בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על פיוס ושיכחה

יותר מעשור לאחר סיומו של המאבק המזוין בפרו, שגבה עשרות אלפי קורבנות, ניסיונותיהם של המורדים להיכנס לפוליטיקה פותחים מחדש פצעים ישנים ומעוררים שאלות של זיכרון וזהות

2תגובות

במשך שנים רבות הטיל ארגון הטרור המאואיסטי "הנתיב הזוהר" אימה על פרו. מעשי הטבח ההמוניים, הרציחות והפיגועים שביצע הותירו אדמה חרוכה ואיימו להפיל את הממשלה ולפלג את העם. לכן, הפרואנים הזדעזעו בשנה שעברה כשאחדים מחברי הארגון לשעבר החלו לאסוף חתימות, כדי להקים מפלגה שתשתתף בתהליך הדמוקרטי שאותו ביקשו בעבר לקעקע.

אחת ממטרות הארגון היתה מתן חנינה לפשעים שבוצעו בתקופת המלחמה, שארכה מתחילת שנות ה-80 ועד 2000. חנינה כזו היתה אמורה לאפשר את שחרורם של מנהיגי "הנתיב הזוהר" הכלואים, כולל אבימל גוסמן ריינוסו הידוע לשמצה, מייסד הארגון.

יותר מעשר שנים לאחר שהמאבק המזוין הסתיים ברובו, ניסיונם של המורדים לשעבר להיכנס לפוליטיקה מעורר רגשות שעדיין כאובים, ופותח מחדש ויכוח לאומי לוהט בשאלה מה היתה משמעות המלחמה וכיצד להמשיך הלאה.

פרואנים רבים נחרדו מהניסיון של "הנתיב הזוהר" להמציא את עצמו מחדש, בעיקר משום שרבות ממאות אלפי החתימות, שנאספו למען לוחמי הגרילה לשעבר, ניתנו על ידי סטודנטים שהיו צעירים מדי ולא זכרו את זוועות המלחמה. אחת מתחנות הטלוויזיה המקומיות הדגישה נקודה זו בשידור ראיונות עם צעירים, שלא הצליחו לזהות את תמונתו של גוסמן, שפניו המזוקנות היו בעבר מפורסמות כמו אלה של הנשיא.

ניו יורק טיימס

"זה מוכיח שהרבה צעירים לא יודעים שום דבר על מה שקרה", אמר פרננדו קרוואלו, המנהל הכללי של "מקום הזיכרון", מוזיאון שנבנה בלימה לזכר המלחמה. כהוכחה לעומק הפצעים שעדיין פתוחים, אפילו פרויקט שניסה להיות מאוזן ככל האפשר נאלץ לבקש מימון מגורמים זרים, בעיקר מגרמניה ומהאיחוד האירופי, בשל התנגדותו של הנשיא הקודם אלאן גרסיה, שלחם בארגון ביד נוקשה.

על אף הניסיונות, בכירים בוועדת הבחירות של פרו דחו בינואר ניסיון להקים מפלגה חדשה הקשורה ל"נתיב הזוהר", וקבעו כי הארגון דוגל בעקרונות אנטי-דמוקרטיים ולא עומד בחלק מהדרישות הטכניות של חוק הבחירות.

פרו נהנית בשנים האחרונות מצמיחה כלכלית מרשימה, אם כי לא מאוזנת, ועדיין קיים חלק גדול מאי הצדק שגרם לפרוץ מלחמת הגרילה, כולל דלות נוראה בשכונות עוני עירוניות ובכפרים, והתעלמות בוטה מילידי המקום.

פלג אחד לפחות של "הנתיב הזוהר" ממשיך לפעול בג'ונגל נידח במרכז פרו, שם הוא עוסק בסחר בסמים. לאחרונה הפילו אנשיו מסוק צבאי והרגו מספר חיילים. כתוצאה מכך, גברה בקרב הפרואנים הרגשה לא נעימה שהעבר הנורא אינו רחוק כל כך.

אחת הבעיות היא ששני הצדדים, גם "הנתיב הזוהר" וגם חיילי הצבא, היו אחראים למעשי זוועה נוראים. כתוצאה מכך, תהליך ההסכמה על הנרטיב של מה שאירע הרבה יותר מורכב מאשר במדינות כמו צ'ילה או ארגנטינה, שמנסות להתמודד עם הפגיעות בזכויות האדם שביצעו הרודנים הצבאיים ששלטו בהן.

רוב הדיונים בשאלה כיצד להנציח את המלחמה בפרו מתחילים מדו"ח מ-2003, שכתבה "הוועדה לחשיפת האמת" שהוקמה בחסות הממשלה, ואשר בו ניתנה ההערכה כי יותר מ-69,000 בני אדם נהרגו במלחמה. הוועדה הגיעה למסקנה שמחציתם נרצחו על ידי "הנתיב הזוהר" וכשליש על ידי כוחות הממשלה. שאר מקרי המוות יוחסו לארגונים חמושים שונים, כולל מיליציות צבאיות, ארגון מורדים אחר וארגוני הגנה עצמית שהוקמו בכפרים שונים.

אלפרדו קרספו, עורך דין הפועל למען גוסמן, מנהיג "הנתיב הזוהר", חלק על מסקנות הוועדה ואמר כי המספרים נופחו וכי הממשלה אחראית למרבית שפיכות הדמים. לדבריו, גוסמן שנעצר ב-1992 ומרצה מאסר עולם, שילם את חובו לחברה ויש לשחררו.

"מגיע רגע, אחרי תום המלחמה, כשצריך להדחיק את הכאב ולחשוב על עתיד החברה הפרואנית", אמר קרספו. "צריך לרפא את הפצעים ולהתחיל בתהליך של פיוס לאומי".

מילים כאלה מזעזעות פרואנים רבים, כשהן נאמרות למען האיש שיצר את האידיאולוגיה האכזרית של "הנתיב הזוהר". ארגון זה היה ידוע לשמצה משום שרצח איכרים שלא תמכו בו והציב על גופותיהם שלטים, שהזהירו אחרים פן יחלקו את אותו הגורל.

כיום, הנוף של פרו מלא סלעים ומהמורות כמו לה הויאדה, מגרש בשולי העיר איאקוצ'ו, בירת מחוז איאקוצ'ו, שבהרי האנדים, שבו התחוללו הקרבות העזים ביותר בתקופת המלחמה. בשנות ה-80 היה לה הויאדה המקום שבו הושלכו גופותיהם של אנשים שנעצרו ועונו במחנות הצבאיים הסמוכים. במקום היה גם כבשן פתוח, שבו נשרפו חלק מהגופות.

"אנפאספ", ארגון ידוע הפועל למען זכויות הקורבנות, שבו חברות גם נשים הסבורות שבעליהן או קרובי משפחה אחרים נקברו בחשאי או נשרפו בלה הויאדה, הציב במקום צלב, והוא מבקש מהממשלה לשמר את האתר.

אדלינה גרסיה, בת 47, עמדה לא מזמן בצלו של מכל בטון שהכיל בעבר דלק לכבשן. כמו רבים, המלחמה פגעה בה משני הצדדים. חמיה נרצח על ידי "הנתיב הזוהר". בדצמבר 1983 היא הוכתה עד לאבדן ההכרה על ידי חיילים שלקחו את בעלה. היא לא ראתה אותו מאז, והיא מאמינה שנרצח וגופתו הושלכה בלה הויאדה.

"הצמחים האלה יודעים היכן הוא", אמרה גרסיה, כשהיא מתבוננת בצמחי האגבה ובשיחים שמכסים כיום את המגרש. "אילו היה להם פה, הם היו אומרים לי היכן הוא קבור".

"ועדת האמת" תיעדה קרוב ל-4,000 קברי אחים. חוסה פבלו באראיבר, מנכ"ל "הצוות הפרואני לאנתרופולוגיה פורנזית", עמד בראש קבוצה שהוציאה מהאדמה 92 גופות בפוטיס, כפר קטן במחוז איאקוצ'ו, שבו הרגו חיילי הממשלה לפחות 123 איכרים ב-1984. לדבריו, הצוות שלו איתר מקומות קבורה נוספים, אך לא קיבל מהממשלה רשות לחפור בהם. "כרגע, אנחנו נלחמים על השאלה מה לזכור וכיצד לזכור", אמר.

גם הארגון למען זכויותיהם של קורבנות איאקוצ'ו רוצה שהממשלה תקיים את הבטחותיה לשלם פיצויים למשפחות הקורבנות. והוא רוצה שבתי המשפט יערכו משפטים נגד הקצינים האחראים לרציחות.

ארגון זה הקים באיאקוצ'ו ב-2005 את מוזיאון ההנצחה הראשון במדינה. יש בו בגדים שנלבשו על ידי אנשים שנהרגו במלחמה, ובמקרים אחדים הם אפשרו לקרובי משפחה לזהות את הגופות. ויש בו גם דגם בגודל טבעי של קבר אחים.

המוזיאון באיאקוצ'ו מאמץ את נקודת ההשקפה של הקורבנות, אך "האנדרטה לגבורה הצבאית", המוצבת בבסיס צבאי בלימה, נוקטת גישה שונה. במוזיאון זה מצוי העתק בגודל מלא של מעון השגריר היפאני, שבו הוחזקו 72 בני ערובה במשך 126 ימים על ידי ארגון המורדים "טופאק אמארו". דגם זה נבנה כדי לאפשר ללוחמי קומנדו להתאמן עליו לפשיטה, שביצעו ב-1997 ובה נהרגו שני לוחמים, 14 מורדים ואחד מבני הערובה.

מנגד, עדי ראיה, כולל אחד מבני הערובה, סיפרו לאחר מכן שראו כיצד שלושה מורדים נכנעו, והם טוענים שהמורדים נרצחו לאחר מכן. קציני צבא ומודיעין הועמדו למשפט בהקשר להריגתם, אך המשפט נמשך שנים. אין שום תזכורת לכתבי האישום במוזיאון, שלדברי מנהלו, רב סרן ויליאם מייהואיי, שהשתתף בפשיטה, משוללי כל יסוד. "אנחנו רוצים שאנשים ידעו את הסיפור האמיתי", הוא אומר.

"הארגון למען זכויות אדם", שמושבו בלימה, הוא אחד הגורמים שדחף לעריכת המשפט והוא מסייע למשפחות לה הויאדה. "העיקר בזיכרון הוא שעליו לסייע לנו למנוע פרויקטים שעלולים להחזיר אותנו לדרך האלימות והטרור", אומר פרנסיסקו סוברון, מנכ"ל הארגון. "הזיכרון פועל כמו חיסון".

תרגום: גילה דקל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו