בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האמא השנואה ביותר באמריקה

דארה-לין וייס החליטה שבתה, בת 7, שמנה מדי. היא השיתה עליה משטר תזונה חמור, גרמה לה לאבד שבעה ק"ג, ובגיליון האחרון של "ווג" סיפרה בגילוי לב איך היא עשתה את זה. האם קיוותה לקבל את אות המאבק במגפת ההשמנה האמריקאית, זה לא הצליח לה

53תגובות

כשבתי הגיעה לגיל שבו בנות קטנות מתאוות לבגדים ורדרדים ולשיעורי בלט, רשמתי אותה למתנ"ס. פעם בשבוע מחוץ לאולם הגדול שבו התנהל השיעור, התגודדו ההורים שהמתינו לבנותיהן. מדי פעם השיחות ביניהם היו נפסקות, והם היו מנסים לתפוס זנב של פלייה מבעד לסדק שנפער בווילון המוסט מעל החלון הגדול שהשקיף לאולם. אבל פעם אחת הווילון לא היה שם, והורשינו להסתכל באימון. היתה שם אמא אחת שלא בזבזה זמן. מבעד לזגוגית החלון, בשפת סימנים סימנה לבתה בת השש להכניס את הבטן. ההוראה ניתנה בשבריר של שנייה, במבטי עיניים, בטפיחה קלה שטפחה האם על בטנה שלה. בו במקום, הילדה הזדקפה, עצרה את נשימתה ויישרה את הבליטה שהיתה או לא היתה.

מאז ומתמיד אמהות העירו לבנותיהן על המראה החיצוני, והיו ביקורתיות כלפי הפיגורה שלהן. לעתים קרובות היו אלה הערות נבזיות שנלחשו במסתרים, או רק מבטים חמורי סבר. זה הספיק לערער את הביטחון של הבנות ולהכניס בהן תחושות אשמה. בשעת הארוחה בחיק המשפחה, אמהות הרשו לעצמן לנזוף בבנות השש והעשר וה-12 שלקחו עוד פרוסת לחם, ותמיד עודדו אותן להתחיל דיאטה. כך העבירו מבלי משים את המורשת של שנאת הגוף שלהן עצמן הלאה לבנותיהן, ובו בזמן הנחילו להן גם את האתוס החברתי של סגידה למודל היופי הבעייתי של רזון בכל מחיר.

אבל אף לא אחת מהאמהות הללו לא חשפה את הנוהג הזה בפומבי. מעולם לא היתה אם שהודתה ברגשות הקשים שמעוררים בה קפלי השומן של בתה בת השבע. דארה-לין וייס, אם אמריקאית, פרצה את הטאבו. היא עשתה זאת לא פחות ולא יותר, אלא מעל דפי כרומו של מגזין שכל כולו סוגד לדוגמניות שדופות. לא היתה יכולה להיות במה אוהדת יותר לווידויה של וייס, על השנה הקשה שבה אילצה את בתה ביה להיכנס למשטר קפדני של דיאטה, למורת רוחה של הילדה. את הווידוי בו פירטה וייס את שיטותיה ומאמציה להורדת משקל הילדה היא כתבה בגוף ראשון בגיליון אפריל של "ווג", שהכותרת שלו היתה "הגוף הטוב ביותר שלך". המאמר הופיע בין עצות לשיפור החמוקים והכושר הגופני, פרסומות בוהקות וכתבת שער על ג'ניפר לופז בשמלה ושפתון אדומים כדם, המספרת איך זה להיות אם גרושה וגם להראות נהדר.

רפרודוקציה: מיכל פתאל

וייס מסבירה את הצורך בדיאטה בקביעת רופא הילדים, שאמר שהמשקל של ביה גבוה מכפי המקובל בגילה. אך זה לא מנע את התגובות החריפות למאמר שלה. אולי כי ההחלטה על משטר דיאטה נוקשה עד כדי שביישה את הילדה לעיניי חבריה - כשנמנעו ממנה קינוחים ופיצות בימי הולדת - וההחלטה לחשוף את סיפורה בפומבי, היו בחירותיה הבלעדיות של האם. וייס כנה מספיק להודות שהרופא לא היה מודאג כלל, וקיווה שעודף המשקל יסתדר במשך הזמן, כשהילדה תגדל. "בגיל שבע בתי ביה נעשתה שמנה", כותבת וייס. "ולמרות שבעיניי היא לא היתה ‘בעלת משקל עודף' (obese) כפי שתיאר זאת הרופא, החלטנו לעשות משהו שנראה לא רק מעשי אלא בלתי מקובל ושנוי במחלוקת: החלטנו לעשות לה דיאטה".

כבר בפתיח למאמר וייס מתארת איך מנעה מבתה צלחת סלט קטנה ברוטב וניגרט אחרי ארוחה בבית של חברים, למגינת לבה של המארחת ולתמהונם של האורחים האחרים. "אני יודעת איך הווינגרט הזה גורם לי להראות", היא כותבת. "איזו אמא היתה מונעת מבתה בת השבע המורעבת סלט קטן? למה להעליב את המארחת בעלת הכוונות הטובות, ולעשות סצינה לפני סלון מלא חברים? אבל בשנה האחרונה התרגלתי למתחים הללו, כשאני מנסה לנווט בין מה שבתי רוצה לאכול, מה שאחרים חושבים ומה אני חושבת שהכי טוב לה..."

האמא מציגה את ההחלטה שלה בהקשר של מגיפת ההשמנה בילדים אמריקאים. היא מספקת נתונים על כך שכ-17 אחוזים מהילדים האמריקאים הם שמנים, ומונה את הבעיות הבריאותיות החמורות שיכולות להיגרם מהשמנה בגיל צעיר, בצד בעיות חברתיות. היא מדברת על החשש מכך שבתה תפתח דימוי גוף בעייתי. אבל בדרך - וייס החיננית המצולמת כשבתה שוכבת לידה בפרצוף רציני - חושפת שהיא עצמה סבלה בעבר מיחס בעייתי לצריכת מזון, ואף מודה שהיו תקופות שבהן שנאה את גופה ושעשתה את כל סוגי הדיאטות, גם במחיר סיכון בריאותה. היא השיגה מרשם לתרופות מדכאות תיאבון, שגרמו לה להפרעות בלב. היא מעלה בגילוי לב את לבטיה על רקע העבר שלה. "סבלתי מבעיות של משקל בעצמי. מי אני שאלמד ילדה קטנה איך לשמור על משקל מאוזן ולפתח דימוי גוף בריא"?

אבל ההצטדקויות והנימה הווידויית לא הועילו לה נוכח המתקפה התקשורתית שפרצה בעקבות פרסום המאמר. מאמרי התגובה החריפים בעיתונות ובאתרים וטוקבקים מנאצים, שתוגברו מיד בתגובות-נגד אוהדות. מפלס האמוציות שעוררה וייס מזכיר את השערורייה שפרצה בעקבות "הימנון הקרב של אמא נמרה", אותה אם סינית, הפרופ' למשפט אימי צ'ואה, שסיפרה לאומה האמריקאית בספר שכתבה על משטר האימונים בכלי נגינה שהנהיגה לשתי בנותיה. צ'ואה משוכנעת שהסגנון ההורי הקשוח של הורים סינים מפתח הישגיות ויביא את ילדיהם להצלחה הרבה יותר מהוותרנות של ההורים המערביים. ואולם בעוד שבסיפור של האם הנמרה היו מתחים בין תרבויות ופחד קמאי של האמריקאים מהעליונות של המעצמה הסינית, כאן מדובר בסיפור אחר לגמרי.

"פולמוס מהמטבח", נכתב בהפניה למאמר על שער המגזין. ללא ספק זהו מטבח מהגיהנום. וייס, שמילאה את פיה מים מאז הכתבה ומסרבת להתראיין, הוכתרה באתרים כאם המפלצתית של השנה. אכזרית ומתעללת. כשנודע שהיא הולכת בעקבות אותה אם נמרה והוחתמה על חוזה לכתיבת ספר בהוצאת רנדום האוס, היא הוקעה כאם המביישת את בתה כל הדרך להשגת חוזה ספרותי. קמה אפילו קבוצה בפייסבוק שקוראת להחרים את הוצאת רנדום האוס על מהלכה זה.

רפרודוקציה מיכל פתאל

בעיתון הרשת הפמיניסטי ג'זבל כינו אותה אשת החברה הגבוהה, ו(בתרגום חופשי) "האשה הכי דפוקה ואנוכית שהואילה להעניק מחסדה למגזין". היא משופדת על המוקד על כך שהיא מקרינה את שנאת הגוף שלה לבתה דרך הדיאטה. באתר אחר תמהו ‘מה היא חושבת לעצמה, שזה עוזר שנותנים לילדים להרגיש רע עם עצמם'?

ומנגד, היו גם גולשים שהיו בעדה. "האם אנחנו אמורים לגרום לה להרגיש כמו שהבת שלה הרגישה כשנזפה בה? שאלה אחת המגיבות באתר ג'זבל. היא הזכירה לכל המתחסדים שמגיפת ההשמנה בארה"ב עדיין בעיצומה והציעה לכולם להירגע ולקבל פרופורציה.

בכתבה ב"ניו יורק טיימס" (30.3) מיהרו אנשי הוצאת רנדום האוס להנמיך את הלהבות. הסוכן הספרותי של וייס אף הבהיר שהיא כלל אינה משתייכת לחוג הסילון, אלא גרה במנהטן בדירה קטנה, עובדת במשרה חלקית כמייצרת תוכן ומפיקת טלויזיה ואינטרנט, שבעלה (הישראלי, ת"ר) עובד בארגון ללא כוונות רווח. ושבני הזוג שולחים את שני ילדיהם, ביה ואחיה הצעיר דויד, למערכת החינוך הציבורית.

דומה כי עוצמת הרגשות סביב הפולמוס הזה ובעיקר ההתלהמות נגד האם, מצביעים על תופעה חברתית רחבה יותר. ד"ר ניצה ירום, פסיכולוגית קלינית, מחברת הספר "סיפורי גוף" (מודן), מזהה בפולמוס סביב הדיאטה של ילדה בת שבע את "תסביך הרזון ופגימות הגוף שסובלות ממנו נשים עד כדי אובססיה", כדבריה. "עבור נשים, השמנה היא הדבר הכי איום שקיים עלי אדמות. השטן בכבודו ובעצמו. ורוב הנשים חיות עם העננה הזאת מעל לראשן". לדעת ירום, "דווקא חשבון הנפש של האמא הזאת מאיר הרבה מטבחים של משפחות רגילות, וארוחות שההתנהלות בהן נראית כמו בשומרי משקל. החרדה מכך שהבת תשמין - בדרך כלל מדובר בבנות יותר מבבנים - העיסוק במשקל שלה ובמניית קלוריות, גורם במשפחות רבות לאווירה של רדיפה ממש, עד כדי כך שארוחה נורמלית מתנהלת כמו פיקוח אינקויזטורי: ‘מה אכלת, למה אכלת'". ירום סבורה שהאובססיה הזאת היא כמו הפרעה, מעין אנורקסיה שלא מבריאה, "גם ההקשר שבו מוצג העיסוק בדיאטה כעניין בריאותי, אופייני. הרופא לא אמר לאם לעשות טרור לבתה. אלה השדים שלה, תסביכים שהיא לא עיבדה שהיא מגלגלת הלאה. אני רואה את זה קורה במשפחות נורמליות. זהו מסווה לכך שמדובר באובססיה למראה המושלם".

בחברה שלנו משווק הרזון כתיקון, כהבטחה לאושר. "באמצעות השאלה ‘איך אני נראית, והאם אני שווה' מצליחים לשווק לנשים מוצרים שכאילו יביאו להן את הגאולה", אומרת ירום. "זה הפירוש של קורבן אופנה. כאילו הן לא מספיק טובות. שרק אם תלך עם עקבים גבוהים כאלה שמגיעים כל פעם לשיאים חדשים, היא תהיה מושכת, וחייה יסתדרו. ונשים לא עומדות בפיתוי".

ירום, שעוסקת בין השאר גם בהדרכה של מטפלים לילדים, סבורה שבחברה שלנו אמהות מעבירות מסר סמוי ומעוות לבנותיהן בנושא הגוף. "האם שלא עיבדה את תסביכיה ואינה שלמה עם עצמה, רוצה שהבת שלה תהיה יותר שלמה ממנה'. ובמקרה של וייס, הדבר בולט אף יותר. "כשהאמא הולכת לווג ומצטדקת על מעשיה, זה כאילו לשלם מס שפתיים לאקסהיביציוניזם עצמו. לפעמים יותר קל לסבול מרגשי אשם מאשר לקחת אחריות. אם היתה לוקחת אחריות על הסבל האישי שלה, שלא יכהן כמו רוח שמשתלטת עליה, היא היתה מפסיקה את ההעברה הבין-דורית הזאת, ולא היתה צריכה אסטרטגיה שתשמש כאיזה פתרון של קסם". תחת זה אפשר לנהל עם ילדים שיח הגיוני ולגייס אותם: "ילדים היום מבינים מה זה אוכל בריאותי, הם מסוגלים לקבל על עצמם הגבלות. והם עצמם מפעילים פיקוח".

בלומברג

על רקע האפשרות הזו מודגשת שאלת יחסי הכוח בין הורים וילדים, המסתתרת גם היא מאחורי משטר הדיאטה. זו סוגייה הקשורה לבלבול ההורי שקיים היום, והיא גם מה שהצית מן הסתם את להבות הפולמוס. "ילדים הם לא אותם הילדים כיום", אומרת ירום. "הם מתוחכמים, הם ניחנו באוריינות טכנולוגית, השיח אתם דמוקרטי, וההורות נעשית ממקום דיאלקטי. מצד אחד הורים אמורים להגן על ילדיהם, אך הם אמורים גם לשוחח אתם. הם גם לא היחידים כסוכני חיברות של הילדים. הם מתחרים עם בית הספר, עם קבוצת השווים, עם הטלוויזיה והמחשב. הם לא יכולים לתת עונשים כמו פעם".

על רקע זה, אם בא מישהו - אמא נמרה או וייס בתורה - עם פיתרון קסם כמו סגנון הורי קשוח, ובמיוחד בעידן שקידש את אמהות הרצף וגישת הילד במרכז, זה מלבה את העניין החברתי העמוק של מבוכה הורית ויוצר את הבאקלאש, הנסיגה, וחזרה אחורה. "גם המתנגדים החריפים לעמדה של וייס, וגם נושאי המסר באים מאותו מקום של מבוכה הורית", מטעימה ירום. "אבל אי אפשר להחזיר בעצם את הסמכות ההורית הישנה, אי אפשר ללכת אחורה, כי הילד יותר דמוקרטי ויותר עצמאי, ואין אפשרות לדעת מה תהינה ההשלכות של משטר טרור והאם זה יצליח".

יש בכך מן האירוניה שדארה לין וייס חגגה את ההישג של בתה - שהפחיתה 16 פאונד (כשבעה ק"ג) ממשקלה בתוך שנה - בקנייה של המון שמלות חדשות ובביקור בסלון יופי שבה הילדה קיבלה תסרוקת חדשה שבה שולבה תוספת שיער מלאכותי. קורבנות אופנה, אמרנו? אבל נראה שהילדה היא עדיין בגיל שהיא יכולה לזעוק המלך הוא עירום. כשהיא נשאלה על ידי האם אם היא אוהבת את המראה שלה ואם היא גאה בהישג שלה של הירידה במשקל, אמרה שכן. אבל עיניה נמלאות דמעות כשהיא נזכרת במסע שהיא עברה. "זאת עדיין אני", היא אומרת לאמה, כשדמעות מתגלגלות על לחייה. "אני לא אדם אחר בגלל שירדתי במשקל. רק בגלל שזה היה בעבר, זה לא אומר שזה לא קרה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו