בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבריחה ממחנה העינויים בצפון קוריאה

היו שם עבודת פרך, עינויים והוצאות להורג. אבל בשביל שין דונג היוק, מחנה 14 בקוריאה הצפונית היה הבית. לאחר שנחשף לסיפורים על העולם שבחוץ, החליט לברוח. ספר חדש מגולל את סיפורו

92תגובות

הזיכרון הראשון שלו הוא של הוצאה להורג. שין דונג היוק היה בן ארבע, צעיר מדי מכדי להבין את משמעות הנאום שנישא לפני ההוצאות להורג. אבל בעשרות הפעמים הנוספות שבהן צפה באירוע כזה, שמע את השומר אומר לקהל שהנידון למוות קיבל הזדמנות לכפר על פשעיו בעבודות פרך, אבל דחה את ההצעה הנדיבה של ממשלת קוריאה הצפונית. אחר כך תחבו חלוקי אבן בפיו של הנידון למוות, כיסו את ראשו בברדס וירו בו.

ממשלת קוריאה הדרומית מעריכה שבצפון כלואים כ-154 אלף אסירים במחנות עבודה בכפייה. משרד החוץ של ארה"ב סבור שמספרם קרוב יותר ל-200 אלף. מחנה הכפייה הגדול ביותר משתרע על פני שטח גדול מזה של העיר לוס אנג'לס. מחנות מספר 15 ו-18 כוללים מתחמים לחינוך מחדש, שם מלמדים את תורתם של קים ג'ונג-איל וקים איל-סונג. חלק מהאסירים במחנות אלה יוצאים לחופשי. שאר המחנות הם בבחינת "מתקנים בשליטה מוחלטת", שנועדו לאלו המוגדרים חסרי תקנה, שאותם מעבידים עד המוות.

המחנה שבו גדל שין, מחנה 14, היה "מתקן בשליטה מוחלטת". הוא הוקם ב-1959 בנפת קאצ'ון שבמחוז דרום פיונגאן, וחיים בו כ-15 אלף בני אדם. הוא משתרע על פני שטח שאורכו כ-48 ק"מ ורוחבו כ-25 ק"מ והוא כולל שטחים חקלאיים, מכרות ובתי חרושת הפזורים בעמק תלול.

אי–פי

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים מהעולם ישירות לפייסבוק שלכם

שין ואמו חיו שנים בתנאי כליאה הנוחים ביותר שישנם במחנה. היה להם חדר משלהם, שבו ישנו על רצפת הבטון ומטבח שחלקו עם משפחות נוספות. זרם החשמל פעל שעתיים ביום. במקום לא היו מיטות, כסאות או שולחנות, גם לא מים זורמים. בימים שבהם אמו הצליחה להשלים את מכסת העבודה המוטלת עליה, היא הורשתה להביא הביתה קצת מזון. הארוחות שהכינה היו תמיד זהות: דייסת תירס, כרוב חמוץ ומרק כרוב.

שין היה תמיד רעב ואכל צהריים ברגע שאמו יצאה לעבודה. הוא אכל גם את המנה שלה. כשחזרה מהעבודה מהשדות ולא מצאה מה לאכול, נהגה להכות אותו באת. שמה היה ג'אנג הואה גיונג. היא מעולם לא דיברה אתו על העבר, על משפחתה ועל הסיבה שבגללה נכלאה במחנה, והוא מעולם לא שאל.

אביו, שין גיונג סוב, אמר לו שהשומרים נתנו לו את ג'אנג כפרס על מיומנותו בחריטת מתכת. אחרי חתונתם, בני הזוג הורשו לישון יחד חמישה לילות רצופים. מאז אביו של שין ביקר את ג'אנג כמה פעמים בשנה. בנם הבכור, שין הא גאון, נולד ב-1974. שין נולד שמונה שנים אחריו. האחים בקושי הכירו זה את זה. כששין היה בן ארבע, אחיו הועבר מהבית לאולם שינה עם נערים בגילו.

השומרים אמרו לילדים שהם נענשים על חטאי הוריהם, אבל שהם יכולים להיטהר מהם אם יעבדו קשה, יצייתו להוראות וילשינו על ההורים. בלילות הקיץ, הילדים היו רצים למטע הסמוך ואוכלים אגסי בוסר. אם נתפסו, חטפו מכות מהשומרים. אבל לשומרים לא היה אכפת אם הילדים אכלו עכברושים, צפרדעים, נחשים או חרקים. אכילת עכברושים היתה חיונית להישרדות, למניעת מחלת הפלגרה, הנגרמת ממחסור בניאצין. שין נהפך ללוכד עכברושים חובב, ונהג לפגוש את חבריו בבית הספר, שבו יכלו לצלות את המכרסמים על תנור פחם.

יום אחד, בקיץ 1989, המורה של שין, לבוש במדים ואקדח תלוי על חגורתו, החליט להעניש את אחת מבנות הכיתה שגנבה חמישה קלחי תירס. המורה הורה לילדה השדופה לרדת על ברכיה בקדמת הכיתה והיכה אותה בראשה עם מקל עד שדיממה וקרסה. שין וחבריו סחבו אותה לביתה, אך מאוחר יותר באותו היום היא מתה.

על גבעה ליד בית הספר התנוססה סיסמה: "הכול על פי החוקים והתקנות". הילד שינן על פה את עשרת החוקים של המחנה והם שמורים בזיכרונו גם היום. "כל מי שגונב או מסתיר דברי מאכל, יומת בירייה מיד", נאמר באחת התקנות. שין האמין שהעונש של הילדה היה מוצדק.

תלמידי בית הספר היסודי למדו שישה ימים בשבוע. תלמידי התיכון למדו שבעה ימים וקיבלו יום חופשי אחד בחודש. כל התלמידים, כאלף בסך הכול, גויסו בחורף לנקות את בתי השימוש בכפר שבו התגוררו השומרים. הם אספו את הצואה הקפואה בידיהם, והניחו אותה על גבי משטחים שמהם זיבלו בה את השדות. בחודשי הקיץ, התלמידים עבדו בניכוש עשבים בשדות מארבע בבוקר עד השקיעה.

סבון היה בבחינת מותרות במחנה. מכנסיו של שין היו קשיחים מלכלוך וזיעה. כשהיה קר מדי להתרחץ בנחל או לעמוד בגשם, שין, אמו וחבריו הסריחו כמו בהמות. כששין וחבריו לכיתה עלו לבית ספר תיכון, בקושי ידעו קרוא וכתוב. אבל לימודיהם באו לקצם, ומוריהם נהפכו למנהלי עבודה. במקום ללמוד, הם עבדו במכרות, בשדות וביערות. בסוף היום התכנסו בבית הספר וקיימו דיונים ארוכים על ענייני ביקורת עצמית. בלילה הם ישנו על רצפת אולם השינה המשותף.

ב-5 באפריל 1996, שין צוין לשבח על התנהגותו והורשה ללכת לבקר את אמו, שלא שמחה לקראתו. הוא הופתע למצוא שם גם את אחיו הבכור. אחרי האוכל הלך לישון, אבל התעורר מקולות שעלו מהמטבח. מחילופי הדברים בין אמו לאחיו, הבין שאחיו לא קיבל יום חופשה כדי לבקר את האם, אלא הסתלק בלי רשות. האם והבן התייעצו מה לעשות.

לברוח. שין נדהם לשמוע את אחיו מבטא את המלה המופרשת. הוא לא שמע את אמו אומרת שהיא מתכוונת להצטרף אליו, אבל היא גם לא ניסתה להניא אותו מכוונתו, אף שידעה שאם יברח או ימות בניסיון הבריחה, היא ובני משפחתה יעונו, וככל הנראה יוצאו להורג.

לבו הלם בחוזקה. הוא כעס על כך שהיא מוכנה לסכן את חייו שלו למען חיי אחיו. שין היה מאולף, יצר הצייתנות גבר עליו: הוא חייב לספר את מה ששמע לסוהרים. הוא חמק החוצה ורץ חזרה לבית הספר. השעה היתה אחת בלילה. הוא העיר את חברו הונג, שייעץ לו לגלות את מה ששמע לשומר הלילה של בית הספר. שין עשה כעצתו, אבל ניסה לסחוט משהו בתמורה - הוא התנה את מתן המידע בהגדלת מנת המזון שקיבל ובשדרוג מעמדו, שיאפשר לו לעבוד פחות. השומר הסכים ושלח אותו ואת הונג לישון.

אבל למחרת היום שבו הלשין על אמו ואחיו, שין נעצר. שומרים כבלו אותו, כיסו את עיניו והעבירו אותו לכלא תת-קרקעי. "אתה יודע למה אתה כאן?", הוא נשאל. החוקר לא ידע, או כלל לא היה לו איכפת, ששין הוא מלשין למופת. "אמך ואחיך נתפסו כשניסו לברוח. האם העובדה הזו היתה ידועה לך? אם אתה רוצה לחיות, מוטב שתגיד את האמת". בדיעבד שין הבין ששומר הלילה שבאוזניו גילה את כוונת הבריחה, זקף לזכותו את גילוי המידע. אבל באותו יום, שין בן ה-13 לא היה מודע לכך. החוקר הצביע על ערימת מסמכים שהניח על השולחן: "מנוול, שים פה טביעת אצבע".

המסמכים היו חלק מהתיק המשפחתי, שבהם פירוט על נסיבות הכליאה של אביו. פשעו הבלתי נסלח: היותו אח לשני צעירים שברחו לדרום חצי האי במלחמת קוריאה. פשעו של שין: היותו בן של אביו.

התא שבו נכלא היה כה קטן, שבקושי יכול היה לשכב בו. לא היו בו חלונות ושין לא הבחין בין יום ללילה. ביום השלישי למעצרו, נכבל בקרסוליו, נקשר לחבל ונתלה ברגליו על וו בתקרה. "אם תגיד את האמת, נציל אותך, אם לא - נהרוג אותך", אמרו לו השומרים. הם גררו קערה של גחלים לוחשות מתחת לגופו ואחד השומרים דקר את בטנו באנקול, עד שהתעלף. הוא התעורר בתא מלא צואה ושתן. פצעיו הזדהמו, הוא קדח ואיבד תיאבון.

כעבור כמה ימים, לאחר שחברו הונג אישר באוזני החוקרים את גרסתו של שין, הוא הועבר לתא אחר. את התא הוא חלק עם אדם מבוגר יחסית לתושבי המחנה, בשנות ה-50 לחייו. הוא לא סיפר לשין מדוע הוא נמצא שם, אך טיפל בו במסירות עד שהתאושש מהעינויים הקשים. הוא ביקש להיקרא "דוד". הקשר שנרקם בין השניים בחודשיים הבאים היה הקשר המשמעותי ביותר ששין ידע מימיו. הוא לא אהב אף אחד מעולם, לא בטח באף אדם. כאשר קיבל את מדי בית הספר בחזרה והורשה לעזוב, הוא התעצב.

שין הובל לחדר החקירות שבו הוחזק לפני כן. אביו היה שם ועבר עינויים קשים. האבא והבן חתמו על מסמך המחייב אותם לסודיות והוסעו לטקס ההוצאה להורג של האמא והאח. שין חשב שהגיע להם למות.

רק כעבור שנים של עבודה מפרכת בחווה ובמפעל, בדצמבר 2004, הוא התחיל לחשוב על בריחה. בעקבות מפגש עם אסיר חדש, שסיפר לו על העולם שבחוץ - על אוכל, על טלוויזיה, על כסף, על מחשבים - הוא הרגיש שמחנה מספר 14 כבר אינו ביתו, אלא כלוב. שין ביקר את אביו בפעם האחרונה, אבל לא סיפר לו על תוכנית הבריחה ולא נפרד ממנו. הוא ידע שלאחר שיתגלה כי ברח, אביו יילקח שוב לכלא התת-קרקעי.

עד ליום שבו שין זחל מתחת לגדר החשמלית ורץ בשלג, שום אסיר שנולד במחנה עבודה צפון קוריאני לא הצליח להימלט. הוא היה בן 23 ולא הכיר איש; הוא ישן בדירי חזירים, על ערמות שחת, ברכבות משא; הוא אכל מכל הבא ליד, גנב וסחר בשוק שחור; הוא היה רעב והיה לו קר, אבל רוחו היתה מרוממת, הוא הרגיש כמו יצור מהחלל החיצון שנפל על כדור הארץ.

בתוך שנתיים כבר היה בקוריאה הדרומית, בתוך ארבע שנים, בדרום קליפורניה - שבה נהפך לשגריר ארגון זכויות אדם אמריקאי בשם LiNK) Liberty in North Korea). קוראים לו עכשיו שין דונג-היוק, מצבו הבריאותי מצוין, והצלקות שעל גופו הן עדות למחנה שממשלת קוריאה הצפונית ממשיכה להכחיש את קיומו.

מתוך הספר "הבריחה ממחנה 14" מאת בליין הרדן

תרגום: סביונה מאנה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו