בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדיטציה ומוות בלב מדבר

שוהי המרכז למדיטציה באריזונה נדרשים לשתוק 3 שנים. אדם שברח משם נמצא מת במערה, זוגתו נמצאה סהרורית, וכעת תוהים בארה"ב על קנקנו של המנהיג הרוחני

42תגובות

סיפורים מוזרים מסופרים על המדבר האמריקאי: אומרים שיש בו ערי זהב אבודות, מארבי פושעים, שאמאנים והזיות שנגרמות על ידי צמח הפיאוטה. לרשימה הארוכה הזו אפשר כעת להוסיף את הסיפור על המרכז המבודד "הקדוש", ועל המוות המכוער שבסופו.

באפריל השנה נענה צוות הצלה לקריאה לעזרה והשתלשל אל מערה הנמצאת הנמצאת בגובה 2,100 מטר מעל פני הקרקע, בתוך הר מדברי שומם שבפאתי העיירה החקלאית באווי, שבמדינת אריזונה. המצילים, שהיו קשורים בחבלים למסוק שהתנדנד ברוח מעל המערה, מצאו בתוכה כד ובו מעט מים חומים שבהם צפו עלים וענפים, את כריסטי מקנאלי, שסבלה מצימאון קשה ומהזיות, ואת גופת בעלה איאן תורסון.

החידה התעצמה כשנודע לשלטונות כי בני הזוג גורשו ממרכז בודהיסטי סמוך, שבו התחייבו עשרות מאמינים החיים בתנאים פרימיטיביים, לעשות מדיטציה ולשמור על שתיקה במשך שלוש שנים, שלושה חודשים ושלושה ימים. מנהיגם הרוחני היה נזיר כריזמטי בוגר פרינסטון, שהואשם על ידי אחדים מהם בניהול המרכז המבודד כמו כת.

ג'ושוע לוט, ניו יורק טיימס

המרכז הרוחני המבודד, שיושביו התקשרו ביניהם רק בעזרת עט ונייר, תוכנן כדי לאפשר למשתתפים לענות בעזרת יוגה ומדיטציה על אחדות משאלות הקיום העמוקות ביותר. עם זאת, נראה שאצל רובם התעוררו שאלות רבות אחרות: האם היתה זו מובלעת רוחנית אמיתית? מה גרם למקנאלי ולתורסון לצאת מהמחנה אל המדבר הצחיח? ומדוע, בחיפושיו אחר ההארה, מת בוגר סטנפורד, בן 39, מחשיפת יתר והתייבשות באזור נידח המאוכלסת בעיקר על ידי נחשים ארסיים וסוחרי סמים?

מקנאלי, מורה בכירה בת 39, ותורסון יצאו מהמקום ב‑20 בפברואר, אחרי ששהו בו במשך שנה וחודש. הנזיר שניהל את המרכז המבודד, מייקל רוץ', ניהל לפני כן עסק למכירת יהלומים בשווי עשרות מיליוני דולרים, וכעת קידם את עקרונות הבודהיזם כדרך לשגשוג פיננסי, במהלך שעורר תדהמה בקרב בודהיסטים מסורתיים יותר. רוץ' תיאר במשך זמן מה את מקנאלי כ"שותפתו הרוחנית" שחיה אתו, לדבריו, חיי הרהורים אפלטוניים. אבל שאר המשתתפים לא ידעו כי לפני שהתחתנה עם תורסון, היא היתה נשואה בחשאי לרוץ', למרות שהציג את עצמו כנזיר בודהיסטי.

אפילו צורת יציאתם של מקנאלי ותורסון מהמרכז המדברי מוסיפה תפנית מסקרנת לסיפור, שגם כך מורכב למדי. הם יצאו ימים אחדים לאחר שמקנאלי חשפה אירוע מזעזע באחת ההרצאות שלה: היא סיפרה שבעלה התנהג אליה באלימות ושהיא דקרה אותו בסכין שקיבלו כמתנת חתונה.

השלטונות אינם חושדים שתורסון מת כתוצאה מאלימות. עם זאת, האירועים ב"מרכז דיאמונד מאונטיין" (הר היהלום), המקום שבו שוכן המרכז הרוחני, גרמו לפתיחת הקהילה האינטימית הזו לעין זרים, לחשיפת חלק מהמחלוקות הקיימות בקרב אחדים מחסידיו הנאמנים ביותר של רוץ' - שלמד בודהיזם בהתאם למסורת הנזירית של הדלאי לאמה - ולגילוי אחדים ממנהגיו החריגים.

דרק רוז

מייקל רמסקי, מורה ליוגה מטורונטו, עורר סערה באינטרנט לאחר שפרסם ביקורת חריפה על רוץ' אחרי מות תורסון. הוא תיאר את רוץ' כ"מורה בודהיסטי כריזמטי" שרחש לו כבוד רב, עד שהפופולריות שלו "הפכה אותו לסלבריטאי ואי אפשר היה לחדור" אל החוג הפנימי שלו. אחרים דיברו על טקסי החניכה המוזרים בדיאמונד מאונטיין. סיד ג'ונסון, מתנדב לשעבר שאף היה אחד מחבר המנהלים במרכז, אמר כי היחסים של רוץ' עם השוהים שם כללו "נשיקות ונגיעות באיברי המין". איקן תומאסון, כוהנת דת בודהיסטית שסיימה תוכנית לימודים של שש שנים במקום, אמרה כי טקס החניכה שלה כלל הקזת דם מהאצבע שלה והנפת חרב סמוראי שהוגשה לה על ידי מקנאלי.

"האם אוניברסיטה בודהיסטית באמת עושה דברים כאלה?", תהתה תומאסון. אריק ברינקמן, נזיר בודהיסטי שממשיך להיות אחד מנאמניו הקנאים של רוץ', אמר: "אם ההגדרה של כת היא הליכה בעקבות המנהיג הרוחני שלנו למדבר, אז כן, אנחנו כת".

קיי תורסון, אמו של איאן תורסון, שכרה לפני כעשר שנים שני יועצים כדי שיסייעו לה לנתק את בנה מרוץ'. היא זוכרת אותו כאדם "מוזר, שלפעמים מתחבר אל אנשים ולפעמים לא, אבל אין ספק שהתחבר עם אלה שהיו מוכנים לתת לו תרומות ולסגוד לו".

"ההתערבות", כפי שהיא מכנה את פעולתה, הניבה רק הקלה זמנית. תורסון נסע לזמן מה לאירופה, אך לאחר מכן שב והצטרף לקבוצה. "למדנו שיש תוצאות אפשריות למדיטציה מוגזמת, או למדיטציה לא מאוזנת, או לשיטת הדרכה לא נכונה במדיטציה. אני לא מכירה את המילה המתאימה", אמרה תורסון בראיון וציינה כי היא זוכרת את החשיבה הכנועה של בנה "בכל הנוגע לקבלת החלטות ולניתוח מצבים". לדבריה, חששה שמא הטכניקה וההדרכה של רוץ' דחפו את בנה למצב קיצוני זה, אך לא היה באפשרותה לנתק אותו מהחבורה.

תורסון ומקנאלי התחתנו ב‑3 באוקטובר 2010 בדיונות של מונטוק, ניו יורק, כשלושה חודשים לפני שיצאו מהמבדד וחודש לאחר שרוץ' התגרש ממנה. למקנאלי ולרוץ' היו מכונית דודג' דוראנגו ישנה וחוב של 30,000 דולר לחברת האשראי שלהם ולא הרבה מעבר לזה, בהתאם למסמכים שהוגשו לבית המשפט. במשך שלוש שנים לפני כן הם חלקו ביחד יורט - אוהל מעוגל העשוי ממסגרת של מוטות המכוסים בבד או בלבד, שמשתמשים בו בדרך כלל נוודים טורקים ומונגולים - אך הם נשבעו ששמרו על פרישות. יחסיהם עוררו תוכחות מצד מלומדים בודהיסטים, שקראו לרוץ' לוותר על שבועות הנזירת. משרדו של הדלאי לאמה אף גינה את "התנהגותו החריגה".

נישואיהם נשמרו בסוד כמוס. רוץ', המכנה עצמו "גשה" - תואר המקביל בהיררכיית כוהני הדת הבודהיסטית לדוקטור בתיאולוגיה - ענה בכתב (הדרך היחידה שבה הסכים לענות על שאלות) שהוא ומקנאלי באו "מרקע נוצרי חזק", ורצו "שותפות נוצרית במקביל לשותפות הבודהיסטית" בתחילת יחסיהם (הם התחתנו ב‑16 באפריל 1998). הוא גם ציין שרצה שהיא תהיה "זכאית לקבל חוקית" את רכושו במקרה שיקרה לו משהו. הצלחתם היתה פרי עבודתם המשותפת: ­הם כתבו יחד ספרים, הרצו ברחבי העולם והיו הגורם המשפיע במרכז דיאמונד מאונטיין.

בתחילת פברואר השנה קיבלו מקנאלי ותורסון מכתב מרוץ' ומחמשת החברים האחרים בחבר המנהלים של דיאמונד מאונטיין. במכתב הם נדרשו לתת הסברים על האלימות והדקירות שעליהן דיברה בהרצאתה. המכתב לא זכה לתשובה. במקום זאת, העלתה מקנאלי מכתב לרשת, שאותו כתבה אחרי יציאתם מהמרכז ולפני מות תורסון. היא תיארה בו את התקרית כתאונה של טירונית באמנויות הלחימה שטעתה כשעשתה חזרות על התנועות שלמדה.

נשיא חבר המנהלים של המרכז, בוב רויסינגר, אמר כי תורסון נדקר שלוש פעמים בחזהו וכי אחד מהפצעים נתפר על ידי חובש שהתגורר במקום. מקנאלי ותורסון הצטוו לעזוב את המקום וניתנה להם ארכה של חמישה ימים, אך הם יצאו בלי להודיע על כך לאיש.

במכתבה ציינה מקנאלי שהם עדיין לא מוכנים לחזור לעולם, ולכן החליטו "לצאת למחנאות באזור שבו רועות הפרות" בקרבת מקום לדיאמונד מאונטיין, וזאת, "כדי לסדר את המחשבות שלנו". כשאנשים באו לחפש אותם, כך כתבה, הם טיפסו במעלה ההר אל המערה שבה תורסון מת לאחר מכן. אחדים מחברי הקבוצה השאירו להם מים, בידיעה שהם עדיין באזור.

סמל דיוויד נולנד, שהיה אחראי לחיפושים מטעם משרד השריף המקומי, אמר שהיא סיפרה כי בשלב מסוים שניהם חלו ולא יכלו ללכת להביא את המים. ב‑22 באפריל, ב‑6 בבוקר, שלחה מקנאלי אות מצוקה לדיאמונד מאונטיין ממשדר נייד שהיה ברשותה. שלושה מאנשי המרכז יצאו לחפש אותה ואת תורסון אך לא מצאו אותם. ב‑8 בבוקר הם התקשרו לשירותי ההצלה.

גופתו של תורסון נשרפה בעיירה הסמוכה ווילקוקס ב‑26 באפריל. אמו אמרה שזו היתה הפעם האחרונה שראתה את מקנאלי. עיתונאים שניסו ליצור איתה קשר כדי לקבל תגובה, לא נענו. תקופת השתיקה במרכז אמורה להסתיים ב‑3 באפריל 2014. מתוך 39 המשתתפים המקוריים נותרו 34.

ניו יורק טיימס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו