בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עבודת השורשים שעל הקיר

יותר מ-20 שנה לאחר נפילת הקומוניזם, אמנים רבים בפולין מתחברים מחדש למוצאם היהודי. "הפסטיבל היהודי" שייפתח מחר בקראקוב הוא רק אחד משלל האירועים המשקפים זאת

5תגובות

בראסטות ארוכות עטופות בצעיף בצבעי כתום וטורקיז, יושבת האמנית בת ה-30 זוזאנה ז'ולקובסקה בבית קפה באחד מרחובותיה של ורשה, בירת פולין. רק לפני עשר שנים, כך היא מספרת, נודע לה על שורשיה היהודיים: עת אכלו צהריים, סיפרה לה אמה כבדרך אגב שאביה של ז'ולקובסקה - שאתו אין לה כל קשר - היה יהודי. לדבריה, הופתעה מהידיעה וגם מהצורה האגבית שבה אמה סיפרה לה על כך. היא אומרת שאפילו כשהיתה נערה, התעניינה מאוד ביהדות וחשה קשר להיסטוריה ולספרות שלה.

מאז אותה שיחה החלה לחקור ללא הרף את זהותה ואת המשמעות של "להיות יהודי". את התהליך היא מבטאת באחדות מיצירותיה. ב-2010 ציירה את "Nieobecne minione" (עבר נעדר), ציור בשחור-לבן של בית ריק המסמל את זיכרונותיה ואת "השורשים הכפולים" שלה. באביב השתתפה בתערוכה קבוצתית שנערכה בגלריה העירונית של ביילסקו-ביאלה. באחת מעבודותיה צבעה עמוד בגלריה באדום ובצהוב, סמל לבית כנסת שניצב במקום שבו עומדת כיום הגלריה - שאלו היו צבעיו ונהרס במלחמת העולם השנייה.

"ציור הוא דרך להביע תפיסות של המציאות, ומבחינתי, זו דרך לעבד את העבר", אומרת ז'ולקובסקה כשהיא לוגמת מהקפה הקר שהזמינה. "שאלות כמו מי אני? איך גידלו אותי? אילו אנשים פגשתי? כל אלו באות לידי ביטוי בצורה כלשהי על הבד שעליו אני מציירת. לא כל האמנים מראים את זה בצורה ישירה, אבל אפשר למצוא קשר לתרבות היהודית בעבודותיהם". בימים אלה משתתפת ז'ולקובסקה בתערוכה קבוצתית ב"גלריה קורדגארדה" בוורשה, שאוצר מירוסלב באלקה, אמן פולני ידוע.

אי-פי

מאז נפילת השלטון הקומוניסטי לפני יותר מ-20 שנה, אלפי פולנים מגלים כי יש להם עבר יהודי וכך סיפורה של ז'ולקובסקה רחוק מלהיות נדיר. בשנים האחרונות הולך וגדל מספרם של האמנים הפולנים-יהודים שחוקרים את הדיכוטומיה של להיות פולני ויהודי בפולין של המאה ה-21. סופרים, מחזאים, במאי קולנוע ואמנים בוחנים כל סוגיה, החל מהאנטישמיות והשואה וכלה בהשלמה עם העבר הקומוניסטי של משפחותיהם ועם זהותם האישית.

"אי אפשר לדמיין את התרבות הפולנית ללא התרבות היהודית", אומר פאוול פאסיני, מחזאי ובמאי מלובלין שאשתקד קיבל שני פרסים בפסטיבל הפרינג' של אדינבורו שבסקוטלנד על בימוי "טורנדוט" לתיאטרון. "אני חושב שרוב האנשים מודעים לכך. הבעיה היא כיצד לומר זאת ולאפשר לאנשים להתמודד עם זה".

אחת מדרכי ההתמודדות היא פסטיבלים יהודיים שבמקום להתמקד בתרבות הפולנית-יהודית המסורתית מהעבר, מציגים את חיי האמנות העכשוויים גם בפולין וגם בחו"ל. בתחילת החודש התקיים בעיר קרקוב פסטיבל 7@Nite, שבו נפתחו בשעות הלילה שבעת בתי הכנסת בעיר ונערכו בהם אירועים שונים - החל מתערוכה על אדריכלות בתי כנסת ועד תצוגת אופנה. בוורשה נערכים לאורך כל השנה פסטיבלים, שבין האחרונים שבהם היו "ימי הספר היהודי" ו"הפסטיבל הבינלאומי למוטיבים יהודיים", ששפך אור על התרומות לתרבות היהודית והפולנית.

פסטיבל ליל בתי הכנסת 2012 

"מבחינות רבות רעיון היהדות קפא בפולין ב-1939 משום שזו היתה הפעם האחרונה שבה היתה ליהודים נוכחות בולטת גדולה", אומר ג'ונתן אורנסטין, יליד ניו יורק, המנהל את "מרכז הקהילה היהודית" של קרקוב. "כיום, שורר הרעיון שיהודים מאזינים רק לנגינת כליזמרים, שיש להם זקנים ארוכים ושהם מדברים יידיש. אבל אנחנו אומרים: הביטו ותראו את העולם היהודי היום. הוא מודרני, עדכני, ומתרחשים כאן הרבה דברים. התרבות היהודית בפולין מתפתחת".

ב-1950 מספר היהודים בפולין נאמד ב-45,000, לעומת שלושה מיליון לפני מלחמת העולם השנייה. האוכלוסייה הצטמקה עוד יותר בשנים 1969-1968 עם הגירתם של יותר מ-10,000 יהודים, לאחר שהשלטונות הקומוניסטיים אימצו מדיניות אנטי-יהודית בתגובה למלחמת ששת הימים. אלה שהעדיפו להישאר בפולין, ומספרם מוערך ב-10,000-20,000, היו קומוניסטים אדוקים או כאלה שהסתירו את שורשיהם היהודיים והתערבבו בפולנים הקתולים. התוצאה היתה שיהודים בעולם התרבות הפולני העדיפו להתרחק מזכר השואה ומעברם היהודי כאחד.

החריג לכך היה "התיאטרון היהודי הלאומי" (Teatr Zydowski) בוורשה, שהעלה הצגות ביידיש שהיו מבוססות על הפולקלור היהודי. "זה היה הביטוי הפומבי היחיד שהותר", אומרת רות אלן גרובר, סופרת ועיתונאית אמריקאית. אך מאז סוף שנות ה-70, פולנים מרקעים שונים החלו לדבר על העבר והתרבות היהודיים של ארצם ולחקור אותם.

"בכירורגיה קיים המושג כאב פנטום, שהוא כאב שאדם שבעבר כרתו לו יד או רגל מרגיש במקום שבו היו איברים אלה", אומר קונסטנטי גברט, עיתונאי ומייסד "מדרש", ירחון תרבותי יהודי-פולני שיוצא לאור בוורשה. "פולין סבלה מכאב פנטום יהודי, לכן, אתם יכולים לתאר לעצמכם עד כמה היתה הקרקע פורייה לאמנות הזו".

פסטיבל ליל בתי הכנסת 2011 

בזכות אירועים כמו "הפסטיבל היהודי" של קרקוב, שיחל מחר ויסתיים ב-8 ביולי, נהנית התרבות היהודית - או מה שנתפס כתרבות יהודית - משנות ה-80 ואילך מפופולריות גוברת והולכת. גרובר תיארה את זה ב-2002 בספרה Jewish Virtually כ"אקזוטיקה מוכרת", שבה יש פסאודו-נוסטלגיה לתרבות יהודית כמו עולם השטעטל ב"כנר על הגג" או לנגינת קלרנית מייבבת.

אמנים יהודים עכשוויים מרחיבים כיום את הגדרת התרבות היהודית בפולין. פאסיני, אחד הבמאים הצעירים המהוללים ביותר במדינה, הוא דוגמה לכך. הוא מודה כי רבות מעבודותיו מתמקדות ברוחניות. אלו כוללות מחזות כמו "שום דבר אנושי", על נערה צעירה המנסה למצוא את שורשיה, ו"תהלים" שהכוריאוגרפיה שלו התבססה על אותיות עבריות.

"כשאנשים כותבים על ההצגות שלי, הם טוענים שההסברים לעבודתי הם התרבות והספרות היהודיות, ושהמורשת היהודית שלי מסבירה את דעתי על הספרות הפולנית הקלאסית", אומר פאסיני, שיביא באוגוסט הקרוב את מחזהו "The Book of Splendor - Puppet" לפסטיבל הפרינג' של אדינבורו. "מבחינתי זה פשוט. אני לא סובל מהטראומה שממנה סובלים רוב היהודים הפולנים, שצריכים להגדיר את עצמם כל הזמן. אני נהנה תמיד מעובדת היותי יהודי".

מיקולאי לוז'ינסקי, בוגר הסורבון, אומר כי חמש השנים שבהן כתב את ספרו האוטוביוגרפי למחצה, "הספר", סייעו לו להבין כיצד השפיעה היהדות על משפחתו. הספר, על שלושה דורות של משפחה אחת, קיבל השנה את פרס התרבות הגבוה ביותר של השבועון הפולני הפופולרי "פוליטיקה". "התחלתי להרגיש עד כמה חשובים לי השורשים היהודיים האלה. אני חושב שלבני דורי הרבה יותר קל מאשר לדור של הוריי", אמר לוז'ינסקי.

דף הפייסבוק של הפסטיבל

גם הסופר מיקולאי גרינברג, ידידו של לוז'ינסקי, חקר נושאים רב-דוריים בספרו "ניצולי המאה ה-20" שיצא לאור באחרונה. הספר מבוסס על שיחות שניהל עם יהודים-פולנים שנולדו בשנות ה-20 וה-30 והיגרו לישראל. גרינברג, שסבתו ניצולת מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, הוציא לאור ב-2009 ספר תמונות בשם "אושוויץ: מה אני עושה כאן?". לצורך עבודה על הספר שהה במחנה חמישה ימים כל חודש במשך שנה, ושאל מבקרים מדוע הם באים למקום כזה. בתחילת החודש נפתחה בפרלמנט השוודי תערוכת תמונות מהספר.

"הוריי היו בני הדור שלא רצה לשמוע על המלחמה או לדבר על הקומוניזם", אומר גרינברג. "הם רצו לעבוד, להיות מאושרים, להביא ילדים לעולם. וכך, היו לנו שני דורות שגדלו בלי שורשים יהודיים, אבל אני שולח כעת את הילדים שלי לבית ספר יהודי". לדבריו, הוא יוצר סרטים על נושאים הקשורים ביהדות מתוך סקרנות ועניין בהם. "מה ששונה זה שכעת זה בסדר להיות יהודי בפולין. החיים היהודיים נעשו יותר ויותר גלויים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו