בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין קומוניזם לשוק חופשי: משבר הזהות של קובה

מאז שראול קסטרו החליף את אחיו פידל החלה קובה במסע בדרך לקבלת עקרונות השוק החופשי. ואולם, בדרך להשלמת המהפך האידיאולוג צפויים לה עוד זמן רב ומאבקים פוליטיים קשים

6תגובות

ב-31 ביולי 2006 פרסמה הטלוויזיה בקובה הודעה קצרה מטעמו של פידל קסטרו. בהודעה נמסר כי הוא עומד לעבור ניתוח חירום, ולכן הוא מעביר את השלטון באופן זמני לאחיו ראול. באותו רגע שררה תחושה כי הגיע סופה של תקופה, וכי האיש, ששלט ללא עוררין באי כמעט חצי מאה, בדרכו החוצה. ואולם, פידל נשאר בחיים ונראה כאילו דבר לא השתנה. עם זאת, אותו ערב בחודש יולי נחשב לתחילת התפרקותו האטית והבלתי הפיכה של הקומוניזם באחת המדינות שבהן הצליחה האידיאולוגיה לשרוד ולהשתלב במאה ה-21.

ראול קסטרו, שנבחר רשמית לנשיא קובה בפברואר 2008 ולמזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית באפריל 2011, מנסה לשקם את הכלכלה הגוססת של האי באמצעות העברה הולכת וגוברת של רכוש ממשלתי לידיים פרטיות, תהליך בעל השלכות רבות על החברה והפוליטיקה במדינה.

קסטרו ביטל כמה מההגבלות הרבות שחדרו לכל תחומי החיים של האזרחים. הוא גם שחרר כ-130 אסירים פוליטיים. ממשלתו חתמה על אמנות של האו"ם לשמירה על זכויות האדם, שעליהן סירב אחיו לחתום במשך שנים רבות. הדיכוי במדינה התרכך והפך לפחות אכזרי, אף על פי ששני אסירים מתו לאחר ששבתו רעב. אזרחי קובה מביעים את חוסר שביעות רצונם בפתיחות רבה יותר מאשר בעבר, וחל שיפור מסוים בחופש האקדמי. ואולם, הקריאות לדמוקרטיה ולקיום בחירות חופשיות עדיין מושתקות. המפלגה הקומוניסטית היא עדיין המפלגה החוקית היחידה בקובה, וראול קסטרו מנפץ שוב ושוב את תקוותיהם של אזרחים, ששואפים כי אשרות היציאה השנואות, המערימות עליהם קשיים לצאת מהמדינה, ולעתים אף מונעות זאת מהם, יבוטלו.

רויטרס

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים מהעולם ישירות לפייסבוק שלכם

הרפורמות הכלכליות, שנוסחו ב-313 "קווי יסוד" ואושרו בקונגרס המפלגה הקומוניסטית שהתקיים באפריל 2011, מיושמות באטיות ובזהירות רבה. הסיבה לכך היא שהן נתקלות בהתנגדות עיקשת מצד גורמים במפלגה והביורוקרטיה. ההנהגה אפילו נמנעת מלהזכיר את המלה "רפורמה" ובוודאי שאינה משתמשת במלה "מעבר". מונחים אלה נחשבים לנגועים מאז קריסתה של בריה"מ, אירוע שעדיין מעורר צמרמורת בקרב מנהיגי קובה. רשמית, מתוארים השינויים כ"עדכונים", שבהם יקודמו "קואופרטיבים" ו"גורמים שאינם שייכים למדינה". יהיו המונחים אשר יהיו, משמעותם היא הופעה של המגזר הפרטי.

הנשיא החדש אומר לעתים קרובות שמטרתו היא "להפוך את הסוציאליזם לבר-קיימא ובלתי הפיך". בנאום שנשא באסיפה הלאומית בדצמבר 2010 הדגיש ראול קסטרו שהכלכלה תמשיך להתבסס על תכנון מרכזי ולא על כוחות השוק. בפומבי הוא נזהר שלא להביע עמדות שסותרות את דברי פידל, המבוגר ממנו בחמש שנים. בכל אחד מנאומיו הוא מצטט מדברי אחיו, שלמרות פרישתו למחצה מהחיים הציבוריים, עדיין מעורב כיועץ בכל החלטה חשובה.

אין ספק שנוכחותו השברירית של פידל, במתחם שלו בסיבוני, מובלעת של בתים מפוארים בצדה המערבי של הוואנה, מאטה את קצב יישום הרפורמות. עם זאת, הוא כבר אינו שולט במוסדות השלטון השונים, ולעתים נדירות מדבר על הפוליטיקה הפנימית במדינה. ההערכות כיום הן כי יהיו אשר יהיו כוונות מנהיגיה הקומוניסטיים של קובה, הם יגלו כי לא ניתן למנוע מהאי לנוע לקראת הקפיטליזם. הקושי המרכזי הוא לחזות אם ההנהגה תמשיך לשלוט על תהליך המעבר, או שמא הוא כבר לא יהיה בשליטתם ויביא בסופו של דבר לדמוקרטיה.

כשבריה"מ התמוטטה ב-1991, העריכו רבים מחוץ לקובה כי גורלו של הקומוניזם במדינה נחרץ. התמיכה הכספית האדירה והסיוע הצבאי שהמעצמה מהמזרח העניקה לקובה קיזזו את השפעות החרם הכלכלי, שהטילה עליה ארה"ב ב-1960. בשנות ה-70 עזרה תמיכה זו להשיב את היציבות למדינה, אחרי שפידל כמעט הביא אותה לפשיטת רגל במעברים התזזיתיים שלו מתיעוש כפוי ומואץ חזרה להישענות מופרזת על סוכר, שעליו התבססה הכלכלה המקומית עוד מימי התקופה הקולוניאלית. ההפסקה הפתאומית של כספי הסיוע הסובייטיים וניתוק קשרי הסחר עם בריה"מ, גרמו לכלכלת קובה להצטמק ב-35% בשנים 1989-1993.

בתגובה למצב הכלכלי הקשה הכריז פידל על מצב חירום לאומי, שאותו כינה "מצב מיוחד בתקופת שלום". הוא פתח את האי להשקעות זרות ולתיירות המונית, אפשר הקמת עסקים משפחתיים קטנים והרשה להשתמש בדולרים. ואולם, זמן מה לאחר מכן הוא מצא פטרון חדש בדמותו של הוגו צ'אבס מוונצואלה, שהחל לספק לקובה נפט במחיר זול במיוחד. חלק מעסקת הנפט הגדולה נחשבת כתמורה לשירותיהם של כ-20 אלף רופאים, מדריכי ספורט ויועצים ביטחוניים מקובה שעובדים בוונצואלה. גם סין הופיעה כמקור חדש לאשראי.

אי-אף-פי

לאחר שהתחזק, שינה פידל פעם נוספת את מדיניותו. עסקים משפחתיים קטנים רבים ויוזמות עסקיות זרות נסגרו והדולר חדל לשמש מטבע חוקי. המנהיג המזדקן אף פתח ב"מלחמת רעיונות" ושלח המוני צעירים לא מיומנים לשמש מורים ועובדים סוציאליים.

הפעם, מדגיש ראול, לא תהיה דרך חזרה. הרפורמות יתבצעו "לאט, אך בעקביות". עם זאת, ראול אינו ליברל. הוא וארנסטו צ'ה גווארה, המהפכן הארגנטיני שמת בבוליביה ב-1967, היו המרקסיסטים האדוקים ביותר בצבאו המהפכני של פידל, שהפיל את משטר הרודן, פולחנסיו בטיסטה, למרות התמיכה שקיבל מארה"ב.

כשר ההגנה של קובה, בשנים 1959-2008, הקים ראול את הצבא הקובני ועמד בראשו. כשהחליף את פידל, הוא נזהר מלנקוט שינויים מרחיקי לכת בגלל מאבקים פנימיים במפלגה. להפתעת כולם, ראשי המפלגה שמעמדם נפגע לאחר חילופי התפקידים היו סגן הנשיא קרלוס לאחה, שניהל את הכלכלה מאז "המצב המיוחד" ונחשב לרפורמיסט, ופליפה פרס רוקה, שר החוץ הצעיר. הם הוקעו כי מתחו ביקורת על האחים קסטרו (לאחה הוקלט בשעה שהוא מתאר את המנהיגים כ"מאובנים חיים"), והואשמו בשחיתות. במקומם התמנה חוסה רמון מצ'אדו ונטורה, סטאליניסט בן 81, לתפקיד סגנו של ראול.

ראול גם סילק בשקט את רוב שריו ועוזריו הבכירים של פידל. מחליפיהם היו ברובם קציני צבא. רפאל הרננדס, איש אקדמיה שעורך את "תמאס", כתב עת הנתמך בידי משרד התרבות של קובה, מצביע על העובדה שרבים מהמחליפים הם מהנדסים במקצועם.

פידל שלט בקובה ביד רמה. הוא ריכז את כל מנגנוני השלטון בידיו, כפה שוויוניות אוטופית ולעתים קרובות שינה את מדיניותו. אין ספק שראול צנוע יותר. הוא מעדיף להאציל סמכויות ולהקים צוותים, ומתעניין יותר בביצוע מדיניותו מאשר בנאומים. כשעלה לשלטון ב-2006, הוא שם קץ לפגישות שאהב אחיו לקיים בארבע לפנות בוקר. אם אפשר לדמות את פידל לדון קישוט, אחיו ראול הוא סנצ'ו פנסה.

ראול מודע כנראה לעובדה שהקומוניזם בקובה חי על זמן שאול. הכלכלה אינה יצרנית והאוכלוסייה הולכת ומצטמקת. הסיוע שהעניקה ונצואלה לקובה התקזז עם ההרס שנגרם כתוצאה מסופות עזות והשפעת המשבר הכלכלי העולמי על הסחר והתיירות. רמת החיים של האזרחים נמוכה, והמדינה מתקשה להמשיך לממן בשבילם את השירותים הסוציאליים. צ'אבס, הפטרון מוונצואלה, חולה בסרטן, ונאלץ להתכונן לקראת בחירות צמודות באוקטובר. פידל כבר בן 85, ראול בן 80 והגיל הממוצע של ראשי המפלגה הקומוניסטית הוא 70. רבים מאנשי המהפכה כבר אינם בחיים, ואין אישיות בכירה כלשהי שנראית באופק כיורשת אפשרית. ההזדמנות של ראול לשנות את השיטה הגיעה באיחור רב. "או שנתקן את המצב, או שיאזל לנו הזמן ונשקע לתהום", הוא הזהיר בנאום שנשא בדצמבר 2010.

The Economist



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו