צ'ארלי ברוקר, גרדיאן
צ'ארלי ברוקר, גרדיאן

עצמו לרגע עיניים ודמיינו שחזרתם לשנות ה-20. מה אתם רואים לנגד עיניכם? אם יש בינינו מן המשותף, המקרין בחדר ההקרנה של מוחכם מציג יומן חדשות שחור-לבן עם רקדניות בסגנון הסרטים המוסיקליים של באזבי ברקלי מבצעות ריקוד צ'ארלסטון. או לחלופין, תור של גברים בסבר פנים חמורות וכובעי קסקט ממתינים בסבלנות לסוף תקופת השפל הגדול בארצות הברית. אפשר גם להניח שהסרט קצת קופץ ושהדימויים נעים במהירות מואצת.

באופן מסקרן, יש משהו בכוחה של התמונה הנעה, שגובר על הזיכרון האמיתי מהתקופה. אנשים הרי הלכו בקצב רגיל גם אז. ההמון ברחובות לא נע במהירות תזזיתית של חרקים. אילו שנות ה-20 היו נעות במהירות שבה הן מופיעות בקטעי ארכיון של סרטים מהתקופה, קרוב לוודאי העשור היה חולף מהר יותר ונגמר אי שם בסביבות 1925.

נראה כי הדרך בה תקופות זמן היסטוריות נתפסות בתודעתנו, מצטמצמת במידה רבה לאמצעים הטכנולוגיים שבהם הוקלטו. וכך, שנות ה-20 חולפות בהילוך מהיר בגלל שפעם המצלמות הופעלו ידנית באמצעות מנואלה שיצרה תמונות מתחלפות בקצב מהיר מהרגיל. שנות ה-40 מתאפיינות בחלקן בפסקול עם צליל אנלוגי מפוצפץ, שליווה סרטים מהמלחמה. שנות ה-50 וראשית שנות ה-60 זכורות מהצבעוניות המיוחדת של מחזות הזמר והפקות הוליוודיות נוצצות. לסרטים היה מראה, שסדרות כמו "מד מן" מנסות כיום לשחזר.

שחור-לבן ותזזיתי: צפו בריקוד צ'ארלסטון משנות ה-20

שנות ה-70 ייזכרו דווקא במראה גולמי ומחוספס יותר שמשתקף מסרטי 16 מילימטר. בצילומים מהתקופה נראים לעיתים קרובות אנשים במכנסי פדלפון בוהים אל נקודה נעלמת, מוקפים בטפט חום מכל עבר, ותמיד נראים כאילו הם נמצאים שם בעל כורחם. ואילו בשנות ה-80, זיכרונותינו עוברים פתאום לווידיאו, שמקנה לצילומים גוון מטאלי-זוהר. עידן הווידיאו האנלוגי נמשך בערך עד תחילת שנות ה-2000, כשהמדיה הוויזואלית מתחילה לקבל חדות ועוברת לפורמט שידור רחב.

בסביבות 2005 החל מעבר לטכנולוגיית שידור וקליטה ברזולוציה גבוהה (HD) - ומשם אנו עוברים לזמננו, שבו מסתמנת פתאום מן אופנה משונה. הבחנתי לראשונה במגמה בעת שצפיתי בדיווח חדשותי של רשת סקי ניוז בימי המהפכה במצרים. הצילום מקהיר נראה כמו סרט לכל דבר: לא במונחים של פעולה (למרות שהתמונות של כמה מפגינים רכובים על גמלים בהחלט תרמו לאווירה), אלא ברמת איכות התמונה. בשעה שצילום חדשות סטנדרטי נוטה להשאיר את הכל בפוקוס, נדמה היה שבאותו סיקור נעשה שימוש בעדשות מעולות שהעניקו לצילום עומק שדה כמעט קולנועי, שאינו נראה לעיתים קרובות בכתבות לטלוויזיה. על אלה נוסף צילום איכותי ב-24 פריימים לשנייה (FPS), והתוצאה שהתקבלה נראתה כמו פרסומת נוצצת שהאביב הערבי השתקף ממנה כעוד בחירה בסגנון חיים. המשכתי לעקוב, מצפה שהמראות יתחלפו בפרסומת לשישיית פפסי מקס.

מאז, שמתי לב במספר הזדמנויות לכתבות תחקיר מלוטשות שהופיעו ביומן החדשות Newsnight של בי-בי-סי ובעוד תוכניות מהז'אנר, כך שבקרוב צפויה האסתטיקה הזו להפוך לנורמה. אני יכול רק לשער שהשינוי נובע משיקול פרגמטי יותר מכפי שהוא קשור בבחירה אמנותית: את המצלמות הישנות החליף דור חדש של מצלמות דיגיטליות קטנות, קלות ובעלות ביצועים משופרים באופן משמעותי. הכל היום נראה קצת יותר מדי חד, קצת יותר מדי מהוקצע. במובן זה, מהדורת החדשות פשוט יישרה קו עם המראה החדש.

צפו בכתבת סקיי ניוז במצרים

למרבה הפלא, הדברים אלה מתקשרים עם הדיווח על תגובות מעורבות שהתקבלו ביחס לסגנון הצילום בסרטו החדש פיטר ג'קסון, "ההוביט". במסגרת צפיית מבחן שנערכה בפני קהל מצומצם של חובבי קולנוע אדוקים, הוקרנו קטעים מתוך הסרט - שצולם ב-48 פריימים לשנייה. ההוביט צולם למעשה בקצב התחלפות תמונה הכפול מ- FPS 24 (שהוא הסטנדרט הנהוג בסרטים) ולטענת האולפנים הדבר יוצר תנועה חלקה מאי פעם. הצופים, לעומת זאת, התלוננו כי התמונה היתה "חלקה מדי", בדומה לצילום וידיאו גולמי שלא עבר עיבוד. חלקם אפילו השוו את המראה "לתוכניות טלוויזיה של שעות הבוקר". אני מניח שכוונתם הייתה לכך שהצילום בסרט נראה דומה מדי למציאות, מה שפגע אולי ב"השהיית חוסר האמונה" עליה מתבססים סרטים.

באופן מסורתי, קצב התחלפות הפריימים המקובל בקולנוע משווה לתמונה הנעה תחושה קטיפתית מרגיעה, פחות מהוקצעת ולא ריאליסטית, בעוד שצילומי וידיאו רגילים מתאפיינים במראה חלק ומציאותי יותר, ומכאן שמתקבלת תחושה יומיומית ופרוזאית. זו גם הסיבה שבגינה צפייה בסרט כמו ההוביט יכולה להיראות כמו עוד תוכנית בוקר משעממת.

פירוש הדבר הוא שייתכן ואנו ניצבים בפני מצב חדש ומטעה שבו כתבות טלוויזיה ייראו יותר ויותר כמו סרטים, בזמן שסרטי קולנוע יקבלו מראה של סיקור חדשותי סטנדרטי. ההבחנה בין שני המדיומים תהיה קשה עוד יותר, מאחר וכוכבים רבים, כמו ג'ורג' קלוני ויו גרנט, חוצים ללא הרף את המסך מהקולנוע לטלוויזיה וחזרה, ובקרוב מהדורת החדשות תשודר בתלת ממד.

למרבה השמחה ולמען שפיותינו הכללית, לפני שהטלוויזיה המסחרית תיראה באמת כמו קולנוע, יהיה עליה לעמוד בסטנדרטים הפקתיים ברמה מסוימת, ולהזכיר פחות אופרות סבון דלות תקציב של ערוץ מקומי מסוף שנות ה-80. קראו לי מיושן אם תרצו, אבל אני בדעה שחדשות צריכות להיראות כמו חדשות והוביטים צריכים להיראות כמו הוביטים - ושהשניים לא צריכים להיפגש לעולם.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ