בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לבד בעולם, יחד עם כולם

ב-15 השנים האחרונות עלה שיעור בני האדם שחיים לבדם ב-55%. "עליית הסינגלטונים", כפי שמכונה התופעה, כבר משפיעה על האינטימיות שלנו ועל האופן שבו אנו מבינים את עצמנו

75תגובות

אסתר רנטצן, בת 71, התאלמנה לפני תשעה חודשים ומאז היא מנסה להתרגל לחיים החדשים לבד. "תמיד הייתי מוקפת באנשים, בזמן הילדות, בלימודים ועם המשפחה שהקמתי". לדבריה, "אף על פי שאני מנסה להתמודד עם החיים לבד, אני חושבת שזה לא טבעי. בני האדם הם חיות שבטיות".

לאורך ההיסטוריה, בכל זמן ובכל מקום, התאגדו כל חברות בני האדם מסביב לרצון משותף לחיות עם הזולת ולא לבד. אלא שרצון זה כבר אינו נחלת הכלל. ב-50 השנים האחרונות, משתתף המין האנושי בניסוי חברתי יוצא דופן. לראשונה, בני אדם רבים ללא קשר לגילם, מוצאם או דעותיהם הפוליטיות הפכו ל"סינגלטונים": חיים בגפם.

עד המחצית השנייה של המאה הקודמת, רוב בני האדם התחתנו בגיל צעיר ונפרדו רק במוות. אם המוות הגיע מוקדם מהצפוי, הם הקפידו להתחתן מחדש במהירות המרבית. אם המוות הגיע באיחור, עברו המבוגרים לגור אצל קרוביהם הצעירים, או שהקרובים עברו לגור בחיק המבוגרים. לעומת זאת, כיום, רוב בני האדם מתחתנים בגיל מאוחר, מתגרשים ונשארים רווקים במשך כמה שנים או עשורים. לאחר מות בן או בת הזוג, רבים מאתנו עושים ככל שביכולתנו כדי שלא לעבור לגור עם אחרים, כולל ילדינו. אנחנו קופצים בין סוגים שונים של סידורי מגורים: לחוד וביחד, ביחד ולחוד.

אמנם המספרים אף פעם לא מספרים את הסיפור בכללותו, אולם במקרה זה הסטטיסטיקה לא משקרת. לפי מחקר של מכון אירומוניטור אינטרנשיונל (Euromonitor International), המספר של בני האדם שחיים לבד בעולם מרקיע שחקים, ועלה מכ-153 מיליון ב-1996 ל-277 מיליון ב-2011, עלייה של 55% ב-15 שנים. בבריטניה, 34% ממשקי הבית מורכבים מאדם אחד, והשיעור אף גבוה יותר בגרמניה והולנד. בארה"ב השיעור הוא 27%, בערך אדם אחד מכל שבעה מעל גיל 18.

בארה"ב נשים מתגוררות בגפן יותר מגברים: 18 מיליון לעומת 14. רוב הגרים לבד, יותר מ-16 מיליון, הם מבוגרים בגילים 35 עד 64. 11 מיליון הם בגילים מבוגרים יותר. מספר הסינגלטונים הצעירים בגילים 18 עד 34 הוא יותר מחמישה מיליון בני אדם, זאת בהשוואה ל-500 אלף ב-1950. בנוסף ובשונה מבעבר, בני אדם שחיים היום לבד מתקבצים בעיקר באזורים עירוניים ולא בכפרים.

בשוודיה גרים יותר סינגלטונים מכל מקום אחר בעולם: ב-47% ממשקי הבית במדינה מתגורר אדם אחד בלבד. נורווגיה במקום השני עם 40%. אחד ההסברים לשיעורים גבוהים אלה הוא שמדיניות הרווחה בסקנדינוויה מגנה על מרבית האזרחים מפני הקשיים הכרוכים בחיים לבד. ביפאן, שבה החיים החברתיים התקבצו מסורתית בעיקר סביב הגרעין המשפחתי, חיים עתה 30% מהאוכלוסיה לבד, והשיעור גבוה בהרבה באזורים עירוניים. העלייה הגדולה ביותר במספר הסינגלטונים נרשמה במעצמות המתפתחות סין, הודו וברזיל.

ואולם, למרות נתונים אלה, כמעט שלא דנים בתופעה זו ולא יורדים לעומקה. כאשר אנו צעירים אנו שואפים לרוב למקום משלנו, אולם מודאגים אם זה בסדר להישאר כך לאורך זמן, גם אם אנו נהנים מזה. אנחנו מודאגים כשחברים או חברי משפחה לא מוצאים בן או בת זוג, אפילו אם הם מתעקשים שטוב להם לבדם. אנחנו משקיעים זמן רב כדי לסייע לסבים או לסבתות שלנו שנותרו לבדם לאחר מות יקיריהם, אולם אנו נבוכים ומבולבלים אם הם אומרים לנו שהם מעדיפים לחיות לבד. הסינגלטוניות היא חוויה פרטית ביותר, אולם היא הופכת נפוצה יותר ויותר ומשותפת לרבים.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים מהעולם ישירות לפייסבוק שלכם

רויטרס

כאשר עולה סוגיית האנשים שגרים לבדם על סדר היום הציבורי, מציגים הפרשנים תופעה זו כסימן לפרגמנטציה או פיצול בחברה. ואולם, המציאות של ניסוי חברתי גדול זה היא הרבה יותר מורכבת ומעניינת מהסבר זה. העלייה במספר המתגוררים לבד היא ניסוי חברתי דינמי בעל השלכות רבות. ניסוי זה משנה את האופן שבו אנחנו מבינים את עצמנו ואת האינטימיות שלנו. הוא מעצב את הדרך שבה אנו בונים את הערים ומפתחים את הכלכלות שלנו.

התנופה הכלכלית ורשת הביטחון החברתית שסופקו בידי מדינות הרווחה המודרניות הביאו לתפנית ולעלייה בתופעת הסינגלטונים. אחת הסיבות לכך שבני אדם חיים לבדם יותר מבעבר היא כי הם יכולים להרשות זאת לעצמם. עם זאת, עדיין יש הרבה דברים שאנחנו יכולים להרשות לעצמו ובכל זאת בוחרים שלא לאמץ לחיקנו. לכן, ההסבר הכלכלי הוא רק חלק אחד בתצרף.

נוסף על השגשוג הכלכלי, העלייה במספר הסינגלטונים נובעת משינוי תרבותי שאותו כינה אמיל דורקהיים, מאבות הסוציולוגיה במאה ה-19, "פולחן הפרט". לפי דורקהיים, השינוי התרבותי צמח כתוצאה מהמעבר של קהילות כפריות מסורתיות לערים תעשייתיות מודרניות. עתה, "פולחן הפרט" התעצם הרבה מעבר לדמיונו של דורקהיים. לפני זמן לא רב, גבר או אשה שלא היו מרוצים מנישואיהם ורצו להתגרש היו צריכים להצדיק את ההחלטה. היום, אם מישהו לא מסופק מנישואיו, עליו להצדיק מדוע הוא נשאר במסגרת זו, זאת מכיוון שקיים לחץ תרבותי להיטיב עם עצמך.

כוח מניע נוסף לשינוי התרבותי קשור למהפכה בתחום התקשורת, שאפשרה לבני אדם לחוות את מטעמי חיי החברה גם אם הם חיים לבד. בנוסף, הם גם חיים יותר מבעבר, או ליתר דיוק, מכיוון שנשים נוטות לחיות משך זמן ארוך יותר מאשר בני זוגן, ומזדקנות לבדן, הפכה ההזדקנות לבד לניסיון משותף של יותר ויותר בני אדם.

צעירים רבים שחיים בגפם רואים באורח חייהם סימן לשונות והצלחה. הם משתמשים בו כדרך להשקיע זמן בפיתוח וטיפוח חייהם הפרטיים והמקצועיים. השקעות כאלה בטיפוח ומימוש עצמי הן הכרחיות, הם אומרים, כי הן מוסד המשפחה והן מקום העבודה אינם יציבים כבעבר. לכן בסופו של דבר, כל אחד מאתנו חייב לסמוך על עצמו. מצד אחד, חיזוק העצמיות מתאפיין בפעילות ללא שותפים ובתהליך שבו לומדים ליהנות מהחברות עם עצמך. מצד שני, הוא מתאפיין גם במאמצים להיות כמה שיותר חברתיים ולבנות רשת חזקה ואיתנה של חברים וקשרים.

לגור לבד ולהיות לבד הם שני מצבים דומים, אולם הם אינם זהים. עם זאת, שניהם נכרכים אחד בשני כדבר שבשגרה. למעשה, יש מעט עדויות לכך שהגידול במספר החיים לבד מביאה לעלייה בתחושת הבדידות הכללית בחברה. מחקרים מראים שמדובר באיכות, ולא בכמות של האינטרקציות החברתיות, שחוזה בצורה הטובה ביותר את תחושת הבדידות. מה שקובע אינו קשור לשאלה אם אנו חיים לבד, אלא אם אם אנו מרגישים לבד. כפי שאנשים שמתגרשים אומרים לעתים קרובות: אין דבר בודד יותר מאשר לחיות עם הבן אדם הלא נכון.

עדיין מוקדם לדעת כיצד תגיב החברה לבעיות וההזדמנויות שנוצרות מתופעה חדשה יחסית זו. ככלות הכל, הניסוי החברתי הזה הוא רק בחיתוליו, ואנחנו רק מתחילים להבין כיצד הוא משפיע על החיים, המשפחות, הקהילות והערים.

לדברי כרמן כליל, בת 73, מבקרת ספרות ומקימת ההוצאה לאור "וירגו", "מעולם לא החלטתי שאגור לבד. זה קרה בטבעיות. בצעירותי הבית היה מלא במשפחה. חלקתי עם אחותי את אותה מיטה וסבי וסבתי חיו בחדר סמוך. כמעט שלא הייתי לבד. בגיל 21 עזבתי את הבית ומיד לאחר מכן התאהבתי באדם נשוי. רציתי להיות קרובה אליו ועברתי לגור בדירה לבד. זה היה ב-1964. הייתי אז בת 26. מאז אני חיה לבד".

לדבריה, "הברכה הגדולה במגורים לבד היא מספר החברויות הרב שאפשר לפתח, והמספר הרב של אנשים שאפשר לאהוב. לגור לבד זה חופש, לעולם לא להיות משועמם. אני הולכת לישון מתי שאני רוצה, ליצור מתי שאני רוצה ולהתבטל מתי שאני רוצה. אני אף פעם לא לבד כשאני בבית".

אלכס זיין, מגיש תוכנית טלוויזיה, בן 33, חי בגפו בשש השנים האחרונות. "קשה לומר שאני נהנה לחיות תקופה ממושכת רק עם חתול. אני לא נורמן בייטס שמסתובב בדירתו לבוש בבגדי אמו. אני רק אוהב את העובדה שאם אני רוצה בכך, אני יכול", הוא אומר. לדבריו, "כשסופרמן זקוק לקצת זמן לעצמו ופסק זמן מההגנה על העולם, הוא הולך למבצרו בקוטב הצפוני. לי יש את המבצר שלי בצפון לונדון".

תרגום: עדי ערמון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו