בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בצל המשבר הכלכלי, לצרפתים יש תקווה חדשה

מערכת הבחירות הותירה רושם שהצרפתים לא מתביישים להזדהות עם ספרד, פורטוגל ואפילו עם יוון. החגיגה ברחובות הזכירה ניצחון של נבחרת הכדורגל

תגובות

שליחת "הארץ" בפאריס

שלשום, בכביש לאורך הרציפים שעל גדת נהר הסן, לא חדלו הנהגים לצפור עד אחרי חצות את צפירת הניצחון הקצובה. "ניצחנו! ניצחנו!", צעקו צעירים שנתלו משני צדי המכוניות, ממש כמו לאחר ניצחון הנבחרת הלאומית בגביע העולם בכדורגל. אבל בשמחת הניצחון הזאת היו מעורבים עוד רגשות, ובעיקר תקווה גדולה וציפיות כמעט נואשות.

רבים מהצעירים שיצאו לחגוג ברחובות היו בני הדור השני או השלישי למהגרים מארצות המגרב: אלג'יר, מרוקו וטוניס. איתם יצאו לחגוג גם מהגרים רבים מאפריקה, חלקם "חסרי ניירות" וללא מעמד חוקי. כולם - אזרחי צרפת ומי שמבקשים להיות כאלה - ביטאו את אותה כמיהה לשינוי, שעל גבה נישא פרנסואה הולנד מהאופוזיציה הממושכת כל כך אל ארמון האליזה. היו מי שהחמיצו פנים לעומתם: חלקם יהודים מצביעי סרקוזי מושבעים, חלקם שמרנים שחולמים על צרפת של פעם, זו מהשנסונים ועונת הדובדבנים.

הוא הבטיח להם צמיחה. עבודה. פרישה בגיל 60 למי שצבר 40 שנות עבודה. הוא הצהיר שיבואו זמנים חדשים, שירפאו את הקרעים והשסעים בחברה וישככו את השנאה והניכור. הוא עמד שלשום על הבמה המוצפת אור ומוזיקה בכיכר הבסטיליה, ובפנים נוהרות מאושר חזר על הבטחותיו.

קשה היה שלא להתרגש. אחרי הכל, צרפת כולה התהלכה זמן רב מדי עם האף באדמה, רועדת מפחד מפני הגל הבא של המשבר, נעלבת ועלובה לנוכח היד התקיפה של גרמניה ומבולבלת לנוכח הפנטום החדש, המכתיב את החיים יותר מכל פוליטיקה, וכל דרך וכל השקפת עולם: "השווקים". "השווקים", כמו "העשירים הרקובים", הפכו לאויב הבלתי נראה אך המוחשי מאוד של המפוטרים המיואשים, שמספרם התעצם מיום ליום ואופק התעסוקה שלהם הצטמצם, של הגמלאים המתפרנסים בדוחק לנוכח יוקר מחיה מאמיר ושל המשפחות הצעירות, המתמודדות בקושי רב עם גידול ילדים בעולם משתנה.

והנה, בשני סיבובי הבחירות האלה, נוצר הרושם שהצרפתים זוקפים מעט את קומתם. פתאום נעלמה הבושה להזדהות בפומבי עם הכאב של ספרד, פורטוגל, ואפילו יוון. פתאום לא היה מופרך לומר "שמאל" ולהרגיש שזאת לא קללה. יותר מזה, שלגיטימי לחלוטין לקוות שהשמאל יחזור לשלטון. ובד בבד עם התקווה התפרץ גם גל של נוסטלגיה, שצבע בוורוד מסוכן את שנות השמונים.

הצעירים שכחו, או לא מסוגלים לזכור, את התקריות האלימות נגד מהגרי עבודה בכלל וערבים בפרט, שהסתיימו לא פעם ברצח והביאו בסופו של דבר להקמת הארגון החשוב SOS RACISM (מייסדיו היו יהודים ומוסלמים כאחד), ואת החורף הקר של 1985, כשעשרות אנשים מתו ברחובות פריס מקור ומרעב (וכתוצאה מכך הוקם ארגון חשוב אחר, "LES RESTOS DU COEUR", מסעדות הלב, שהציע מרק חם חינם). כל זאת בשנות הזהב הסוציאליסטיות של מיטראן, שהולנד מתרפק עליהן עכשיו.

אבל גם הספקנים ידעו שלתקווה שמעורר הולנד יש למרות הכל יסוד, משתי סיבות. ראשית, מפני שסרקוזי השניא את עצמו עד קצה גבול היכולת כמעט, בעיקר במישור האישי, וצרפתים רבים מדי איבדו בו אמון. שנית, מפני שלאחר שהתרסקה כליל בעקבות הכישלון המוחץ ב-2002 הצליחה המפלגה הסוציאליסטית לשקם את עצמה בשנתיים האחרונות. זאת לא מעט הודות לחריצותה וכישרונה של יו"ר המפלגה, מרטין אוברי, וצמיחתם של מנהיגים צעירים - חלקם בני מהגרים ואחרים ראשי ערים ופעילים מהפריפריה הפחות דשנה של צרפת - לצד שורה מרשימה של פוליטיקאים עתירי ניסיון.

אפילו הקטסטרופה של דומיניק שטראוס-קאהן לא הצליחה לפגום בתקווה הזאת. הקשר השקוף בין השלטון של סרקוזי לבין ההון מחק, כנראה, את הדימוי הקודם של ה-PS כ"שמאל קוויאר". המועמד החיוור מכולם, זה שכונה כאן בלגלוג "מרשמלו", הצליח לאחד מאחוריו צוות מיומן ומעורר אמון, שנראה שבהחלט יוכל להוביל את המדינה.

אלא שלתקווה הזאת שצרפת מתעוררת אליה מאתמול אורבות כמה סכנות, שכל אחת מהן חמורה מחברתה: המשבר העומד בפתח ואיתו היד הקפוצה של השוק האירופי, שעלולה להצר את צעדיו של הולנד; הבחירות לפרלמנט - הימין כבר מזהיר, בדמוניזציה על סף ההיסטריה, מפני "דיקטטורה של השמאל", ועלול לגייס את כל כוחותיו כדי ליצור בית מחוקקים לעומתי משתק (אלן ז'ופה כבר הודיע שלא יוביל את הבחירות הקרובות, ומי שיחליף אותו, כנראה, קופה, חזק ושאפתן פי אלף ממנו) והפתיל הקצר של המובטלים והחלשים. אכזבה מקצב קיום ההבטחות עלולה, כרגיל בצרפת, להוביל להפגנות, מחאות וכאוס בשוק העבודה וברחובות (איכשהו זה קורה תמיד ביתר שאת במשמרת של השמאל). אבל הסכנה החמורה ביותר היא מרין לה פן. מנהיגת הימין הקיצוני לא תשב בחיבוק ידיים אל מול היחלשות הימין. כבר עכשיו היא אוזרת כוח במטרה אחת ויחידה: לשכנע את הצרפתים שלא הימין כשל, אלא האיש סרקוזי, ולא משום שהיה ימני מדי אלא מפני שגלש שמאלה ולא עמד בלחצים. היא כבר תראה לצרפת מה זה ימין אמיתי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו