בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רשימות מאחורי הסורגים של האוליגרך מיכאיל חודורקובסקי

הוא מרצה מאסר במושבת עונשין בצפון רוסיה, כותב על החיים בכלא. לצד שרירות לב, שחיתות ואלימות, הוא מוצא גם נקודות אור מפתיעות ושביב של תקווה

18תגובות

אני כותב את הרשימות האלה משום שאני רוצה לשתף אנשים שאכפת להם מהדברים שחוויתי בבית הסוהר.

בחלוף הזמן, עם הפיכתי מקורבן מן השורה למשקיף המתבונן בנעשה בעניין, גיליתי כי בשביל אנשים רבים, אוכלוסיית בתי הכלא היא ארץ לא נודעת. עם זאת, 750 אלף בני אדם - אחד מכל 190 תושבים ברוסיה - כלואים בהם. יתרה מזו, לכלא יש אותה השפעה הרסנית על אסירים וסוהרים כאחד, ולא ברור על מי מהם הוא משפיע יותר לרעה. החברה חייבת לעשות משהו בנוגע לפגע הזה. אבל בתור התחלה, אנשים צריכים להיות מודעים למתרחש שם.

האסיר שסירב להפליל אותי

ליושה בדאייב הוא נער רגיל מכפר בסיביר. הוא בעל מבנה רחב, פנים עגולים ועיניים שחורות פוזלות. הוא לא זוכר את הוריו וגדל אצל דודתו. הוא למד שנתיים בלבד בבית ספר, ולאחר מכן החל לעבוד כרועה צאן.

באחד הימים הסתבך ליושה עם גנב שניסה לגנוב כבשה. הוא זרק עליו אבן והיכה אותו בראשו, אבל הגנב היה התאושש מהר. ליושה נבהל ועשה מעשה בלתי הפיך: הוא הלם בגנב באבן, שוב ושוב. לאחר שקלט מה עשה, נמלט.

הוא נתפס לאחר כמה חודשים, במרחק כאלף קילומטרים מביתו, כשניסה לגנוב מזון. הוא נשפט ונידון לשש שנות מאסר וחצי. לא בלי צדק, אם חושבים על הנסיבות. הוא נשלח תחילה למחנה כליאה לנוער, וכעת הוא נמצא ב"כלא למבוגרים".

פגשתי את ליושה במפעל התפירה שבו שובץ. נער חרוץ ושקט. זמן מה לאחר מכן נענשתי בשל עניין כלשהו, והגשתי קובלנה נגד הנהלת הכלא. במפתיע, התברר לי כי ליושה זומן להעיד. לא היה לי ספק שהוא יגיד את כל מה שהם רוצים שיגיד. במחנה יש דרכי "שכנוע" רבות.

בלומברג

המשפט החל. כל ה"אנשים העיקריים" היו שם: מפקד המחנה, קצין המבצעים הראשי, כמה סגנים, ואת הדיון ניהל נשיא בית המשפט המקומי. ליושה נקרא למסור את עדותו. הוא נראה מבולבל ומבוהל ודיבר בצורה מקוטעת - אבל אמר את האמת! אני מחליף מבטים נבוכים עם פרקליטי.

השופט משחרר את ליושה. הוא יוצא, אבל חוזר לפתע, ומצביע על קצין המבצעים. "הוא נתן לי שתי חפיסות סיגריות ואמר לי לשקר", אמר. הקצין הצליח לשמור על חזות רגועה, אך ניכר בו שהוא זועם. "אבל לא שיקרתי", ממשיך ליושה, "אמרתי את האמת. והנה הסיגריות". הוא מעביר לשופט חפיסה אחת של L&M. "את השנייה עישנתי, אף פעם לא היו לי סיגריות כאלה". השתררה דממה. "אני יכול ללכת?", הוא שואל. "לך, לך, כבר אמרת מספיק", מטיח בו מפקד המחנה. ליושה יצא. שוב השתררה דממה. לבסוף החל השופט לדבר. "הכל רשום בפרוטוקול. אם משהו יקרה לנער, אפרסם אותו".

אחרי המשפט ניגשתי לליושה. "למה עשית את זה?", שאלתי. "אתה הרי יודע שיהיו צרות". "לא עשית לי שום רע", הוא השיב. "לא הייתי מסוגל". כעבור זמן מה, לאחר שיצאתי מתא הענישה שלי, נודע לי שגם ליושה ישב שם ושהעבירו אותו ממפעל התפירה. אך כשיוצא לנו להיתקל זה בזה, ליושה מחייך ואומר: "הכל בסדר".

כעבור שישה חודשים העבירו אותי לכלא אחר. ליושה סיים לרצות את עונשו זמן רב קודם לכן. מה קרה לו? אני לא יודע וגם לא רוצה לברר, כדי לא לגרום לו צרות. אבל אני מקווה שהוא חי את חייו בלי פחד ובכבוד. להתפשר עם המצפון - לשקר, לשתוק, לא לראות, להסתתר מאחורי הטענה ש"עושים את זה בשביל המשפחה". להשתכנע ש"זה המצב", או ש"כולם עושים את זה". עם מי אנחנו בעצם מתפשרים? ואיך יודעים אם הצד השני - המצפון - מסרב להתפשר?

הסוהר השיכור מצוות אופרה

הסיפור שלי היום עוסק בסוהרים. אנשי הצוות של מחלקת המבצעים, המכונה במחנה "אופרה", מרגישים עצמם חופשיים יותר מאחרים לפעול בכלא. עבודתם הרשמית היא למנוע פשעים, או לפענח אותם כשהם מתבצעים, ותקנות הכלא לא מגבילות אותם יותר מדי. "טיפולי פנים" ושעות ארוכות של "שיחות" הם רק חלק קטן מהשיטות שלהם.

מפקד יחידת המבצעים בן ה-27, ששמו המסובך פושט לסרגיי סרגייביץ' פלשה, לא אוהב לדבר. הוא נועץ את עיניו הקפואות כקרח בפניו של "בן שיחו" ומנסה להביע את עצמו בשפת כלא מגומגמת ומקוטעת. כל זאת כשהוא פיכח; אבל הוא פיכח רק לעתים נדירות.

שלא יהיו אי הבנות - סרגיי סרגייביץ' יכול לתקשר היטב גם אם בן שיחו שתקן לחלוטין, באמצעות אגרופיו הרחוקים מלהיות עדינים. הוא מכה במקצועיות: לא משאיר סימנים, אבל מי שזכה לטיפולו נאנק ומשתין דם במשך שבוע. אך בקרב האסירים הדעה הרווחת היא שסרגיי סרגייביץ' הוא לא כזו חיה רעה. אחרים עושים את מלאכתם באכזריות גדולה בהרבה. לצד האגרופים, סרגיי סרגייביץ' גם עשוי לכבד את המטופל שלו בתה, בסוכריות, בסיגריות, ואפילו בשיחה בטלפון הסלולרי שלו.

בנוכחות פקחים או שופטים, סרגיי סרגייביץ' משקר בלי להניד עפעף. "סרגיי סרגייביץ', מי כתב את ההצהרה הזו?", שואל השופט. "האסיר בדאייב, במו ידו", עונה סרגיי סרגייביץ' ביובש. "אבל בדאייב לא יודע לקרוא ולכתוב", משיב השופט. "הוא למד רק עד כיתה ב'!".

בעבר, אנשי הפשע המאורגן היו אלו שהשליטו סדר בבתי הכלא ומנעו עימותים מיותרים בין האסירים. עכשיו סרגיי סרגייביץ' ועמיתיו עושים זאת, ולמעשה מכשירים בכך את הדור הבא של העולם התחתון.

"אתה לא בן אדם ואלה מסביבך אינם אנשים; עליך להישמע רק למפקדיך ולא לחשוב כשאתה מבצע פקודה; תחשוב פחות ותחייה טוב יותר". אמירות כאלה נתחבות לראשי הכלואים. כתוצאה מכך, שיעור האסירים שחוזרים לכלא גבוה מאוד. אלה שמצליחים להישאר בחוץ עושים זאת למרות המערכת, ולא בזכותה.

"סרגיי סרגייביץ'", פניתי אליו, "לו אתה ועמיתיך הייתם מחליפים מקום עם האסירים כאן, אף אחד לא היה שם לב להבדל". "אף אחד", הסכים אתי סרגיי סרגייביץ'. לפעמים החיים בכלא נראים כמו חיים רגילים "מחוץ לגדר", המגיעים לפעמים לקיצוניות גרוטסקית. גם בחוץ קשה להבחין בין סחטנים לעובדי ציבור.

החרקירי של קוליה

אחרי שנים כה רבות בכלא, אני ודאי לא מתכוון לעשות אידיאליזציה לאנשים שפגשתי. יחד עם זאת, לאסירים רבים יש עקרונות. האם מדובר בעקרונות קבילים בעיני החברה? תלוי. בכל מקרה, מדובר בעקרונות שלמענם הם מוכנים לסבול. לסבול באמת.

באחת ההזדמנויות נתקלתי באסיר רגיל לחלוטין, קוליה. הוא נכלא על עבירת סמים, עבירה נפוצה מאוד. חצי מהכלא מאוכלס באנשים כמותו. בן 23, הוא כבר ריצה חמש שנים "מאחורי הגדר". הוא לא התכוון לשנות את אורחות חייו, ולכן גם היה ברור שיחזור לכלא. כעבור שישה שבועות פגשתי אותו שוב, הפעם עם צלקת מחרידה בבטנו. "קוליה, מה קרה?", שאלתי אותו. "שוב תפסו אותי עם החומר". תחילה הוא היסס, אבל אחר כך סיפר סיפור שאחרים אישרו בדיעבד.

מרגע שתופסים אדם על עבירה חוזרת, בדרך כלל מנסים לייחס לו עבירה נוספת, בדיוק כפי שעשו עם קוליה. "שיחות השכנוע" שכיחות, ולעתים מלוות בפיתויים. "נדביק לך רק עוד שנתיים, נבקש את זה מהשופט. אבל אם תסכים להודות גם בעבירה הנוספת תוכל לקבל ביקורים ולבחור בעצמך את מחנה הכליאה".

בדרך כלל מדובר בהצמדת עבירות קלות, כמו גניבת טלפונים ניידים. קוליה לא התלבט והסכים, אבל אז הציבו מולו זקנה שנגנב ממנה ארנק עם 2,000 רובל, כ-70 דולר. הבבושקה לא זכרה כלום, כמובן, אבל "זיהתה" בקלות את האיש שעליו הצביעו אנשי האופרה. קוליה החליט פתאום להתעקש. "מעולם לא נגעתי בזקנים", הוא אמר, "לא, לזה לא הסכמתי וגם לא אסכים, גם אם תהרגו אותי". אנשי האופרה היו המומים. "קוליה, מול החוק זה לא משנה. למה אתה מתעקש? אנחנו לא יכולים להתחיל את הכל מחדש רק בגלל שיגעון שלך". קוליה התעקש. "לא", ענה. הם שלחו אותו בחזרה לתאו כדי "לחשוב על זה שוב". זמן קצר אחר כך, כשהסוהר פתח את הצוהר בדלת שדרכו מעבירים אוכל, הוא ראה את קרביו של קוליה נשפכים החוצה. קוליה עשה חרקירי. עד שהגיעו הרופאים, חבריו ניסו לתחוב את קרביו פנימה. הוא ניצל בנס. עכשיו הוא נכה, אבל לא מתחרט. "לו היו תופלים עליי אשמה של שוד זקנה, הייתי מת בכל מקרה", הוא אומר, ומתכוון לכך שהיה מאבד את כבודו העצמי, שבלעדיו אינו יכול להמשיך לחיות.

אני מתבונן בצעיר הזה, שהורשע כמה פעמים, וחושב במרירות על הרבה אזרחים חופשיים שמייחסים לכבודם הרבה פחות ערך, או שלא חושבים שלשדוד אלפיים רובל מזקן או זקנה הוא חטא חמור במיוחד. ואגב כך אני מרגיש שאני גאה בקוליה.

מיכאיל חודורקובסקי הוא אסיר במושבת עונשין בצפון קרליה. לפני מעצרו ב-2003 עמד בראש ענקית הנפט יוקוס.

תרגום: סביונה מאנה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו