בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המוסיקה מעירה את החולים מערפל הדמנציה

כל חודש נפגשת בברלין קבוצת אנשים הסובלים מדמנציה קשה. בכמה שעות של מוסיקה וריקודים, עולים מחדש היסטוריה נשכחת ומבליחים זיכרונות אבודים

9תגובות

בשעה שפרוסה של עוגת "היער השחור" כבר נמצאת בדרכה לפיו, עיניו של הרברט וולשלגר מתעוררות לפתע לחיים. וולשלגר, בן 78, מהנדס אלקטרוניקה בגמלאות, לוקה בדמנציה (שיטיון), ככל הנראה עקב מחלת האלצהיימר, ובירידה משמעותית בתפקודו הקוגניטיבי.

הוא מניח את המזלג ומאותת למישהו שיוציא אותו מכסאו ויקח אותו לרחבת הריקודים. "זה פוקסטרוט", הוא אומר וזוקף את אצבעו כאות לכך שזיהה את נעימת הריקודים הסלוניים. "זה ריקוד כלבבי", הוא אומר. אחת המטפלות מובילה אותו, ופתאום נעלמת גרירת הרגליים המאומצת שלו והשניים מחליקים על רצפת הפרקט. הוא מזמזם את המוזיקה המוכרת כשעיניו פקוחות לרווחה ומחייכות.

בערב ריקודים ב"קפה וילהלמינה" שברובע קרויצברג בדרום-מזרח ברלין, יושבים כ-20 בני אדם. המבוגר שבהם בן 98. הם הובאו לכאן כדי להימלט לכמה שעות מהדמנציה שמעצבת את חייהם וכולאת אותם בערפול מתמיד.

חולי אלצהיימר ודמנציה רוקדים במכון האלצהיימר במקסיקו סיטי
רויטרס

"המוזיקה היא פתרון מושלם לסובלים בדמנציה", אומרת כריסטה מאטר, פסיכולוגית ומנהלת אגודת האלצהיימר בברלין, שעורכת את מפגשי הריקודים האלה מדי חודש. לדבריה, "לחולי דמנציה מעירים כל הזמן. אומרים להם 'אל תעשו כך וכך' או 'אתם עושים את זה לא נכון', אבל כשהם רוקדים, הם נעים פתאום בביטחון עצמי רב. הם מכירים את הצעדים, המוזיקה מעוררת אצלם משהו. הם אולי לא זוכרים את שמות בני ובנות הזוג שלהם או של ילדיהם, אבל הם לא שכחו לרקוד". היא מוסיפה כי "הריקודים מאפשרים להם להרגיש את החיוניות שבחיים. הם מעניקים להם את התחושה שהם עדיין קיימים".

אוליבר סאקס, הנוירולוג האמריקאי ומחברם של ספרי מדע פופולרי, אימץ בספרו "מוזיקופיליה" את התיאוריה בדבר הקשר בין מוזיקה למוח האנושי. המוזיקה, הוא טוען, יכולה להתעלות על האלצהיימר. לדבריו, "מוזיקה יכולה לסייע בהכוונת המטופל ובחיבורו למציאות, זאת בשעה שכמעט כל דבר אחר נכשל".

ריקודי שעת התה, בהם ערב הריקודים בקפה וילהלמינה, מתקיימים עתה בכל רחבי גרמניה. הם החלו לפני כמה שנים ביוזמה של מומחים ששמו לב לכך שחולי אלצהיימר הצליחו לעתים קרובות לדקלם שירים שלמדו בעבר, אפילו אם לא יכלו לדבר בצלילות. פסיכולוגים קידמו תיאוריה, שלפיה ייתכן כי המוזיקה שייכת או קשורה לסוג כלשהו של זיכרון, שעמיד אפילו בקרב הסובלים מדמנציה מתקדמת. מאטר תומכת בתיאוריה זו. "אנחנו רואים כאן שהתגובה למוזיקה חיה ונשארת ללא שינוי, אפילו כשהדמנציה נמצאת בשלב מתקדם מאוד".

כשהרברט חוזר לשולחנו מרחבת הריקודים, המטפלת מנגבת את הזיעה מעל שפתו העליונה. הוא מתחיל לאכול מהקינוחים על השולחן, עד שהמטפלת מתערבת ואומרת: "זה של אורסולה".

לא הרבה ידוע על אורסולה ריכטר, שיושבת מולו ועוטה צעיף. היא שקועה בעולם משלה ואינה מרבה בדיבורים. "מתמונות שיש לנו אנחנו יודעים שהיא היתה בליינית שטיילה במקומות רבים ורקדה הרבה. בארון שלה יש הרבה בגדים זוהרים", אומרת המטפלת שלה, אנדריאה מילר.

אורסולה נשאלת אם תמיד אהבה לרקוד. היא מחייכת וממלמלת את שמו של סלון ברלינאי שהתפרסם בשנות ה-50 בזכות טלפונים שהונחו על השולחנות ושימשו את הלקוחות ליצור קשר אחד עם השני ולפלרטט. היא מצביעה על וולשלגר, שאתו היא חולקת דירה. "הוא החבר שלי", היא אומרת וקוראת לו לבוא לרקוד איתה.

ככל שהערב מתקדם, מתבהרים יותר ויותר פרטים על חייהם של הרוקדים. הפרטים נחשפים טיפין טיפין ובאופן אקראי, אולם הם מספיקים כדי לשפוך מעט אור על עולמם, לפני שנהרס על ידי המחלה. הילדגרד גרמאן, ילידת 1923, לוגמת לאטה מכוס מיץ תפוחים ואומרת שהיא בתחילת שנות ה-20 לחייה. "אני רוקדת בתיאטרון הוורדים ובפלאזה. אני רוקדת פולקה, טנגו, פוקסטרוט, מה שאתם רוצים, אף על פי שאני מעדיפה סטפס". ואכן, המטפלות שלה אומרות שהיא היתה פעם רקדנית מקצועית והופיעה בשניים מהתיאטראות המובילים של ברלין, לפני שהם נפגעו קשות במלחמת העולם השנייה ונסגרו סופית ב-1944.

וולשלגר טופח על ירכו בקצב השיר בסמה מוצ'ו. "בכל פעם שאני נצמד לנשיקתך, אני שומע מוזיקה אלוהית, בסמה מוצ'ו, נשקי אותי, חבקי אותי, אהובתי, והגידי לי שתמיד תהיי שלי", שר פרנק סינטרה, והרברט וולשלגר מתחיל לדבר על אשתו שאת שמה אינו זוכר ועל נעוריו בתנועת הנוער של היטלר ועל "המסיבות שנערכו לכבוד הדוד אדולף".

זוהי ברלין, וכמוה, לכל אחד מהרוקדים יש היסטוריה משלו שחלק גדול ממנה צף עתה ועולה אל פני השטח בעזרת המוזיקה, כאילו הסירה את המכסים מזיכרונותיהם. כמה מהם מעלים זיכרונות מתקופת בנייתה של חומת ברלין. אחת הנשים, ילידת רוסיה, מספרת כיצד היא פגשה את בעלה החייל כשהיה מוצב בסטלינגרד. אשה אחרת מספרת על הגירוש משלזיה כאילו אירע רק אתמול. "כשאנחנו הולכים לרקוד הם הרבה יותר ערניים, מדברים הרבה יותר ולהוטים יותר ליצור מגע עם בני אדם, ואז דברים רבים שנשמרו בפנים יוצאים החוצה", אומרת מילר.

בטינה מאייר, מטפלת בדירה שבה מתגוררות שמונה נשים, אומרת שלמחרת היום רבות מהן שוכחות שהיו בבית הקפה. לדבריה, "אנחנו מראות להן תמונות שלהן, ולפעמים הן צוחקות ואומרות: 'אני לא הזקנה הזאת'".

ליז שטיינברינק השברירית יורדת מרחבת הריקודים בקוצר נשימה לאחר שרקדה בקלילות ובאלגנטיות לצלילי "הדנובה הכחולה". היא לא מפסיקה לדבר, אולם רוב דבריה חסרי היגיון. לאט היא שוקעת לשגרה של שכחה, אולם פתאום בניצוץ של השראה, היא מצמידה את ידיה ואומרת: "הכי טוב זה להמשיך לבוא הנה, כי כשאני פה, אני במקום אחר".

תרגום: גילה דקל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו