בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בית הכבוד

השירותים בהודו כמשל

מצבם של בתי השימוש הציבוריים במדינה מלמד על האפליה החמורה בחברה ועל השחיתות הפושה. בינתיים נמנע מהנשים לממש את זכותן הבסיסית ביותר

23תגובות

לתושבי מומבאי, העיר הגדולה והצפופה ביותר בהודו, בה חיים מעל 20 מיליון גברים ונשים, יש קושי משותף, במימוש הזכות הבסיסית ביותר - יש שם פחות מדי בתי שימוש ליותר מדי אנשים.

אך יש הבדל ביניהם, היכול לספר סיפור עמוק יותר על החברה ההודית. לא רק שלגברים יש מספר גבוה בהרבה של שירותים ציבוריים מאשר לנשים, הנשים גם נדרשות לעתים קרובות לשלם בעבור הזכות להשתין.

"זו הזכות האנושית הבסיסית ביותר", אומרת מינו גאנדי, שהחלה עם פעילות נוספות במסע תעמולה נגד האפליה ברחבי העיר. לדבריה, הן מעודדות נשים להתחיל לדרוש את הזכות שרובן מעולם לא העלו על דעתן לבקש.

ניו יורק טיימס

בעיית הסניטציה קיימת בהודו זמן רב. מפקד תושבים שנערך לאחרונה גילה, כי ביותר ממחצית מבתי המגורים במדינה אין בית שימוש. שיעור זה עלה בעשור האחרון, על אף עושרה הגדל של המדינה, משום שברבות מהערים המתפתחות, הבנייה בשכונות העוני חפוזה ולא-תקנית.

במומבאי, מיליוני אנשים תלויים בבתי שימוש ציבוריים, שהם בדרך כלל בניינים אפלים ומטונפים, שנשלטים על ידי גברים. הממשל העירוני מספק 5,993 בתי שימוש ציבוריים לגברים לעומת 3,536 בלבד לנשים. לגברים, בנוסף לכך, יש גם 2,466 משתנות. (במחקר שנערך בדלהי נמצא חוסר איזון גדול עוד יותר ­ 1,534 בתי שימוש ציבוריים לגברים ורק 132 לנשים).

במרבית המקרים, גבר מפקח על בתי השימוש האלה ודורש דמי כניסה בעבור השימוש בהם. סיפורם של בתי השימוש הציבוריים מספר לא רק על האפליה במדינה המתפתחת (שדורגה לאחרונה כאחד המקומות הגרועים בעולם לנשים לחיות בהם) אלא גם על השחיתות הרווחת בהודו. בתי השימוש הציבוריים אינם חריג: הגברים חייבים לשלם כדי לעשות את צרכיהם בבית שימוש, אך רשאים להשתמש במשתנות בחינם (בשל ההנחה שאין צורך במים במשתנות, שהן בדרך כלל רק קיר ותעלת ביוב). נשים, לעומת זאת, נדרשות לשלם. זאת, על אף שהחוק קובע שהן לא צריכות לשלם.

בשוליים הצפוניים של העיר, בשכונת עוני בשם שיוואג'י נגאר, מצטופפים בהתאם להערכות כ‑350,000 אנשים, וייתכן אפילו שמספרם כפול. מספרם המדויק של בתי השימוש הציבוריים אינו ידוע, אך ההערכה היא כי יש לכל היותר בית שימוש אחד לכל 300 בני אדם. הנשים חייבות להתאים את שגרת היום שלהן לעשיית הצרכים: רבות באות לבתי השימוש בשעות הבוקר המוקדמות כדי לא לעמוד בתורים ולהימנע מהמבטים ומהלגלוגים. במשך היום הן לא שותות הרבה מים ותמיד יש בכיסיהן כסף קטן.

מוחמד נסיבול אנסארי יושב בפתח בית שימוש ציבורי מט לנפול וגובה שני רופיות מהמשתמשות. "אנחנו אנשים עניים", אומר אנסארי. "אנחנו צריכים לטפל במשפחות שלנו". לדבריו, העירייה אינה מעבירה כספים לתחזוק המקום, והכספים שהוא גובה בעד השימוש, המגיעים בכל יום לסכום של כ‑1,200 רופיות (כ‑22 דולר), משמשים לתשלום חשמל, מים וניקיון. ואולם, בשירותים עצמם אין כמעט סימן לניקוי או למים. קורי עכביש משתלשלים מהתקרה, בתי השימוש מזוהמים והסירחון בלתי נסבל.

"אתה באמת חושב שהם אומרים את האמת?" שאלה בלגלוג אושה דשמוק, אחת מחברות התנועה "הזכות להשתין". "הם לוקחים לעצמם את כל הכסף".

לפני כשבועיים פרצה שערורייה בדלהי, כשהתגלה כי ועדת התכנון הארצית הוציאה כ‑ 54,000 דולר על שיפוץ בתי השימוש בבניין שלה. בהתחשב ברגישות העניין בכל הודו, הוטחה בפני הממשל הביקורת כי עדיף היה אילו הכסף הזה הוצא על שיפוץ בתי השימוש הציבוריים.

פעילות הנשים החלה בשנה שעברה, בשיתוף פעולה בין חברות בארגונים אזרחיים ממדינת מהראשטרה, שבה נמצאת מומבאי, וסביבותיה. בין הסוגיות שעלה הצורך לדון בהן היו אלימות במשפחה ונגישות שווה למים. הנשים ממומבאי שקלו לפעול בסוגיות הדיור, המים או הסניטציה שכולן בעייתיות במיוחד בעיר, ולבסוף, החליטו על "הזכות להשתין".

מומתאז שייח, אחת המארגנות, וחברותיה ראו הזדמנות להגביר את המודעות בקרב הנשים, שמהוות כמעט מחצית מכוח העבודה בעיר, כי במקומות עבודה רבים אין לנשים נגישות לשירותים. בחלקים שונים של העיר, כולל שכונות העוני, הפעילות עברו מדלת לדלת ואספו יותר מ‑50,000 חתימות התומכות בקריאתן לממשל המקומי להפסיק לגבות כספים מנשים שרוצות להשתמש בשירותים, לבנות בתי שימוש נוספים, לשמור על ניקיונם, לספק תחבושות היגייניות ולשכור נשים שישמרו עליהם.

הד"ר קמאקסי באטי, רופאה וחוקרת, אומרת שיש קשר אמיץ בין מצב בתי השימוש במומבאי לבעיות בריאות שמהן סובלות נשים רבות, ובעיקר זיהומים בדרכי השתן. לדבריה, שתיית מים חיונית למניעת זיהומים כאלה, אך רבות מהנשים מנסות להפחית מכמות המים שהן שותות כדי להקטין את מספר הפעמים שהן צריכות להשתין. אי-שתיית מים מסוכנת כפליים במומבאי, שבה הטמפרטורה יכולה להיות גבוהה במיוחד.

דמי הכניסה לבתי השימוש הם סמליים, 2‑5 רופיות, אך בהודו קו העוני נמוך כל כך, שבהתאם להגדרת הממשלה, אדם שמתגורר בעיר ומתקיים על פחות מ‑29 רופיות ביום נחשב לעני. "זה יותר מדי בשבילי", אומרת שובאנגי גאמרה על דמי הכניסה. היא מתגוררת בשיוואג'י נגאר ומשתכרת 27 דולר בחודש בעבודתה בבית מרקחת קטנטן. "זה על חשבון כסף שנועד לאוכל שלנו. איך אנחנו יכולים להרשות לעצמנו משהו כזה?"

בשבועות האחרונים ניתן לראות ניצנים של הצלחה, אך הפעילות אינן בטוחות בדבר. לפני כשבועיים נועדו עמן בכירים בעירייה, ששיתפו אותן בתוכניות חדשות לבניית מאות בתי שימוש ציבוריים לנשים ברחבי העיר. שום דבר איננו עדיין רשמי, ובפוליטיקה ההודית, רק לעתים רחוקות מקיימים הבטחות. הפעילות מרגישות שיש התקדמות אך ממהרות להדגיש, "העבודה שלנו רק מתחילה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו