרב שבשינוי דפוסי התנהגות הנטועים עמוק כל כך בתרבות המקומית: הוא זעם על החטיפה משום שכבר התחייב לתת אותה לגבר אחר.

"לא הבנו מה קורה", סיפרה שאקילה, היום בת עשר. "הם הכניסו אותנו לחדר חשוך ומלוכלך, הכו אותנו במקלות ואמרו: הדוד שלך ברח עם האשה שלנו וחילל את כבודנו, ואנחנו נכה אותך בנקמה".

ניו יורק טיימס

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים ישירות אליכם

לדברי ארגוני זכויות אדם, אף על פי שהאו"ם גינה את "הבעד" והגדיר אותו "נוהג מסורתי פוגעני", הוא שכיח מאוד בדרום ומזרח אפגניסטאן, אזורים פשטונים בעיקרם. נוהג הבעד כרוך במסירת אשה, בדרך כלל ילדה, לעבדות ולנישואים כפויים. לפי זקני המקום ופעילים למען זכויות נשים, הוא מתבצע לרוב בסתר, היות שהוא בא לפצות על פשעים "מבישים" כרצח או ניאוף, ומעשים אסורים על פי המסורת, דוגמת בריחה עם אהוב או אהובה.

הדבקות במערכת המשפט המסורתית והמשך השימוש בבעד, מעידים על היעדר אמון התושבים במערכת המשפט הממלכתית, המושחתת לדבריהם, וגם על תחושת חוסר הביטחון העזה שלהם. נוהג הבעד נפוץ במיוחד באזורים שבהם התושבים פוחדים לבקש סעד ממוסדות המדינה. במקום לפנות לבתי המשפט, הם פונים לג'ירגה, מועצות זקני המקום המבססים את פסקיהם על מסורת המעגנת מסירת נשים כפיצוי.

"יש שתי סיבות שבגללן התושבים מסרבים לפנות לבתי המשפט, האחת - השחיתות הפושה בקרב אנשי הממשל, הדורשים בגלוי כסף בשביל לטפל בכל תיק; השנייה - חוסר היציבות", אומר חג'י מוחמד נאדר חאן, הנמנה עם זקני האזור במחוז הלמנד, המשתתף בדיונים על הבעד. "חוץ מזה, במקומות שבשליטת הטליבאן לא מאפשרים לתושבים לפנות לבתי משפט כדי לפתור סכסוכים".

ארגוני זכויות נשים חוששים שכל ההישגים שהגיעו אליהם באחרונה, יתמוססו עם נסיגת כוחות נאט"ו מאפגניסטאן וצמצום הזרמת הכספים למימון תוכניות לפיתוח המודעות הציבורית. "בשנתיים האחרונות נרשמה ירידה ביישום נוהג הבעד במחוז אורזוגאן, בעקבות מסע יחסי ציבור נמרץ שניהלנו בו", אומרת מריאנה קוחאי, האישה היחידה במועצה המחוזית של אורזוגאן. "קיימנו דיונים עם זקני היישובים והזהרנו אותם לבל יאמצו החלטות בלתי חוקיות ובלתי איסלאמיות מעין אלה".

מסירת נשים כפיצוי עתיקה יותר מהאיסלאם, ונפוצה בקרב השבטים הנודדים בהרי אפגניסטאן ומדבריותיה. מומחים למערכות משפט שבטיות מספרים כי חלק מהמנהגים האלה מעוגנים עדיין עמוק בחברה באזורים מרוחקים ממרכזים עירוניים במדינה.

אי-פי

"לשבטים הנודדים לא היתה משטרה, לא בתי משפט ולא שופטים שיסדירו את ענייניהם של בני אדם, ולכן הם פנו למכשיר היחיד שהיה בידיהם: אלימות והרג", אומרת נסרין גרוס, סוציולוגית אמריקאית-אפגנית שהתמחתה במעמד האשה באפגניסטאן. "וכך, כשלא מוצאים פתרון לבעיה", מוסיפה גרוס, "מציעים את הדברים היחידים שיש: חיות המשק יקרות יותר מהבנות, כי אותן אפשר למכור, אז נותנים שני רובים, גמל, חמש כבשים - ואת הבנות - שנהפכות למטבע עובד לסוחר".

מאחורי מסירתה של בת למשפחה הנפגעת עומד הרעיון שלפיו היא תינשא לאחד מבני המשפחה, ושתי המשפחות יפסיקו את מעגל הדמים. עבודתה בבית המשפחה שאליה נמסרה אמורה לפצות גם על אובדן ההכנסה מעבודתו של קרוב שנרצח. "הבעיה היא, שלרוב יישום הבעד לא מרגיע את הצד של בני המשפחה הנפגעת", מציינת גרוס. "זה אולי מונע רציחות נקמה, אבל לא מקנה לילדה יחס נאות".

אין נתונים רשמיים על מספר הילדות הנמסרות מדי שנה במסגרת הסכם בעד, אבל לדברי שתי נשים במועצת מחוז קונאר, שבו אירע המקרה של שאקילה, המועצה מגלה כשני מקרים מדי חודש. מקרים רבים כלל אינם מגיעים לידיעתה, כפי שהיה עם המקרה של שאקילה.

דו"ח של האו"ם על מנהגים שבטיים הגדיר את הבעד כנוהג "הנפוץ עדיין באזורים כפריים" באפגניסטאן. משיחות עם נציגי ממשל בתשעה מחוזות בעלי רוב פשטוני, נשים במועצות מקומיות וזקני שבטים, עולה מכלול של סיפורי התעללות, התאבדות ואונס. הם גילו שכמעט כולם יודעים על מנהג זה, חלקם מתביישים בו, ורובם מכירים אישית מקרה אחד של בעד.

ממשלת אפגניסטאן הוציאה את הבעד אל מחוץ לחוק ב-2009, כחלק מחוק כולל לחיסול האלימות נגד נשים. אבל לדברי מקורות באו"ם, החוק אינו נאכף כמעט בדרום ובמזרח אפגניסטאן.

כמו רבים במחוז קונאר הנידח, בני משפחתה של שאקילה לא התנגדו ליישום הבעד, אבל טענו שזקני מועצת הג'ירגה שדנה בעניינה, לא פסקה עדיין בסוגיה וציינו ששאקילה הובטחה ככלה לבן דוד בפקיסטאן וכבר שייכת לאדם אחר. "לא היתה לנו התנגדות למסירת הבנות", אמר אביה, גול זארין, "אבל לא יכולתי למסור אותה כי כבר לא היתה שלי".

גברים ונשים חלוקים מאוד בהשקפתם על הבעד. בשעה שהגברים רואים בנוהג זה אמצעי לשמר משפחות ולשים קץ לסכסוכים דמים, הנשים רואות אותו דרך עיניה של הילדה הנדרשת לשלם על עוול שעשו אחרים.

"לבעד יש צדדים טובים ורעים", סבור פריידון מוחמנד, חבר פרלמנט ממחוז ננגדרהר, שהשתתף בדיוני ג'ירגה רבים. "הצד הרע הוא שמענישים אדם חף מפשע על עוול שעשו אחרים. הצד הטוב הוא שמצילים שתי משפחות, שתי חמולות, מעוד שפיכות דמים ואומללות". לדעתו, אשה שנמסרת בבעד אינה סובלת זמן ממושך.

"כשמוסרים ילדה על פי הסכם בעד, מכים אותה, היא חיה אמנם במצוקה שנה-שנתיים, אבל כשהיא מביאה ילדים לעולם, הכול נשכח והיא חיה כבת משפחה לכל דבר", אומר מוחמנד.

הנשים האפגניות שרואיינו בעניין חולקות עליו, בעיקר אם האשה יולדת בת, למזלה הרע. "האשה הנמסרת בהסדר בעד תהיה תמיד אומללה", אומרת נזימה שאפיקזדה, הממונה על ענייני הנשים במחוז קונאר. "היא חייבת לעבוד בלי סוף, היא סופגת מכות, והיא חייבת לשמוע התבטאויות משפילות מפיהן של הנשים האחרות במשפחה".

בני משפחתה של שאקילה הם איכרים קשי יום שחיו בנפת נראיי במחוז קונאר, לשפת נחל, לא רחוק מגבול פקיסטאן. שאקילה למדה בבית ספר ושיחקה עם אחיה, והיתה ילדה בריאה, אומרים בני המשפחה. אבל כל זה השתנה אחרי שנלקחה למשפחתו של פזאל נאבי, המשתייכת לחמולת גוג'אר, השולטת בנאריי.

שלושה חודשים אחרי כליאתן, הורשו שאקילה ובת הדוד שלה לצאת מהחדר החשוך, אבל רק כדי לקושש עצים בהרים ולהביא מים מהנחל. במשך קרוב לשנה לא ניתנו להן בגדים נקיים, ובחצי השנה הראשונה אף נאסר עליהן לכבס את הבגדים שהיו לגופן. הן קיבלו לחם ומים פעם ביומיים.

בת הדוד ברחה ראשונה, בריחה שבעקבותיה היחס לשאקילה נעשה אכזרי עוד יותר והיא הוכתה שוב. באחד הימים גם היא הצליחה לחמוק מהשער, להתרחק מהמקום ולהגיע לכפר שבו התגוררה אחותה. היא היתה כה כחושה ומלוכלכת שאחותה התקשתה להכיר אותה.

"היא היתה כמעט גמורה", מספר אביה. "היא היתה כל כך רזה. היא בכתה כל הזמן ועכשיו אנחנו מנסים להאכיל אותה, מצבה משתפר לאט לאט". בתוך שעות, החלו הכולאים לחפש את שאקילה. הם הגיעו לבית האב, האשימו אותו בארגון הבריחה של בתו ואיימו להרוג כל גבר במשפחה. אחוזי פחד, נמלטו עם שחר שאקילה ובני משפחתה להרים, בניסיון לחמוק מרודפיהם, והרחיקו לבירת המחוז, אסדבאד, שם הם מרגישים בטוחים יותר. אבל לדבריהם הם מתקשים להתפרנס, היות שעזבו מאחור את מעט הרכוש שהיה להם, שכלל בין היתר פרה ושתי עזים.

אביה ודודה של שאקילה עובדים כפועלים מזדמנים, וכשהם מוצאים עבודה הם משתכרים כארבעה דולרים ביום. בבית הבוץ הקטן שבו הם חיים אין חימום או חשמל.

בעקבות רצונם העז לשוב לביתם בנאריי, פנו לבית המשפט המקומי בתקווה שהתובע או השופט יעניקו להם סעד והגנה מפני חמולת גוג'אר. תחת זאת הורה להם מפקד המשטרה המקומי לפנות לתחנת המשטרה בכפרם. גול זארין ענה מיד בשלילה: מפקד המשטרה שם הוא פזאל נאבי, האיש ששלח את אנשיו לקחת את שאקילה. "איננו יכולים לחזור לשם", אמר.

תרגום: סביונה מאנה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו