בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

22 שנה אחרי, בקייפטאון עדיין מרגישים אפרטהייד

התושבים השחורים בעיר הדרום אפריקאית עדיין מתגוררים בשכונות מרוחקות מהעיר, מושפלים במקומות בילוי וסובלים מאי-שוויון כלכלי

72תגובות

בעיניהם של אין-ספור תיירים זרים, קייפטאון היא סמל נצחי של היופי וההבטחה של דרום אפריקה שלאחר האפרטהייד. בנוסף לנופיה המדהימים וליינות הנפלאים שלה, סמלה - "הר השולחן" המלכותי על רקע קשת ססגונית - מדגיש את התערובת ההיסטורית של הגזעים והתרבויות שמצויים בה, והתושב המפורסם ביותר שלה, דזמונד טוטו, הוא סמל לסובלנות, למחילה ולהטפה לאחדות.

אך לרבים מהשחורים של דרום אפריקה, העיר מסמלת משהו שונה לחלוטין: את המעוז האחרון של השלטון הלבן. "אין זה משנה עד כמה אתה עשיר או מפורסם, אתה עדיין אזרח מדרגה שנייה אם אתה שחור בקייפטאון", כתבה לינדיווה סאטל, זמרת ואמנית מיצג, במסר בטוויטר להלן זילה הלבנה, יו"ר המפלגה השולטת בעיר.

לאחר שהתקבלו תגובות תמיכה רבות מצדם של ידוענים שחורים ואחרים לדבריה של סאטל, ענתה זילה: "זאת שטות מוחלטת".

אך זו לא היתה המלה האחרונה. חילופי המסרים בטוויטר, שהחלו לפני חודשים אחדים והפכו לדו-קרב אינטרנטי בחשבונות טוויטר שונים, אילצו רבים משלושה מיליון וחצי תושביה של עיר זו, השוכנת בקצה הדרומי של אפריקה להתבונן פנימה, וגם לתהות: האם הקשת המפורסמת של העיר מסתיימת במקום שבו ההר נפגש בים?

ניו יורק טיימס

בקייפטאון הפערים עצומים. המסורת הקשה של האפרטהייד, כפי שנאכף כאן, הותירה צלקות עמוקות במיוחד, שעדיין קובעות את החלוקה הגיאוגרפית - לבנים במרכז העיר ובפרברים הפנימיים שלה, לא-לבנים בעיירות המרוחקות מהמרכז. מדיניות האפרטהייד מנעה משחורים להתגורר בעיר או אפילו לעבוד בה, והעניקה ל"צבעוניים" לכאורה (כגון בני תערובת, שהם כעת הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בעיר) עדיפות על פני השחורים בדיור ובתעסוקה.

למורשת ההיסטורית מיתוספת המדיניות הנוכחית. וסטרן קייפ היא מדינת המחוז היחידה מתשע מדינות המחוז של דרום אפריקה שאינה נשלטת על ידי הקונגרס הלאומי האפריקאי. המפלגה השלטת היא "הברית הדמוקרטית" של זילה, שהתפתחה מהתנועה הלבנה שהתנגדה לאפרטהייד, אך בסופו של דבר היא כוללת את שרידי "המפלגה הלאומית" הישנה, שיצרה אותו.

בנאום שנשא בשנה שעברה באחת העיירות השחורות הסמוכות לקייפטאון אמר נשיא דרום אפריקה ג'ייקוב זומה, כי בעיר שוררת "שיטת אפרטהייד קיצונית". "הברית הדמוקרטית" טוענת כי הטענה שקייפטאון היא עיר גזענית היא תכסיס פוליטי, משום שהקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC) מנסה להשתלט על המחוז הזה. "היא מתויגת כעיר גזענית על ידי ANC משום שזו העיר היחידה במדינה שבה הם לא שולטים", אמרה פטרישה דה ליל, ראש העיר קייפטאון.

העירייה עושה מאמצים רבים לשנות את מה שליל מכנה "ההתפתחות המרחבית של האפרטהייד". היא שינתה את שמותיהן של שתי שדרות ראשיות בעיר ל"שדרת נלסון מנדלה" - הנשיא השחור הראשון של דרום אפריקה - ול"שדרת הלן סוזמן", על שמה של לבנה שהתנגדה נמרצות לאפרטהייד. שתי השדרות מתאחדות במרכז העיר, סמל לתקווה לאיחוד ולקירוב לבבות.

ואולם, חוקרים מאוניברסיטת קייפטאון השלימו בדצמבר 2010 מחקר, שממנו עולה כי לתושבים שחורים אין הזדמנויות עסקיות רבות בעיר, וכי חברות מתקשות לגייס אותם ולשמור עליהם. החוקרים הגיעו למסקנה כי בווסטרן קייפ "האפריקאים מתקדמים כמעט תמיד פחות מהלבנים בקריירות שלהם, וכתוצאה מכך נוצר אפקט 'התקרה השחורה'".

משרדים אינם המקומות היחידים שבהם שחורים חשים שאינם רצויים. לרבים מהחופים היוקרתיים של האוקיינוס האטלנטי, שאליהם נאסרה בעבר כניסת שחורים, עדיין באים בעיקר לבנים, ומקבעים כך את ההפרדה.

"אני שונאת ללכת למפרץ קמפס כי כולם שם לבנים", אומרת יוליסווה דוואנה, שהתייחסה בדבריה לפרבר יוקרתי השוכן ליד האוקיינוס האטלנטי, ואשר בעבר התגוררו בו לבנים בלבד. "אין שם תחושה שזו מדינה שיש בה אינטגרציה".

האפליה, שהשחורים חשים כאן אינה אפליית אגרוף הברזל שאפיינה את תקופת האפרטהייד. כיום היא מרומזת יותר ולפעמים קשה לזהות אותה במדויק.

אחדים מהשחורים מדווחים שנאמר להם כי אין שולחנות פנויים במסעדה ריקה, או שאין מכוניות בסוכנות להשכרת כלי רכב למרות שמגרש החניה שלה מלא. אחרים מספרים ששכנים לבנים הזהירו אותם לא לשחוט בעלי חיים באירועים חגיגיים, ונשים צעירות מספרות שלפעמים טועים וחושבים אותן לפרוצות רק משום שהן באות לשתות בבר מלא לבנים.

ובעיר שבה חוסר השוויון הכלכלי זועק לשמים, המעמד הופך מבחינות מסוימות תחליף לגזע.

העיתונאי אוסיאמה מולפה כתב לאחרונה כיצד לא נתנו לו להיכנס למועדון לילה. "בפעם השלישית (והאחרונה) שסירבו להכניס אותי ל'אסוקה' - בר ומועדון לילה ברחוב קלוף - כתב אלי אחד מאנשי ההנהלה: 'אני יכול להבטיח לך שבאסוקה לא קיימת מדיניות גזענית. ואולם, אנחנו הראשונים שמודים כי המדיניות שלנו מתבססת על מעמד ושטחיות, כי למרבה הצער, זה מה שמצפים ודורשים הלקוחות הקבועים שלנו. ולרוע המזל, זו המציאות של החברה שבה אנחנו חיים".

ואולם, בתגובה לא נאמר כיצד בדיוק ההנהלה מגדירה "מעמד".

קשה להשלים עם ההפרדה הגזעית העמוקה השוררת בקייפטאון, לנוכח ההיסטוריה שלה כאחד מכורי ההיתוך הגדולים ביותר בעולם. היא הוקמה במאה ה-17, כש"חברת הודו המזרחית" ההולנדית הביאה לכאן עבדים ואסירים ממוזמביק, מדגסקר, הודו ואינדונזיה. הקבוצות האתניות האלה התערבבו זו בזו, ובאופן בלתי נמנע, נוסף גם דם לבנים לתערובת.

במאות ה-17 וה-18 היו אמנם מחסומים שהפרידו בין הגזעים, אך הם לא היו נוקשים במיוחד, לפי היסטוריונים. "הפיגמנטציה לא היתה מחסום מוחלט לשינוי המעמד", מציין ויויאן ביקפורד-סמית, היסטוריון מאוניברסיטת קייפטאון. "באחד הפתגמים מאותה תקופה נאמר 'הכסף מלבין'".

אחד המושלים הראשונים של קייפטאון, סימון ון דר שטל, היה ממוצא מעורב. אך בסוף המאה ה-19 החלו להתפשט עמדות פסאודו-מדעיות על הגזעים, לצד הרעיון הפופולרי על ההיררכיה של הגזעים, שבו האפריקאים השחורים היו בתחתית הסולם.

כש"המפלגה הלאומית" עלתה לשלטון ב-1948 והכריזה על מדיניות האפרטהייד החדשה שלה, ההפרדה בין הגזעים נחרטה באבן. אנשים שחיו בקהילות מעורבות, כמו מחוז 6 הסמוך למרכז העיר, אולצו לפנות את בתיהם ולעבור לעיירות עזובות הרחק מהעיר.

השחורים היו כל כך לא רצויים בקייפטאון, שלעתים קרובות רווחה ההנחה כי אף שחור איננו בן העיר ממש. משפחתו של ג'פרי מאמפוטה חיה בקייפטאון מאמצע המאה ה-19, אך אנשים עדיין שואלים אותו מהיכן הגיע, אף על פי שמספר השחורים בעיר עלה על מספר הלבנים כמעט פי שניים במפקד התושבים שנערך ב-2007.

"כשאני אומר שאני מקייפטאון, התשובה היא תמיד 'אף שחור לא בא מקייפטאון'", אומר מאמפוטה. "שחורים תורמים לאפליה הזו משום שהם רואים את עצמם כלא שייכים. הם יוצרים את התחושה שאיננו שייכים לעיר הזו".

המתח הבין-גזעי העמיק בעקבות היחס המועדף שקיבלו צבעוניים בתקופת האפרטהייד כחלק משיטת "הפרד ומשול" של הממשלה. בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, כשהמאבק נגד האפרטהייד התגבר, רבים מהצבעוניים דחו את התיוג הזה והעדיפו לראות את עצמם כשחורים.

סטודנטים ופרופסורים באוניברסיטת וסטרן קייפ, שממשלת האפרטהייד הכריזה עליה כעל מוסד "צבעוני", השתמשו בתיוג העצמי הזה כדי לדחות את התיוג של האפרטהייד. "אחת התגובות לאכיפת הסיווג הגזעי היא דחייתו", אומר סורן פילאי, פרופסור באוניברסיטה.

אך אותה תקופה לא האריכה ימים. ב-1994 הצביעו רוב הצבעוניים בעד "המפלגה הלאומית", אדריכלית האפרטהייד, וכיום, בקמפוס האוניברסיטה של וסטרן קייפ, הופיע מחדש סוג של הפרדה מרצון ואנשים מתחברים עם אנשים שצבעם דומה לשלהם.

"אין הרבה אינטגרציה", אומרת נוקוואנדה חניילה, בת 21, סטודנטית למנהל עסקים מדרבן. "הצבעוניים מתחברים עם צבעוניים והלבנים עם לבנים". כמו רבים מהשחורים הצעירים, חניילה לא מתכוונת להישאר בקייפטאון ולעשות בה קריירה. "קייפטאון היא עיר גזענית", היא אומרת. "כולם יודעים את זה".

תרגום: גילה דקל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו