בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הטיטניק גררה את העיירה למצולות, הזיכרון משיבה לחיים

ב-1912, תושבי אדרגול ראו בטיטניק כרטיס יציאה מהעוני במדינה. מאה שנה אחרי האסון, צאצאי הנספים מתמודדים שוב עם משבר כלכלי באמצעות הנצחה

תגובות

במשך עשרות שנים, בתי האבן הנטושים בעיירה האירית היו העדות המוחשית היחידה ל"-14 בני אדרגול", המהגרים הצעירים שנמלטו ממצוקות הקיום במחוז מאיו, מצוידים בחלומות של הצלחה באמריקה ובכרטיסי נסיעה על הטיטניק, שעמדה להפליג מקוויינסלנד שבאירלנד, נמל אחרון לפני היעד.

במשך דורות, רק דממה ליוותה את כאבה של הקהילה הקטנה על אובדן 11 מ-14 בניה על סיפון האונייה שטבעה לפני מאה שנה, ב-15 באפריל 1912, עם 1,500 מנוסעיה.

ובאופן אירוני, ההיסטוריה המקומית חוזרת על עצמה כיום, והצעירים האירים שוב נוטשים את נוף ילדותם כדי להימלט מהמשבר הכלכלי במדינה ולמצוא פרנסה בארצות נכר. תושבי המקום מציינים בעצב שיש בעיירה יותר מסיבות פרידה מחגיגות יום הולדת. אבל במקום מתחולל שינוי יסודי נוסף. עשרות צאצאים של נוסעי הטיטניק מתחילים עכשיו לדבר בגלוי על אובדנם ולראות בסיפור הטיטניק האישי שלהם, קרש הצלה כלכלי העשוי לשכנע אולי את הדור הצעיר להישאר.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים מהעולם ישירות לפייסבוק שלכם

"אגודת הטיטניק של אדרגול", נוסדה לפני עשר שנים, לאחר שתושבים חדשים הבינו שההיסטוריה של העיירה מתמוססת. האגודה שמה לה למטרה לשמר את זיכרון הטיטניק במקום, ולערוך טקסים ביום השנה לטביעתה.

אבל השנה היא הציבה לעצמה יעד שאפתני יותר, והחלה לארגן שבוע של פעילויות זיכרון, שלהן ייתנו את חסותם גם נשיא אירלנד לשעבר וראש ממשלתה הנוכחי, אנדה קני. "זה מסייע לנו לגבש זהות", אומר פול נולן, רופא מקומי ויו"ר האגודה, שבנו דילן מתכונן להגר לגרמניה.

"לפעמים קשה להניע את התיירות, וההתמקדות בעניין תרבותי מהווה צעד ראשון בניסיון למשוך לכאן אנשים". בפאתי היישוב מקבלים את פני הבאים שלטים שעליהם ציור שחור-לבן של אונייה והכתובת "כפר הטיטניק של אירלנד".

חברי האגודה מקווים שתוכניתם להרבות באירועים הקשורים לטיטניק, שנבנתה בבלפסט שבצפון אירלנד, ולהקים חנות ממורביליה בנושא, תסייע להפוך את יישובם ליעד תיירותי מבוקש.

היוזמה להציל את הזיכרון המתפוגג, התעוררה לאחר מותם של כמה תושבים קשישים ביישוב, שחונכו כמו כמה דורות לפניהם, לא לדבר על הטרגדיה של הטיטניק.

"למה לדבר על זה עכשיו"?, שואלת פולין בארנט בת 60 שאחי סבה, ג'יימס פלין, נספה באסון כשהיה בן 28. על פי הסיפור הרווח במשפחה, פלין הצעיר נדחף עם משוט מסירת ההצלה שבה היה עוד מקום. "היום אנחנו פתוחים יותר; בימים של סבתי, הם היו טרודים יותר בניהול חייהם ובפרנסתם. הם פשוט שמו את הכאב בצד. הם לא דיברו על זה", אמרה.

חלקם נותרו עם צלקות כלכליות והעבירו הלאה את מצוקתם - השלכות מרות של האסון שבמסגרתן נדרשו קרובי משפחה עניים להחזיר הלוואות שנלקחו בשעתו לתשלום כרטיס ההפלגה בטיטניק, שמחירו משתווה היום ל-522 דולר. "הם היו נבוכים", אומר נולן.

ב-1912, כמעט כל משפחה בעיירה אדרגול, שמנתה כ-3,400 נפש, גייסה תרומות בשביל המהגרים, או מכרה רכוש כדי לשלוח את צעיריה לאמריקה, הרחק מהארץ הסלעית שלא הצליחה לפרנס את המשפחות הגדולות שהצטופפו בבתי אבן קטנים. רוב מהגרי אדרגול היו נשים צעירות, שנחשבו לנכס משפחתי יציב יותר, היות שהקפידו לשלוח כסף הביתה, לדברי היסטוריונים מקומיים.

באותם ימים היה נהוג לקיים חגיגה לכבוד מהגרי העבודה שנסעו, לרוב לבלי שוב. אחת מהן כן חזרה. קתרין מקגואן, בת 42, שניהלה פנסיון בשיקגו, חזרה ב-1912 לגייס מהגרים נוספים, בהם אחייניתה, אנני מקגואן, שהיתה אז בת 17.

ד"ר נולן, רופא שעבר לגור באדרגול ב-1984, נזכר בשני מטופלים שלו, שהיו אז כבני 90. הם זכרו היטב את כל תושבי העיירה שעלו על הטיטניק, בהן קתרין, שמתה, ואנני ששרדה. "נדהמתי", סיפר, "זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי על זה". אבל השניים מתו זמן קצר לאחר מכן, בטרם הספיק להקליט את סיפוריהם. רק ב-2002, במלאת 90 שנה לטביעת הטיטניק, החל נולן לארגן טקס אזכרה לטביעת אוניית הפאר.

לרגל האירועים, העירייה שיפצה את פעמוני הכנסייה, שצלילם לא נשמע ביישוב במשך 20 שנה. מאז, מתכנסים צאצאי הנספים מדי שנה, ב-15 באפריל בחצות, כדי לצלצל בפעמונים עד השעה 02:20 - צלצולי אבל ל-11 הנספים וצלצולי צהלה לשלוש הנשים שניצלו והצליחו להגיע לארה"ב.

בשנה הראשונה רק קומץ קטן של משתתפים בא לטקס. ואולם השנה, המארגנים מצפים לכמה מאות, ובהם צאצאיהן של שלוש הניצולות, אנני מקגואן, אנני קיית קלי ודליה מקדרמוט, המתגוררים היום בניו ג'רסי ובשיקגו.

לציון מאה שנה לטביעת הטיטניק, גם גייסו המתנדבים תרומות להקמתו של פארק זיכרון, שבמרכזו מתנשא פסל ארד בדמות חרטום של אונייה ולב מאבנים שנלקחו מבתיהם של 14 נוסעי הטיטניק מאדרגול. מלון פונטון ברידג' עורך נשף מסכות לזכר הטיטניק, ונשף נוסף מתוכנן בקרוב.

ג'יליאן מארש, רעיייתו של וטרינר היישוב ומפיקה מקומית, הצליחה לגייס יותר מ-60 אלף אירו להפקת סרט תיעודי על הטיטניק, הכולל סצנות משוחזרות של הטביעה הדרמטית, שנעשו בשיתוף שחקנים מתנדבים וצאצאי הנספים. "זה סיפור אמיתי עם אנשים אמיתיים.

כשצופים בכל הסרטים על הטיטניק, רואים שהם מתמקדים רק באונייה", אומרת מארש.

אחד הצאצאים המשתתפים בסרט הוא פטריק קנוואן, קשיש שמשחק את בן המשפחה שהפליג בטיטניק והפך לגיבור מקומי. לדברי כמה ניצולים, קנוואן, שהיה אז בן 21, סייע לנוסעים במחלקה השלישית להגיע בדרך לא דרך לסירות ההצלה, אבל לא הורשה לעלות עליהן.

כמו רוב בני המקום, גם ג'ון אובויל, בן 77, מספר שאביו לא דיבר מעולם על הטרגדיה של דודניו, ג'ון ומרי בורק, שהיו אז כבני 40. הם נספו על סיפון הטיטניק יחד עם אשתו הטרייה וההריונית של ג'ון, קתרין מקף, בת 32.

עם השנים נפוצו ביישוב שמועות על שתי הנשים, לפיהן אשתו ואחותו ויתרו על מקומן בסירת ההצלה כי סירבו להשאיר מאחור את בורק. הניצולה אנני קיית קלי סיפרה שהיא חבה להן את חייה, שכן בעקבות סירובן, עלתה במקומן על הסירה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו