בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

20 שנים למהומות לוס אנג'לס

עיר המלאכים ההיספאנים

20 שנים לאחר מהומות לוס אנג'לס, השתנתה הדמוגרפיה בדרום העיר, וההיספאנים תפסו את מקום השחורים

5תגובות

לפני 20 שנים, כשפרצו מהומות לוס אנג'לס, הפכו שכונות דרום העיר לסמל שמבטא את קול זעמה של האוכלוסייה השחורה והענייה בארה"ב. בעקבות זיכוים של שוטרים לבנים שהכו את רודני קינג, צעיר שחור שהואשם בנהיגה במהירות גבוהה, יצאו המונים לרחובות במחאה על אלימות השוטרים ואפליית השחורים. המהומות האלימות נמשכו שישה ימים, ובהם נהרגו 53 בני אדם ונפצעו אלפים. ואולם, עתה, שנים לאחר האירועים האלימים, השתנה הרכב האוכלוסייה באזור ללא הכר.

היום, מהגרים ממקסיקו ואמריקה הלטינית מתגוררים בשיכונים שהיו בעבר נחלתם הבלעדית של שחורים, והיו המקומות היחידים שבהם הם יכלו להתגורר בעיר. בלבה לשעבר של התרבות השחורה בלוס אנג'לס, ספרדית הפכה לעתים קרובות לשפה היחידה שנשמעת ברחובות. שלטי החוצות מלאים בפרסומות למאכלים ממקסיקו או אל-סלוודור, ובמתחם הג'אז ההיסטורי, שבו הופיעו ענקי מוסיקה שלא הורשו להופיע בשכונות לבנות אמידות, החלו לצוץ דוכנים לממכר תבלינים ועשבי מרפא מאמריקה הלטינית.

בשנות ה-90, השחורים היו מחצית מכלל אוכלוסיית דרום העיר. היום, 75% מהתושבים הם היספאנים. מספר השחורים הגרים באזור קטן ב-80 אלף לעומת מספרם בשנת 1990. "השינוי הוא עצום ומהותי", אומר רפאל סוננשיין, מנהל מכון פט בראון באוניברסיטה של קליפורניה בלוס אנג'לס, שחוקר זה כמה עשורים את המתיחות בין שחורים ללבנים בלוס אנג'לס. "הוא משפיע על האופן שבו הקהילה השחורה בעיר תופשת את עצמה, זאת משום שהיא עדה לשחיקה של מרכז גיאוגרפי חשוב. כל האופי של האזור משתנה".

גם לפני התסיסה החברתית, כפי שפעילי זכויות אדם מכנים את המהומות, היו סימנים לתמורות הדמוגרפיות בעיר. עדות לכך עלתה בממצאי מחקר שקבע כי מחצית ממספר העצורים במהומות היו היספאנים. השכונות הדרומיות בלוס אנג'לס מתמודדות היום עם בעיות כלכליות דומות לאלה שעמדו לפניה לפני שני עשורים: שיעור האבטלה גבוה, ורבים מהתושבים שמצליחים למצוא עבודה קבועה משתכרים פחות משכר מינימום. מגרשים ריקים נמצאים בכל פינה, עדות עיקשת להבטחות שלא קוימו לבנות מחדש את הבניינים שנשרפו ונהרסו ב-1992.

ניו יורק טיימס

מה השיעור שאנחנו יכולים ללמוד מלוס אנג'לס? ספרו לנו בפייסבוק

שיעורי הפשיעה אמנם פחתו בדומה לאזורים אחרים בעיר, אולם שיעור הנושרים מבתי הספר התיכוניים ממשיך להיות גבוה. תושבי השכונה מלינים על היעדר תחבורה ציבורית או מרכולים שמוכרים מזון בריא ואיכותי. הם מתגאים בכך שהצליחו להביא לסגירתן של כמה חנויות לממכר אלכוהול.

XxTheAlmightyxX

היחס של תושבים שחורים רבים באזור, ובמיוחד אלה שחיים בדרום העיר כבר עשרות שנים, כלפי התמורות הדמוגרפיות הוא אמביוולנטי. מצד אחד, הם רואים בהן סימן למחיקת ההיסטוריה שלהם ותרבותם. מצד שני, הם רואים בשינויים גם הוכחה לניידות החברתית של השחורים והצלחה בטיפוס בסולם החברתי.

המתחים חבויים מתחת לפני השטח. הם עולים לרוב בשעה שמישהו כועס על כך שעבודות בניין זמינות ניתנות למהגרים לא חוקיים שמוכנים להשתכר גם פחות משכר מינימום. "אין לי בעיה עם העובדה שהם רוצים לעבוד", אומר דני בלקוול, יזם ופעיל זכויות אדם שארגן הפגנות נגד אתרי בנייה מקומיים שלא העסיקו שחורים. "אבל אם אנחנו לא יכולים למצוא עבודה ולהרוויח כסף בשכונה שלנו, איפה עוד נוכל להתפרנס", שאל. "זה המקום שממנו אנחנו באים. יש בו גם אנשים אחרים ואנחנו מקבלים אותם בברכה, אבל זוהי הקהילה שלנו".

בלקוול הוא המוציא לאור של לוס אנג'לס סנטינל, העיתון הגדול בעיר שמיועד לשחורים. השינויים החברתיים לא פסחו גם עליו. מערכת העיתון היתה ממוקמת עשרות שנים בקו הגבול המערבי שתחם את האזור שבו הורשו בעבר השחורים להתגורר. ב-1993 העתיקה המערכת את מקומה כשישה קילומטרים מערבה, אזור שלפי בלקוול הפך בשנים האחרונות למרכז הפעילות העסקית של השחורים בלוס אנג'לס.

דרום לוס אנג'לס, שתחומה מכל צדדיה בכבישים מהירים, מורכבת מרבעים קטנים רבים. הרבעים בצד המערבי מאוכלסים עדיין ברובם בתושבים שחורים ממעמד הביניים. בקצה המזרחי מתגוררים בעיקר מהגרים, שחולקים לפעמים את מגוריהם בין כמה משפחות. רבים מהתושבים גרים בבתים שבבעלותם: מבנים חד קומתיים מוקפים גדרות מתכת, שדורות של תושבים יכלו להרשות לעצמם כנכס ראשון או יחיד.

משנות ה-80 ואילך החלו משפחות רבות של שחורים לעבור לשיכונים חדשים, הרחק ממרכז העיר. הם קנו בתים גדולים ולא יקרים בערים קטנות יותר כמו ריברסייד במזרח ופאלמדייל בצפון, שהתפתחו אז בקצב מהיר. אפילו כעת, קל למצוא סימנים למורשת של הקהילה השחורה בעיר הנאבקת נגד שינויים. סמוך למלון דנבאר, שהיה פעם המלון המפורסם ביותר בשביל ראשי הקהילה, הוקם ב-1984 קיר שעליו צוירו מנהיגים שחורים, בהם בידי מייסון, שפחה לשעבר שהיתה אחת הנשים השחורות הראשונות שהחזיקו בבעלות על קרקע בלוס אנג'לס. בקצה הציור שלה מופיע שלט קטן שעליו כתוב: "אל תלכו מכאן, תשפרו את המצב", מזכרת לפעילות שיזמו כמה מהמנהיגים לפני עשרות שנים כדי לעצור את הנהירה לפרברים.

כמה רחובות צפונה משם נמצאת הכנסייה הבפטיסטית, שבה נערכו בעבר כינוסים רבים של האגודה האמריקאית לקידום השחורים (NAACP) בהשתתפות מרטין לותר קינג ומלקולם אקס. גם היום ממשיכה הכנסייה להיות אחד ממרכזי הקהילה השוקקים בעיר, ותפילת יום ראשון בבוקר משודרת בכל רדיו מקומי. ואולם, רק מעטים מחברי הקהילה חיים כעת באזור. המהגרים מהווים יותר ממחצית האוכלוסייה והשחורים רק 10%.

אי-פי

תוכנית גני ילדים של הכנסייה, שהיתה אחת הראשונות שפותחו בזכות מימון פדרלי בשנות ה-60 בשביל משפחות מעוטות יכולת, משרתת עתה כמעט אך ורק את האוכלוסייה ההיספאנית. הכומר ויליאם אפס אמר כי אחרי 25 שנים ככומר הראשי בכנסייה, הוא משוכנע כי היא תמשיך להתקיים. בשנה שעברה הזמינו הוא וראשי כנסייה אחרים מחקר, בשותפות עם קבוצת פעילים מקומית והאוניברסיטה של דרום קליפורניה, כדי להעריך בצורה טובה יותר מהם הצרכים של תושבי השכונות הדרומיות ולהקים למענם תוכניות מתאימות. "אנחנו צריכים לשרת את האזור שמסביבנו, בלי לאבד את זהותנו או את ההיסטוריה שלנו", אמר אפס. "המשמעות היא שעלינו לשרת שתי קהילות שונות, אולם זה בהחלט בר-ביצוע".

רבים מראשי הקהילה טוענים כי נוסף לשיפור היחסים עם המשטרה, השינוי החיובי ביותר מאז 1992 הוא התפוגגות המתח בין שחורים ללבנים. ילדים שהוריהם הביטו בחשדנות אלה באלה גדלים עתה יחד. דור שני של מהגרים היספאנים רוצים להביא לשיפור מצב השכונות. הם מצטרפים למאבקם הממושך של השחורים וחולקים עמם את אותם אינטרסים.

ליליאן מרנקו, בת 65, שקנתה בשנות ה-70 בית בקרבת מקום לאוניברסיטת דרום קליפורניה, היתה באותה תקופה רק אחת מקומץ מהגרים מאל-סלוואדור בשכונה. מאז, היא פעלה, לצד שכנים שחורים והיספאנים, למען הקמת פארק חדש ופתיחת חנות מכולת. עם זאת, היא אומרת שבשנים האחרונות, תחושת שיתוף הפעולה הלכה ופחתה. לדבריה, "אין יותר תחושה של קהילה. אנשים נשארים בעולם שלהם עד שנוצר משבר, שמאחד אותם. זה קורה בכל קבוצה. מקסיקאים מדברים רק עם מקסיקאים אחרים, ושחורים עם שחורים אחרים".

לדברי מרקיס האריס-דוסון, מנהל ארגון מקומי שפועל עשרות שנים בדרום לוס אנג'לס, "האחדות קיימת במידה מסוימת, אבל תמיד יהיה מתח כי מתנהלת תחרות על משאבים שפוחתים והולכים". עם זאת, לדבריו, "אנשים יכולים לחיות יחד ורוב הזמן הם אינם רואים דברים מבעד לעדשות הגזע או המוצא. בשלב מסוים, כולם נעשים מתוסכלים בגלל אותן בעיות".

הוא מביט ממשרדו על הרחוב ומצביע על המגרש הריק ממול, שהבניין שעמד עליו נהרס במהומות. ב-1992 ניצבו שם ביל קלינטון ומנהיגים פוליטיים אחרים והבטיחו שחר של יום חדש בכלכלת האזור. היום, המגרש עדיין ריק.

תרגום: סביונה מאנה וגילה דקל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו